"אימתי יחזור אביך לכאן": געגועיו של עגנון לעיר העתיקה

בחרתי בסיפור מן העשור האחרון לחיי עגנון, שבו ניכר שגם בשלב זה של חייו עגנון מפליא לעשות. הסיפור מדגים היטב את גדולתו וחשיבותו כיום לבירור סוגיות יסוד במציאות הישראלית. הסיפור מסביר את ה"עגנומניה" שבה לוקים המשתתפים במעגלי עגנון – קבוצות הנפגשות בקביעות ללמוד את יצירתו: קריאה צמודה של כל סיפור תוך כדי העמקה במקורות שמהם שאב המחבר, ברעיונות שבו, ובתיאור נפש האדם ביחסו לאשתו, לזולתו, לעמו ולעצמו. כולנו שבויים ביכולת הווירטואוזית של עגנון לספר על העבר ולהיות אקטואלי בכל שבוע – "זה נכתב היום בבוקר?!", שואלים תמהים המשתתפים המבקשים ללמוד אותו כמו פרק בתנ"ך, סוגיה בגמרא, בידיעה שכל הספרות שאחריו היא "כתפילת מעריב אחרי נעילה".

// הסיפור הנבחר:
לפנים מן החומה

עם חדש נולד

הסיפור "לפנים מן החומה" ארוג ממרכיבים חלומיים, סוריאליסטיים, הטעונים ביסודות קבליים ושלובים בפרטים היסטוריים וביוגרפיים. כדי לעמוד על יופי היצירה ורבדיה נדרשת תיבת תהודה העמוסה במקורות מן המקרא, חז"ל, הזוהר וחשובה לא פחות – היכרות עם כלל יצירת הסופר. במאמר קצר זה אתייחס לעניין אחד, הבחירה בשם לאה בסיפור שממנה מתגלה שכדרכו עגנון נוגע בנושא רגיש ונפיץ, יחד עם פתיחת עוד צוהר להווייתו כאמן.

נכנסנו לעיר לפנים מן החומה… והואיל והיום נאה, אחד מן הימים שהסתיו לווה מן הקיץ והזקנה לווה מן הבחרות, אמרתי לה לבת לווייתי נעלה לגג ונראה את העיר.

מסגרת הסיפור עניינה סיור שיש בו תנועה חלומית בתוך פרטים ריאליים כמו תיאור מפורט ומדויק של מבוכי הרובע היהודי. הסיפור נכתב כנראה ב-1960, ומן התיאורים של "לפנים מן החומה" נשמע כאב על אובדן העיר, עולים געגועי המחבר לעיר שנראית מגג ביתו אבל בלתי נגישה, ובעיקר, החרדה שמא אבֵדה זו היא לעולמים. אם כן, תהייה גדולה, הכך היא גאולתן של ישראל? האמנם העיר החדשה מחליפה את זו שבה בת לווייתו "עשתה עם אביה את מיטב ימי נעוריה"? אמנם כבר תהילה אמרה דברה בעניין, אבל דומה שהמחבר חרד שמא עתיד אדם להסתפק בירושלים של רחביה, בית הכרם, תלפיות ומחנה יהודה. המספר מגלה לבת לווייתו על עלילותיו ביפו עם אלכסנדרה, ועל טיוליו בירושלים עם תמר המנגנת בפסנתר, שתיים שמייצגות את העולם החדש שנבנה בארץ ובאמצעותן ניתן אולי להתנחם "שדומה היה עלינו בריאה חדשה ברא השם בארץ ועם חדש נולד".

ירושלים כמגדיר זהות מרכזי בשיבת ציון החדשה צצה ועולה מהשאלה החוזרת "אימתי יחזור אביך לכאן?", ותשובתה היא "אפילו הרגלתי עצמי בעיר החדשה, עיקר חיותי משוך לכאן". המאבק בין ישן לחדש, בין עבר להווה, בין מסורת למודרנה, מגיע לשיאו בירושלים ובמקום שהיא תופסת בנפשו של אדם מישראל.

עומק דברו של המחבר מתגלם בדמותה של בת לווייתו, "לאה שמה ויחידה היא לאביה". בחירת השם לאה שולחת את הקורא העגנוני אל הסיפור "בדמי ימיה", מראשית שנות העשרים. האם הבחירה בלאה כדמות מרכזית כארבעים שנה יותר מאוחר היא מקרית? לא אצל עגנון. "בדמי ימיה" עם לאה פותח את הכרך "על כפות המנעול", ואילו הסיפור "הרופא וגרושתו" ובו דינה סוגר אותו. אם ובתה מן המקרא, לאה מתה באהבתה הבלתי ממומשת למשורר, ואילו דינה מגיעה אל קץ נישואיה תשושה, חולנית וגט בידה. אין זה המקום להרחיב, ורק נציין כי באמצעות שתיהן אומר המחבר דבר על אודות העולם היהודי הגלותי – תרבותו וערכיו.

אם הגענו לדינה, מן הנמנע שלא לציין את האחרת, הראשונה בשורה מ-1908, דינה בתו של הגביר אחיעזר מ"עגונות". קשר תֵמָתִי מוליך מלאה ודינה בנות הגלות לדינה, לאה וגם שפרה מ"תמול שלשום" שהמחבר קורא כל אחת מהן בשם "בת ירושלים", ביטוי המופיע פעמיים במקרא. האחת: "מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת-צִיּוֹן,. כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְפָּא לָךְ" (איכה ב יג). תיאור מדויק למצבן של דינה ושפרה. הראשונה אבד אהובה בן אורי ואיננו, והיא ואביה עוזבים את ירושלים בשברון לב. ושפרה, הכלה שבתוך שבעת ימי החתונה ננשך חתנה יצחק נשיכת כלב שוטה והיא נאלצת לחזות בגסיסתו ובמותו הכואב. כמו לאה ודינה בנות הגלות, גם כאן נדרש הקורא לפשפש היטב, על מה ולמה עלה כך בגורלן.

שונה בתכלית הוא המופע השני של בת ירושלים: "רָנִּי בַּת צִיּוֹן, הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל. שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל-לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם…  בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם, וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם: כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'" (צפניה ג יד-כ). נבואת הנחמה מגולמת בדמותה של לאה בסיפורנו "לפנים מן החומה" המרובה בסימני הגאולה והתחדשות החיים: תפוחי זהב, נערות, זקנים יושבים ברחובות ירושלים, שוק מחנה יהודה, בית החולים שערי צדק, יהודים עולים מקצוות העולם ועוד.

מתעפר בעפר ירושלים

אם בראשית דרכו, בעגונות, בעקבות גורלם של דינה ובן אורי המחבר שולח לחלל העולם את הקריאה "עד מתי תעגנה הנשמות שבעולמך ושירת היכלך תהגה נכאים?", הרי כעבור "חמישים ושתיים שנה שאני מתעפר בעפר ירושלים" עגנון מחבר קצוות: "בת לווייתי היא הנשמה. לפנים מן החומה זה מקום משכנה ומקום חיותה". לאה היא ירושלים, היא הנשמה, היא הארוס, הכיסוי וההעלם, הפנימיות, החלום, החיבור בין עליונים לתחתונים.

אם ביצירות הקודמות שנזכרו עומק הביקורת של המחבר מתגלם בגורלן של הבנות, הרי הסיפור לפנים מן החומה הוא סיפור של אהבה, געגוע, תקווה הכלה והשלמה עם היש מתוך הכרה במחיר, בגבולות ובמגבלות שלו כאמן הקרב אל קיצו. "וכיון שפירשה ממני שבה לבית אביה. ובית אביה סגור בעדי ובקירותיו שקולם כקול אשכולות הגפן לא אמצא פתח, ועור הרקיע מתקמט כמו שהיה כבר וכמו שיהיה לעולמים".

ד"ר מיכל שיר-אל היא יוזמת הקתדרה ללימודי עגנון ומעיינותיו. מרצה בבית עגנון ומנחה של מעגלי עגנון ברחבי הארץ