"שני תלמידי חכמים היו בעירנו" הוא סיפור קצר שנכלל בקובץ סיפוריו של עגנון "סמוך ונראה". הסיפור מספר על מתח בין שני למדנים, האחד – ר' משה פנחס, בן עניים שטרם נישא, והאחר – ר' שלמה הלוי הורוויץ, בן עשירים מיוחס, שייחוסו מגיע עד לשל"ה הקדוש, שנישא לבתו של הגביר. בעת דיון הלכתי ביניהם העשיר עולב בחברו העני, והעלבון גורר שנאה, שלא חלפה במשך כל חיי העני, למרות הנזק שגרמה לו ולמשפחתו וחרף ניסיונות הפיוס של המעליב. העימות המר מעכיר גם את חייו של העשיר והוא הולך ונמשך ואין בו רפואה.
// הסיפור הנבחר:
שני תלמידי חכמים היו בעירנו
*
מלכתחילה שניהם חברים טובים ולשניהם יש בסיס לימודי משותף, אולם מה שמכריע אותם הוא המוצא שלהם. שניהם מייצגים את המתח החברתי-כלכלי בין המעמדות, המתבטא גם בקונפליקט דתי חריף. והמתח מייצר מרירות וזעם, יש כאן עלבון שלא נמחה "לא בזה ולא בבא". וזעם דרכו להתפרץ, בדומה לזעם שעלה בשנים האחרונות של המזרחיים על האשכנזים, של הפריפריה על המרכז.
מערכת היחסים בין שני הלמדנים הללו מלאה בדיוק ואכזריות וכמעט שאין בה חמלה, ובכך היא משקפת את העולם הרבני. הפנטזיה הרבנית היא "את והב בסופה" – "אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה. ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר 'את והב בסופה', אל תקרי בסופה אלא בסופה" (קידושין ל ע"ב). כולם מקווים שלאחר המלחמה הנזכרת תגיע לבסוף האהבה המדוברת, אבל במציאות זה לא קורה, ובדיוק בחרך הזה עגנון נכנס.
כבר בשמו של הסיפור מתכתב עגנון עם דברי חז"ל בתלמוד הבבלי: "שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה אחד מת ואחד גולה, שנאמר 'לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת', ואין דעת אלא תורה שנאמר 'נדמו עמי מבלי הדעת'" (סוטה מט ע"א), וזאת על אף שהסיפור מותיר את השאלה מי מת ומי גולה פתוחה. ובפתיחה הוא מציין שהסיפור מתרחש בין פסח לעצרת, זהו הזמן שתלמידי החכמים לא נהגו כבוד זה בזה, וזהו, במכוון, הזמן שהסיפור מתרחש בו. וניתן להמשיך ולמנות את כל דברי חז"ל העולים ומציצים במהלך כל הסיפור.
עיקר הבנתו הפסיכולוגית של עגנון הוא בגברים. הוא מבין יותר גברים מאשר נשים והכי הוא מבין בעולמם של גברים שהם גם תלמידי חכמים. הוא יודע לרדת לעומק מורכבותו – להבין את החכמה שלהם, את התחכום, את האלימות הכבושה, את העובדה שגם הם בני אדם. אתה רואה איך שהוא מבין מה זה האדם.
*
לעגנון יש הערצה לעולם התורה, ללימוד. אם היית שואל אותו מה הוא באמת רוצה, הוא היה אומר שספריו ייכנסו לעולם התורה. לכן הוא כתב את "ימים נוראים", כדי שיהודים ילכו עם ספרו לבית הכנסת. אך יחד עם זאת הוא עמל לחשוף את העובדה שגם בתוך העולם הזה יש את כל זרעי הפורענות האנושיים, ושהעולם הזה לא מצליח לגבור על מחלוקות מעמדיות וחברתיות.
הסיפור הזה מלא תחכום, ובעיניי זהו הסיפור היהודי ביותר שלו. לכן הוא גם לא זה שהגיע לנובל – מה שהגיע לנובל הוא אורח נטה ללון, עם חוויות המהגר. הנובל יכול להזדהות עם חוויות כלל אנושיות, לא עם חוויות הלמדנות היהודית.
*
הסיפור הזה הוא יצירה מושלמת ביכולת שלה לינוק מהעולם היהודי, ובסיפור הזה עגנון למעשה מתפקד כנביא בעירו. הוא מצליח בעיר שלו ובכללים שלו לעשות דבר מדהים, דבר פלא. אני חש שיש היום המשך ליצירה האדירה של עגנון ומי שממשיך אותו הם אנשים הכותבים מתוך בית המדרש, המביאים דרך הספרות את עולמם היהודי העמוק.
ספרו האחרון של הסופר חיים באר 'מסע דילוגים' ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד
