כאשר יצא אחרי הצהריים לטיול רגלי מביתו שבשכונת תלפיות, יש שהסופר ש"י עגנון היה מגיע עד לשכונת טלביה ועולה לבקר אצל הוריי. קשרי הידידות בינו ובין משפחתנו נמשכו מאז שהכיר בצעירותו את אבי-סבי, המקובל רבי חנוך חיים הכהן, שהיה בעל תפילה בירושלים העתיקה ועליו כתב עגנון את הסיפור "רבי כתריאל שליח ציבור".
עם אבי, הרב פרופ' פינחס הכהן פלאי, ועם אמי פנינה, נהג עגנון לשבת על מרפסת דירתנו ברחוב ברנר 9 ולהשקיף על הנוף אגב שיחה נינוחה ולגימת קהווה. אני זוכרת את שלושתם צוחקים הרבה במהלך השיחות הללו. וזוכרת אותו עומד באחד הימים ליד מעקה המרפסת, מביט כלפי מטה ואומר בהטעמה המלעילית המתנגנת שלו: "ברנר, ברנר. אתה רעבתָּ ללחם, ועכשיו תראה איזה רחוב מפואר עשו לך".
// הסיפור הנבחר:
סיפור פשוט
הירשל על כפות המנעול
מבין יצירותיו של עגנון, הנעות תמיד סביב ציר העגינות בזוגיות שבכל העולמות, אחת מן הקרובות לליבי באופן מיוחד היא "סיפור פשוט", ובתוכה, בפרק העשרים ושלושה של הסיפור הלא-פשוט הזה, התיאור של הלא-מפגש בין הירשל לבלומה.
הירשל אוהב את בלומה, אבל נשוי למינה. ככה זה אצל עגנון: אם אוהבים לא מתחתנים, ואם מתחתנים לא אוהבים. והיה כי נמצא בסיפוריו איש ואישה שאוהבים זה את זה וגם נשואים זה לזה, הרי שמהר מאוד יתברר לנו בדרך כלל שאין להם בית. או אין להם ילד. או אחד מהם סובל רחמנא ליצלן ממחלה סופנית.
ובכן הירשל הנשוי למינה מתגעגע אל בלומה, ועגנון מפליא לתאר את הגעגוע הזה במשפט שמובן היטב לכל מי שהיה אי פעם מאוהב: "נצטמצם העולם ולא נשתייר לפני הירשל אלא רחוב זה שבלומה יושבת בו". לילה אחרי לילה מוצא את עצמו הירשל מקיף את הבית שבלומה יושבת בו, ואין זה סתם בית: זהו ביתו של עקביה מזל, אותו עקביה מזל שעגנון הציג בפנינו בסיפורו "בדמי ימיה". בסיפור ההוא הופיע מזל כמושא אהבתה הבלתי ממומשת של האם שמתה בדמי ימיה, וב"סיפור פשוט" הוא כבר נשוי לבתה של אותה אם. לכאורה יכלו נישואי הבת להיות מעין תיקון לעגינותה הרגשית של אמהּ, אך כיוון שזהו סיפור של עגנון, התיקון אינו מסתייע: הבת שוכבת כעת על ערש דווי, בלומה משרתת אותה, ואל הבית הזה, שקירותיו ספוגים אהבות בלתי ממומשות, נושא הירשל עיניים כלות.
באחד הלילות, כשהוא וליבו השבור משוטטים בחוץ בציפייה אינסופית לזכות לראות את בלומה, הרוח פותחת את שער הגן ובלומה יוצאת לסגור את השער. "מי כאן", היא שואלת כשהיא מבחינה בחשכה בדמות אדם, והירשל אינו מסוגל להשיב אלא "אני כאן". בלומה נרתעת לאחוריה וחוזרת פנימה, והירשל יודע שהגן נעול ושדבר לא ייאמר ביניהם עוד.
אם עד לנקודה הזאת מציץ שיר השירים רק מן החרכים של העלילה ומתוך ארמזים כגון "גן נעול", "הירשל" (בעברית: צבי) ועוד רבים, עתה אנו מגיעים לסצנה שיר-השירִימית מובהקת שבה האהוב עומד באישון לילה מחוץ לדלתה של האהובה. בשיר השירים "קול דודי דופק, פתחי לי, אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותיי רסיסי לילה", ואילו כאן לא טל כי אם מטר כבד ולמרות זאת אין דפיקות על הדלת ואין מילים. ב"סיפור פשוט" כבר ברור כי כמו בשיר השירים, מפגש בין האהוב לאהובתו איננו אפשרי ושום תחינה או מעשה לא ישנו זאת.
והרי ברור כי לא בגלל שפשטה את כותנתה ורחצה את רגליה ממאנת הרעיה בשיר השירים לפתוח לדודה, ולא במקרה חומק הדוד ובורח דווקא כאשר היא נשברת ופותחת. הם נמנעים מלהיפגש, שכן העולם טרם הבשיל לכדי המימוש האולטימטיבי של הגעגוע הגדול. והיטב ידע זאת אמן הגעגוע, עגנון, כשבמקום לכתוב את הירשל פשוט דופק על הדלת, ואת בלומה פשוט פותחת את הדלת כמו שמשרתות פשוט פותחות דלתות, הוא כתב את השורה שבעיניי היא התמציתית והמרגשת ביותר בספרות העברית: "הניח הירשל ראשו על כפות המנעול והתחיל בוכה".
העמידה מחוץ לדלת
"כפות המנעול" מוכרות לנו כמובן משיר השירים, מן הרגע הדרמטי שבו הרעיה קמה לפתוח לדודה. מדובר בסך הכול בידית, שצורתה שקועה ככף יד ודי בלחיצת כף היד עליה כדי לפתוח את הדלת ולהיפגש. אבל בשיר השירים אין בכפות המנעול תועלת. וב"סיפור פשוט", כל שהאהוב יכול לעשות הוא להניח עליהן את ראשו ולבכות.
כי זה כל האדם: העמידה מחוץ לדלת, הנחת הראש, הבכי. הוי הבכי.
על העמידה הזאת מדבר גם רבי נחמן מברסלב ב"מעשה משבעה קבצנים", בסיפור שמספר הקבצן כבד הפה על הלב והמעיין האוהבים זה את זה ממרחק. יום אחרי יום צועק הלב אל המעיין, יום אחרי יום משורר המעיין אל הלב. יום אחרי יום הם מתגעגעים זה אל זה, והגעגוע שלהם הוא הכוח המקיים את העולם כולו.
דומה דודי להירשל או לעופר איילים. כל יצירה היא כנראה ניסיון לבטא את הגעגוע הגדול. ואף אני, לפני שאני כותבת, משתדלת תמיד להניח את ראשי על כפות המנעול ולבכות קצת.
ספרה האחרון של אמונה אלון "בית על מים רבים" יצא בחודש האחרון בארה"ב בתרגום לאנגלית
