בשנים האחרונות נדמה שלא עוברים כמה חודשים מבלי שיראה אור ספר חדש שעוסק בדמותו של גרשם שלום או מביא מכתביו. מאז 2013 ראה אור התרגום העברי של יצירת המופת שלו, "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית"; פורסמו התכתבויותיו עם חברתו, חנה ארנדט, ועם תלמידו, יוסף וייס, וכן מחקרי החסידות שלו, הרצאות גנוזות על שבתאות, קינות שכתב בצעירותו, ביוגרפיה שכתב נועם זדוף, ועוד. זאת, מבלי למנות את המחקרים הרבים המוקדשים למייסד חקר המיסטיקה היהודית ומחשובי האינטלקטואלים היהודים במאה העשרים. השפעתו של שלום כבר חרגה מזמן מגבולות המחלקות למחשבת ישראל, וניתן למצוא כיום מחקרים העוסקים בו בתחומים כגון: ספרות, בלשנות, היסטוריה, מדעי הדתות ופילוסופיה. גם אם שמו מעולם לא נישא בכל בית בישראל, הרי שכמעט שלושים שנה אחרי מותו ממשיך גרשם שלום לסקרן שכבה אינטלקטואלית לא מבוטלת, שמוצאת השראה בכתביו, בדמותו הססגונית וברעיונות שהציג.
אל מדף הספרים על שלום מיתוסף כעת "גרשם שלום", תרגום לעברית של ביוגרפיה שכתב דוד ביאל, פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. זהו ספרו השני של ביאל על שלום: בסוף שנות השבעים פרסם את אחד מן הספרים הראשונים שנכתבו על הגותו של שלום, וכעת פנה לחבר ביוגרפיה, שפורסמה לפני כשלוש שנים בסדרה היוקרתית בהוצאת אוניברסיטת ייל המוקדשת לאישים יהודים. ייחודה של הביוגרפיה הזו הוא בשימוש הנרחב שעושה ביאל במכתבים וביומנים של שלום, בניסיון "להיכנס לעולמו הפנימי ולבחון את שלום לא רק כהוגה וכחוקר, אלא גם כאדם" (עמ' 2). הספר נע בצורה כרונולוגית, פותח בילדותו של שלום בברלין, מקדיש פרק (ארוך מדי לטעמי) לקשריו הרומנטיים של שלום הצעיר, וממשיך בראשית דרכו בחקר הקבלה, בידידותו העמוקה עם ולטר בנימין וביחסי הקרבה והריחוק עם חנה ארנדט, בקשר המתוח של שלום עם אביו ובהחלטה הדרמטית להגר לפלשתינה ולקבוע בה את מושבו. הכתיבה של ביאל בהירה ועניינית, והוא לא נמנע, בעת הצורך, מלשפוט את מושא הביוגרפיה שלו.
ארוס ופאתוס
הפרספקטיבה האישית, האנושית, היא אכן תרומתו העיקרית של הספר המעניין הזה, והיא מעניקה הצצה לנבכי חייו של שלום ולאישיותו הסוערת. הסערה הזו, הלהט שבו התאפיין, חלחלו באופן מובהק ליצירה המחקרית שלו. כך, אחרי שהוא דן בראשית החברות בין שלום לבין ולטר בנימין – הפילוסוף הגרמני החשוב ששם קץ לחייו ב־1940 במהלך ניסיון בריחה מהנאצים – ביאל לא פוסל את האפשרות שהיה בחברות הזו, שעליה כתב שלום ממואר ("ולטר בנימין, סיפורה של ידידות"), יסוד הומו־ארוטי ומדגיש שהוא רואה באנקדוטות הללו מחייו הצעירים של שלום מפתח להבנת אישיותו. "נהוג לראות בשלום חוקר העמל לבדו במגדל השן על חשיפת כתבים נסתרים או נשכחים מתולדות היהדות, אך הדימוי הזה רחוק מן המציאות כרחוק מזרח ממערב", כותב ביאל, ומוסיף: "שתי נשמות שכנו בחזהו: הסגפן קר הרוח והמאהב מלא התשוקה" (עמ' 44).
אלו משפטי מפתח בספר, שכן ביאל עמל להדגיש בו את הארוס של שלום, את הלהט שניתב לכתיבתו המחקרית, ליחסיו עם הזולת וגם לתפיסתו הציונית, הרומנטית (על מצבתו של שלום בבית העלמין בסנהדריה נכתב: "איש העלייה השלישית", כביכול עסק בחקלאות ובהתיישבות); וכל זאת לצד תקופות של דיכאון ונמיכות רוח, שליוו אותו לא רק כאדם צעיר אלא גם בשנות הארבעים והחמישים לחייו. האפיון הזה של ביאל משכנע, וניכר גם מקריאה שגרתית בספריו של שלום. כל המעיין בספרו המונומנטלי "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", מגנום אופוס בשני כרכים שראה אור ב־1957, יבחין מיד בכך שאין כמעט עמוד בספר שאין בו סימני קריאה, סימן פיסוק שהודר כליל מספרות המחקר ואפילו מן העיתונות המודפסת. בספר הזה, שנקרא עד היום כמו רומן בלשי, שיקע שלום פאתוס שהיה נדיר גם לזמנו, והוא חלק מן הקסם של כתביו. ביאל מראה באופן משכנע כיצד הלהט הזה שזור בתולדות חייו ובאישיותו של גיבור ספרו.
ראשית דרכו של שלום אל חקר הקבלה, טוען ביאל, הייתה קשורה למה שהוא ראה כהבנה שגויה של היהדות. ביאל מצטט במכתב מרתק שכתב שלום לזלמן שוקן ב־1937, תחת הכותרת "הערה כנה על המניעים האמתיים ללימודי הקבלה שלי": "כך הבשילה בי השאיפה לכתוב את המטפיזיקה של הקבלה, ולא את ההיסטוריה שלה", כותב שלום, "נדהמתי מן הדלות של מה שמכונה לעתים 'הפילוסופיה של היהדות'. זעמתי במיוחד על שלושה הוגים, שבכתביהם הייתי בקיא: סעדיה גאון, הרמב"ם והרמן כהן, שסברו כי משימתם העיקרית היא לבנות אנטיתזות למיתוס ולפנתאיזם, בעוד שהיה עליהם לחפש דרך לרומם אותם לדרגה גבוהה יותר" (עמ' 65). את הדרגה הגבוהה הזו, מוסיף שלום, מצא במיסטיקה היהודית, שבה "קיים תחום של אסוציאציות הנוגע ללא ספק בחוויות האנושיות ביותר שלנו".
כך, כותב ביאל, אל מול תמונת העולם שהציגו הוגים יהודים רציונליסטים, שבה לא היה מקום למיתוס ולפנתיאיזם, הרי ששלום מבקש לחשוף דווקא את הרבדים הללו במסורת היהודית, וזאת בעזרת מחקר פילולוגי מדוקדק – רק כך ניתן יהיה לפענח את האמת המטפיזית הנסתרת של היהדות, ולהעמיד תמונה שלמה יותר שלה. שלום ללא ספק "ניצח" במאבק הזה על פניה של היהדות, אך המכתב והדיון של ביאל על אודותיו מדגישים שהניצחון הזה, וההבנה של המיתוס והמיסטיקה כחלקים אינטגרליים של היהדות, כלל לא היו מובנים מאליהם בתחילת המאה העשרים.
געגוע מחקרי
ספרו של ביאל מעניין גם משום שהוא מקדיש חלקים נרחבים לדיון בשלום כהוגה דעות, ולא רק כחוקר קבלה. מפעלו של שלום אמנם הוקדש ברובו לדין וחשבון היסטורי, פילולוגי ותיאולוגי של המיסטיקה היהודית, אך באותה מידה נכון יהיה לומר שהמפעל הזה – ושלום עצמו כיוון לכך לא פעם – מקדם פרספקטיבה אידיאולוגית מסוימת על הדת היהודית, ההיסטוריה והתרבות שלה. הדוגמה הבולטת ביותר, שוב, היא דיונו של שלום על השבתאות. אחת הטענות המרכזיות של שלום ב"שבתי צבי" היא שאת היהדות יש להבין בראש ובראשונה בהתאם לאופן שבו נהגו יהודים בפועל, גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם קביעות דוגמטיות כאלה ואחרות. וכך, שבתאות אינה "יהודית" פחות מן החסידות, למשל.
במקומות אחרים, בעיקר במאמרים בענייני השעה, במכתבים ובראיונות, מציג שלום את הגותו בצורה גלויה יותר, כגון במכתב המפורסם לפרנץ רוזנצוויג על השפה העברית, או בדיוניו על ציונות ומשיחיות. נדמה שדווקא בעידן שבו עולם המחקר הולך ומתפתח מעבר למה ששלום עשה בעצמו – באחרית הדבר של "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית" שתורגם לעברית ב־2016 פורסת חביבה פדיה יריעה ארוכה של חידושים בעולם המחקר מאז שיצא ספרו של שלום בשנות הארבעים – מעניין לחזור דווקא אל שלום כהוגה, כמי שראה את עיקר ההזדמנות הציונית בהתחדשות היהדות, כמי שעמד על הקשר בין משיחיות וציונות והזהיר מפני הידרדרותה של האחרונה אל התהום שאליה נפלה השבתאות, וכמי שהדגיש שוב ושוב את אופייה הדינמי והמשתנה של היהדות. אלו רק חלק מן העקרונות שניתן לחלץ מתוך כתביו של שלום, לא בתורת חוקר דווקא אלא בתורת אינטלקטואל מעורב שהציע פרשנות מרתקת למודרניות היהודית.
ביאל רואה את הישגו הגדול של שלום כמי ש"הצליח להפוך את מושא מחקרו האזוטרי לנושא בעל חשיבות מכרעת לאדם המודרני" (עמ' 189). אך הפופולריות הרבה של שלום בישראל, גם עשורים אחרי מותו, קשורה לא רק לנושאים שבהם עסק, לרוחב היריעה ולברק המחקרי שלו, אלא גם לעובדה ששלום הוא האינטלקטואל הישראלי האולטימטיבי: איש רוח שהיה יכול באותה מידה להישאר בגרמניה או להגר לארה"ב, אך בחר, כדברי ביאל, לעזוב את מולדתו "לטובת הרי יהודה הצחיחים, וחקר נושא שלרוב זלזלו בו" (עמ' 190). שלום קשר את גורלו עם מדינת ישראל, ומביתו ברחוב אברבנאל בירושלים השפיע על חורחה לואיס בורחס, אלן גינזברג, פאול צלאן וז'אק דרידה. במבט על אנשי הרוח שפעלו בישראל בשבעים השנים האחרונות, שלום – ובמידה פחותה יותר גם חברו הטוב, ש"י עגנון – הוא הדוגמה הבולטת ביותר לאיש רוח שהשפיע באופן עמוק על תרבות העולם.
אך נדמה שיש סיבה נוספת לפופולריות הגואה של שלום: זו קשורה בעיקר לאקדמיה, שממנה יוצאים הספרים על שלום בשנים האחרונות. גרשם שלום נהנה מהילה של מייסד תחום מחקרי, וככזה הייתה לו הפריבילגיה לשרטט זרמים ראשיים ופרקי יסוד, או לשאת הרצאה בעלת שם כללי כגון "להבנת הרעיון המשיחי בקבלה". כאשר חוקרים בתחומי מדעי היהדות מתגדרים כיום בנושאים צרים, בפלח מסוים של היסטוריה או של הגות, שלום מייצג חוקר שתרם תרומה מחקרית לשבעה או שמונה מדורים בעולם ההגות היהודית, למן הגנוסטיקה ועד החסידות, וכל זאת כאשר הוא לא מהסס לחרוץ דין ולקבוע מסמרות. ייתכן שהגעגוע של חוקרי מדעי היהדות, שניים ושלושה דורות אחרי גרשם שלום, הוא געגוע לימיו הבתוליים יותר של תחום הידע הזה, ולהיסטוריון והפילולוג שהציג אפשרות לפרספקטיבה רחבה, ולא נרתע ממשיכות מכחול גסות ומן הניסיון לפענח באמצעותן את צפונותיה של הדת היהודית.
גרשם שלום
דוד ביאל
מאנגלית: אמוץ גלעדי
מאגנס, 2019, 203 עמ'
