ירושלים שבה "נולד" עגנון שזורה וארוגה ביצירותיו. כלשונו של חוקר הספרות ברוך קורצוויל, ירושלים "היא נקודת הכובד באפיקה העגנונית, היא מטרתה ונשמתה". ואכן ירושלים, העיר אשר שביליה ובתיה נהירים לו, נחשפת על ריבוי פניה, של מעלה ושל מטה, מצטיירת כערך מוחלט בעולמו של הסופר הדגול, שאין ספר מספריו שבו לא נזכרה מאות או לפחות עשרות פעמים, יותר מכל מקום אחר, כולל עיר הולדתו בוצ'ץ'. וככל שאנו מספרים וקוראים די לנו שנזכור כי את תהילתה של ירושלים, היא נשמתה, מבקש עגנון לרומם. "למה אמרתי כל זה, כדי לספר בשבחה של ירושלים" (עד הנה, עמ' 147).
מן המקומות והאתרים הרבים ביקשתי ללכת אל כמה מהבולטים שבהם, אותם שריתקו את הסופר ומושכים את המטייל; אלה שיש בהם מן הנשמה היתרה ומן הקדושה, ואלה של חולין וקרקע סלעית כבושה. כללו של דבר, אבן ושמים שחברו יחדיו. ביקשתי להתמקד בירושלים של "תמול שלשום", לא בכל העיר אלא רק במסלול מוגדר, המגלה את פניה של העיר בעבר רגוע ובהווה סוער.
אני אוהב את ירושלים, לטייל בה, להיכנס ולצאת בסמטאותיה, לקרוא עליה, לראות תמונות עבר והווה, ללמוד ולהעמיק בידיעת תולדותיה, לחפש את הלא-נודע ולחוש ברגל וביד את הידוע, להתהלך בשכונות החרדיות ולבקר בעשרות המוזיאונים שבה, להכיר את עולמותיה השונים, עדותיה והדתות שמתקיימות בה, לחפור את העיר, כלשון המרגלים, ולדעת אותה טוב ככל שאפשר, ליהנות מתיאורי ספרות המהללים ומשבחים את יופייה וסגולותיה, להבחין בעין כי אין עיר יפה ממנה ואין עיר יפה כמוה.
רבים הם יודעי ירושלים שהלכתי בעקבותיהם ורבים הם אלו שהלכו בהדרכתי, אך תמיד בכל טיול, קצר או ארוך, ביום שמש או גשם, היו בידיי ספרים של עגנון. הסופר, חתן פרס נובל שחי בירושלים ברציפות ארבעים ושש שנים, הוא עבורי המדריך האולטימטיבי לעיר שאין סוף לאהבתי אותה. אינני מבחין אם עגנון מוליך אותי או שאני בעקבותיו, אך תמיד הוא בידיי לכל אשר יישאוני רגליי.
את טיוליי הראשונים בירושלים עשיתי בגיל צעיר בהדרכתו של אבי ז"ל ששיקע בליבי את אהבת העיר, הוא שהקפיד כל שישים ושבע שנות חייו בארץ לעשות כל שבוע לפחות יום אחד בירושלים. באחד הימים, כאשר מלאו לי שלוש-עשרה שנים, זכיתי למדריך אישי, ש"י עגנון, והוא הוביל אותי אל חלקים מהעיר "שלו". אז, לפני שנים רבות, כאשר טיילנו יחדיו, לבד, בעקבות קטע מהרומן הנפלא "תמול שלשום" ראיתי לראשונה את "ארמונו של המשיח" וכבר אז הבנתי כי ירושלים היא עגנון, ועגנון כולו ירושלים.
1. ארמונו של המשיח – עזרא 19, שכונת הבוכרים
בסמיכות מקום ל"ארמונו של המשיח" פוגש יצחק קומר את הכלב בלק, שני הגיבורים של "תמול שלשום", הרומן החשוב ביותר המתאר את העלייה השנייה. את "תמול שלשום" קראתי כמה פעמים – בצעירותי עם אבי ז"ל שרצה לטפח בליבי את אהבת הקריאה בעגנון, והוא נחל הצלחה גדולה; פעם נוספת לקראת בחינת הבגרות בספרות, ואם קיבלתי ציון מכובד הרי לעגנון היה חלק חשוב בכך. קראתי את הספר פעם נוספת כאשר כתבתי סדרת תכניות רדיו על תולדות העליות לארץ-ישראל, ואם בכך לא די, ישבתי במשך שנה בשיעוריו המופלאים של חברי חיים באר, שיעורים שהוקדשו כולם ל-"תמול שלשום". מאליו מובן שעסקתי בספר רבות כאשר הכנתי מסלולי טיולים לסטודנטים ומטיילים שצעדו בהדרכתי.
ברשימה אחת נוכל לבקר רק במעטים מן הבניינים והאתרים שעליהם כתב עגנון, ועל כן בחרתי להתחיל בבית שעליו הוא כותב בספרו "שירה", שהוא "גדול שבכולם היה הבית המפואר שנבנה לשם המלך המשיח, שכשיבוא משיח צדקנו יבוא לירושלים תחילה ויבואו האבות והזקנים והמלכים והשרים ואנשי כנסת הגדולה להקביל פניו ועמהם צדיקים רבים ונכבדים, והכינו להם אחינו עולי בוכרה בית גדול וטוב", הניצב עד היום ברחוב עזרא 19 בשכונת הבוכרים. יש אומרים שעגנון הוא שנתן לבית את שמו ועוד אומרים כי אם ינקו אותו מבחוץ ומבפנים, יהא זה היפה שבבתי ארץ ישראל.
בינתיים, אנחנו עומדים היום מול בית מפואר בסגנון ניאו-רנסנסי וקוראים ב"תמול שלשום" את שמספר עגנון:
פעם אחת עשה יצחק בשכונת רחובות, שנקראת גם שכונת הבוכרים. בעל בית עשיר מעשירי בוכרה עלה מעירו לירושלים על קברי האבות והאמהות אהובי השם חמודי עליון. כשהגיעה שעתו לחזור למקומו דווה לבו לצאת מירושלים עיר הקודש, שכל היוצא ממנה כאילו נופל בגיהנום… ריחמו עליו מן השמים ונתנו בלבו לעזור לו זכירה לפני ה'. ולפי שהקדוש ברוך הוא אוהב עניים נתן בלבו לבנות בית לעניים. בנה בית לעניים וקבע בו טבלא של שיש, כי הבית לעניים, לא יימכר ולא ייגאל, עד בוא הגואל (תמול שלשום, עמ' 274; שירה, עמ' 83).
חזיתו של הבית שנועד לארח את המשיח מפעימה: תבליטי עמודים שבראשם כותרות קורינתיות, כרכובים מגולפים, חלונות מעוטרים בפיתוחי אבן, סורגים מסוגננים וגביעי אבן גדולים על מעקה הגג.
גלגוליו של הבית מרתקים והם מספרים את תולדותיה של העיר במאה השנים האחרונות. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא שימש מפקדה צבאית עות'מאנית. מיד לאחר סיום המלחמה התקיים בבניין סדר פסח המוני לכל החיילים היהודים ששירתו בגדודים העבריים. בסוכות, גג כל הקומה השנייה היה נפתח לשם בניית סוכה. באולם הגדול התקיימה קבלת פנים חגיגית מטעם היישוב היהודי לגנרל אלנבי, משחרר ארץ-ישראל וירושלים. בתקופות שונות שימש הבניין בית יתומים, בית ספר, מקום ייסוד הרבנות הראשית ואף מפקדת האצ"ל בירושלים. היום פועל שם בית ספר לנערות חרדיות והשינויים וההזנחה הסירו רבים מתווי היופי המעודן של הבניין.
יצחק קומר או הכלב בלק הם המובילים במסענו, בבחינת "משכני אחריך נרוצה". הם חושפים בפנינו את חמודותיה ורזיה של ירושלים, עד שנהיר כי אין פינה או סמטה בירושלים שרגלו של עגנון לא דרכה בהן. רבים היו, וישנם, חוקרי ירושלים ויודעיה, אך דומה כי איש מהם לא ידע, ואף היום לא יודע, את העיר של אותם ימים כפי שידע והכיר אותה עגנון.
2. במרחץ שבעיר החדש – בתי הורנשטיין
בתי הורנשטיין-אורנשטיין" (1908), שנודע בעיקר בשל המקווה ובית המרחץ שבו, שאליהם מכוון צעדיו הכלב בלק:
ולאיזה מרחץ גמר בליבו (בלק. י"ר) לילך, למרחץ שבבתי אוריין-שטיין. אין אנו יודעים מה טעם בחר במרחץ שבעיר החדשה, אבל יודעים אנו מה טעם בחר בשל בתי אוריין-שטיין, לפי שכל שכונה יש לה עדת כלבים משלה, שאין מניחים לשום כלב שאינו משלהם ליכנס לתוך תחום שלהם, מה שאין כן בתי אוריין-שטיין, שעומדים בין שתי שכונות, בין זיכרון משה לבתי וורשה, וחילקו הכלבים ביניהם את השכונות, כת אחת נטלה שכונה זו וכת אחרת שכונה זו והניחו את בתי אוריין-שטיין בלא שלטון (תמול שלשום, עמ' 286).
המשכנו במעלה הרחוב אל שכונת זיכרון משה. בעבר הייתה השכונה מקום משכנם של משכילי ירושלים: דוד ילין, ישעיהו פרס, דב פרומקין, אפרים כהן רייס. מצד ימין עומד בית ספר למל, מוקד ההשכלה בירושלים של תחילת המאה ה-20, וקרוב אליו נכנסנו דרך רחוב פראג לגן קטן, הסמוך לבית ההסתדרות. בגן זה נמצאים קבריהם של שני נביאי האסלאם: חסאם א-דין אלקימרי ועוכשא בן מוחסיין.
בגן שבו נהגו יקירי ירושלים לצפות ולהמתין למשיח בן יוסף, ניצב בעבר בית העם, "שהוא בית כינוס למשכילי העיר, מבקשי דעת ודורשי תחיית העם", שחרב לחלוטין. והגאולה מאין תימצא?
כשיעמוד סופר גדול ויכתוב רומן על ירושלים, רומן בן שני חלקים, חלק אחד על ירושלים של מעלה וחלק אחד על ירושלים של מטה, אותו חלק ירושלים של מעלה צריך להכיל בקרבו כל המאווים והכיסופים של זקני הדור שקיימו את היישוב בייסוריהם, ואותו חלק של ירושלים של מטה צריך לספר על ירושלים הבנויה על עסקניה ובוניה (תמול שלשום, עמ' 329).
בקטע קצר זה, הנסתר בתוך תיאור ארוך על בית העם וחיי התרבות והרוח שהתקיימו בו, מוציא עגנון את הקורא מירושלים של בוניה ועסקניה, זו של מטה, זו של חולין והוויות העולם הזה, ומוביל לירושלים של מעלה, זו האידיאלית, האוטופית, המדומיינת ואינה נראית, "שירושלים של מעלה בנויה לפי דוגמה של מטה" כפי שדורש רבי יוחנן "אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה" (בבלי תענית ה ע"א).
במשפטים ספורים נותן עגנון לקורא מפתח להבנת ירושלים שלו, זו שיש בה עיר של מעלה ויש בה עיר של מטה, עיר של קדושה עליונה ועיר של מעשי יומיום: "ובערבים היה נכנס [יצחק קומר. י"ר] לבית העם לקרות בעיתונים. ואם היה שם נואם או מרצה הוא יושב ושומע, ולא היה עומד ממקומו עד לאחר גמר כל הוויכוחים, בין שהם חזרה על דברים שכבר נאמרו ונשנו ונשלשו, ובין שהם היפוכם. ואפילו היה חוזר לביתו חצי מת חוזר למחר לבית העם לשם אותם דברים" (תמול שלשום, עמ' 229). הצועד בעקבות עגנון מהלך בירושלים של מטה אך עיניו וכל מחשבתו נתונים רק לזו של מעלה.
משה שעל שמו נקראת השכונה "זיכרון משה" הוא מיודענו משה מונטיפיורי שבזמננו אנו כתב עליו חיים חפר שיר נפוץ. לפני שמונים שנה ידעו כולם על האיש שעל שמו שכונות שונות בירושלים:
עשתה סוניה בירושלים חודש ושני חודשים וחזרה ליפו. אמרה… כל מקום שם קרוי משה, או אוהל משה או זיכרון משה, או ימין משה, או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע אל אחד המקומות הללו, שוכח אתה את אותה מילה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית (תמול שלשום, עמ' 156).
משרידי בית העם, הנסתרים מאחורי עצים, כאשר ידי, ידו של נער צעיר, אוחזת בידו של עגנון, שכבר חגג את שנתו השבעים. הוא מוביל את שנינו אל שכונת מאה שערים ובתי אונגרין. אינני זוכר האם הרביתי לשאול, אך אני זוכר היטב שכל צעד היה מלווה בסיפור של עגנון. שלוש שעות טיילנו וצעדנו אולי קילומטר וחצי, אך מרבית הזמן היה מספר דגול אחד והיה מאזין נלהב אחד.
3. אנשים של צורה – בתי אונגרין
הירידה מבית העם אל השכונות החרדיות הייתה תמציתו של הטיול – המעבר בין היישוב הישן ליישוב החדש – המשקף במרחב עירוני קטן מאוד את המאבק בין יפו של החלוצים לירושלים של לומדים ואוכלי "חלוקה", שהוא תמצית הספר כולו, כפי שזה מקבל ביטוי בשתי הנשים – סוניה המתירנית (יפו) ושפרה החרדית (ירושלים).
מבעד לשער המערבי של שכונת מאה שערים נכנסנו אל החצר הגדולה שבאר מים במרכזה והישיבה הגדולה שנבנתה ב-1885 על שם השכונה מתנוססת בה לתפארה.
כעיר בתוך עיר שרויה מאה שערים בתוך ירושלים. אין בה לא בירניות ופלטריות ולא גנים ופרדסים ולא שאר דברים המרחיבים את הדעת. ברם זכורה מאה שערים לטוב שאלמלא היא היינו לחוצים ודחוקים בין החומות ולא היינו מוצאים בית מושב לנו ולבנינו (תמול שלשום, עמ' 202).
באחד מטיוליי עם חיים באר, שנולד וגדל בקרבת מקום, כאשר הלכנו לראות את ציורי תקרת הקומה השנייה של בניין הישיבה (אל תחמיצו), הוא הראה לי את אותה אבן מגביהה שעליה נהג לשאת דבריו ר' גרונם יקום פורקן: "נתקבצה כל מאה שערים ובאה לשמוע. שעדיין לא נתמלאה תיאטראות וקרקסאות ובתי צחוק ובתי שעשועים והיו מתאווים לשמוע דברי מגידות" (תמול שלשום, עמ' 304).
מהרוח הקלה ששרתה מדי פעם במאה שערים נפרדנו ודרך השער הצפוני של השכונה יצאנו, ובחציית הרחוב הצר והמסוכן, רחוב מאה שערים, נכנסנו אל שכונת בתי אונגרין שפניה מחמירים ואין חיוך עולה על שפתות תושביה. אנחנו בעקבות יצחק קומר, הצבע, ש"אין לך כל שכונה ושכונה בירושלים שיצחק לא עשה שם. כאן צבע כלים וכאן צבע שלטים לחנויות" (תמול שלשום, עמ' 205).
באותם ימים עשה יצחק בבתי אונגרין, במערבה של ירושלים, שאצל מאה שערים ובית ישראל, ששם כחמשה עשר בתים גדולים ובהם שלוש מאות דירות לבני הכולל, שדרים שם שלוש שנים חליפות חנם, ופעמים יותר מכן, לפי רצון הנדיב והממונים מנהלי הכולל. כל הבתים דומים זה לזה, ושני חדרים לכל דירה, ומקצוע קטן שהנשים מבשלות שם את תבשיליהן, וחצר גדולה מרוצפת אבנים מהלכת בין שורה של בתים לחברתה, ושם בור המים. כשם שהבתים שוויין זה לזה כך יושביהם שווין, כולם אנשים של צורה שומרי תורה ומצוות, שעובדים את בוראם מתוך בטן מלאה (תמול שלשום, עמ' 266).
4. בית מחניים – חדר העבודה מאושיסקין
עיתותינו לא היו בידינו. כאשר יצאנו לטייל קבעו ש"י עגנון ואבי ז"ל כי ניפגש שוב בקצה הרחוב, בכניסה למשרד החינוך. התחנה האחרונה במסע הקצר הוליכה אותנו דרך בית המדרש של חסידי ברסלב, "ותפילתם הרי ערֵבה מחיה נפשות" (תמול שלשום, עמ' 532), לחדרו של ש"י עגנון בקומה השנייה של בית מחניים, היום משכנה של הנהלת משרד החינוך והתרבות, ברחוב שבטי ישראל.
בית מחניים הניאו-רנסנסי, הניכר בטבלה שעל כניסתו, נבנה על ידי הבנקאי יעקב פרויטגר, שפשט את הרגל ומכר אותו לאגודת עזרת אחים מלונדון. זו הקימה בו בית ספר בניהולה של הגברת חנה לנדאו. במלחמת העולם הראשונה גרו במקום קצינים תורכים. בשנים 1922-1925, החשובות לנו, התגורר בבית מנחם אוסישקין, "איש הברזל", נשיא הקרן הקיימת לישראל. אחר כך שימש הבית מעונו של הנציב הבריטי פלומר, ומשנת 1928 ועד הקמת המדינה שימש כבית ספר על שם אוולינה דה רוטשילד.
לבית הספר שניהלה מרת-מיס לנדאו הגיע הכלב בלק שאמר לעצמו "עד שיפוח היום, אשב בצילו של אילן ואפוש קצת ואשקול את דרכי", ומצא שם תלמידות מכל העדות בירושלים. "הכיר שהן משיחות בלשון של אומות, של איזו אומה לא הכיר, אף על פי שהיה יודע שבעים לשון כרוב כלבי ירושלים, שעדיין לא הייתה לשונה של אותה אומה מהלכת בארץ, אלא מאחר שבית הספר היה, ומיסודם של אחינו שבאנגליא היה, הבין דבר מתוך דבר שאותה לשון אנגלית היא" (תמול שלשום, עמ' 302).
באותו בניין, בקומת לשכת שר החינוך, שכר עגנון חדר בשנת 1925 ממנחם אוסישקין. על כך מדווח עגנון לאשתו, אסתר-אסתרליין, שעדיין הייתה באותה תקופה בגרמניה: "הנני יושב בדירה חדשה… הבית עומד בתוך הגן והוא מלא אבק ומלא רעש, הקיצור אינני שבע רצון". ובמכתב אחר הוא כותב: "קשה לי לחכות כל יום לכוס התה שאני מקבל בבית אוסישקין" (מכתבים לאסתרליין, עמ' 99-101).
התיישבנו גם אנו בצילם של הברושים, בינות לפרחים ולשיחים המפרידים בין הרחוב לבניין היפה, וחיכינו, לא הרבה, עד שהזמין אותנו אבי ז"ל שנצעד למקום שניטיב בו את בטננו בסעודה קלה.
עשרות שנים חלפו מאז אותו טיול והוא מהדהד באוזניי ומרצד מול עיניי כמו היה אתמול. זהו עגנון שלי וגם לא מעט מירושלים שלי.
