במכתב מ־2 במארס 1951 מביע גרשם שלום באוזני תלמידו, יוסף וייס, את חוות דעתו על הדוקטורט שלו. באשר לשלושת הפרקים הראשונים של העבודה, שעסקה ברבי נחמן מברסלב, "דעתי היא בדרך כלל חיובית", כותב שלום, וזאת לעומת חלקים אחרים ש"אינם מתקבלים על דעתי כלל, בחלקים מסוימים אני רואה לא רק פירוש בלתי נכון של מקורות, אלא אף סטייה מפוקפקת מאוד מדרכו של מחקר נכון ורדיפה אחרי דברי הבל פנטסטיים". שלום מוסיף שהציע לוועדת תלמידי המחקר "להחזיר לו [לוייס, א"ה] עבודה זו, דבר שגורם לי רגש אכזבה וצער רב מאחר שאני רואה במר וייס איש בעל כישרון מופלג".
המכתב הזה, שמופיע בספר "גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים 1964־1948", שערך נועם זדוף (הוצאת כרמל), הוא תחנה חשובה בפרשה הסבוכה והמסקרנת של מערכת היחסים בין שלום, אבי חקר המיסטיקה היהודית, לבין וייס, חוקר חסידות יצירתי ובעל נפש מסוכסכת, ומי ששלום שהחשיב כאחד מתלמידיו הקרובים והמבריקים ביותר. בקיץ האחרון מלאו חמישים שנה להתאבדותו של וייס בלונדון, מקום מושבו בשני העשורים האחרונים לחייו, ובסמוך לכך ראה אור "ליקוטים" (הוצאת בלימה), קובץ קטן ועשיר ובו מאמרים של וייס. חלקם פורסמו מעל דפי "הארץ" וחלקם לא ראו אור מעולם.
את הקובץ ערכו יוסף שוויג ואבינועם סטילמן, דוקטורנטים במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון. בעידודו של פרופ' יונתן מאיר פנו השניים אל הארכיון של וייס בספרייה הלאומית, ודלו משם אוצרות, ולאחר מכן כינסו כמה ממאמריו שפורסמו בעיתונות. הקריאה במאמרים הקצרים והנשכחים של וייס מאירה באור חדש את דמותו של החוקר שמעולם לא מצא את מקומו בארץ ישראל, עקר את עצמו מן הלב הפועם של המחקר בירושלים ונדחק הצידה עם השנים. הוצאת הספר, כך מקווים שוויג וסטילמן, תשיב במשהו את דמותו של וייס אל השיח האינטלקטואלי ותדגיש את תרומתו לעולם המחקר, אך גם את מקומו הייחודי כחוקר שהיה מעורב אישית ורגשית בטקסטים שחקר, ושילב בדרכו המחקרית את המסע שלו כאדם מאמין.
שילוב של היסטוריה והגות
יוסף (גיאורג) וייס נולד ב־1919 בהונגריה למשפחה מן הזרם הניאולוגי, הזרם הרפורמי בהונגריה. ב־1940, לאחר שלמד במשך שנתיים בבית המדרש לרבנים בבודפשט, הגיע לארץ ישראל והחל ללמוד באוניברסיטה העברית, מתוך כוונה להתמחות בשירת ימי הביניים. אך וייס לא הצליח להתאקלם, ולחנה סנש, חברתו עוד מהונגריה, כתב ש"האידיאולוגיה הציונית העוברת לסוחר היא, במרבית המקומות, שטחית או ברוטלית". בארץ, כתב לסנש, מצא רק "זלזול שחצני וחסר טעם, ובכל מקרה בלתי־היסטורי, בגלות".
את גרשם שלום הוא פוגש באוניברסיטה העברית. במבוא לספרו מציין זדוף כי העדויות הראשונות על היחסים ביניהם מתוארכות לשנת 1943. וייס מתחיל לעבוד בספריית שוקן ולשמש עוזרו של שלום, כשהוא נסמך גם על מלגות. הוא נמשך לחקר החסידות ופונה להעמיק בכתביו של רבי נחמן מברסלב. אך בסוף שנות הארבעים מרגיש וייס שמקומו אינו בארץ, ולמורת רוחו של שלום הוא נוסע תחילה ללמד במחנות הגירוש בקפריסין, ומשם ממשיך, יחד עם אשתו הראשונה מרים, לאנגליה. היחסים בין וייס ושלום מצטננים. שלום מסרב לקבל את עבודת הדוקטורט של וייס, וכותב לוייס בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שאת המשך העבודה על הדוקטורט ואת התיקונים הנדרשים לא יוכל לעשות מרחוק, כל עוד הוא באנגליה.
לאחר נתק של ארבעה חודשים מתחדש הקשר בין השניים. וייס מקבל תואר דוקטור בלונדון ב־1953 והופך למרצה באוניברסיטת לונדון ולמנהל המכון למדעי היהדות, אך במרוצת שנות השישים בריאותו מתערערת: הוא מאובחן כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית, וב־1969 הוא מתאבד, מותיר אחריו את אשתו השנייה, ארנה, ואת בנם היחיד, עמוס (שהתאבד גם הוא ב־2008).
"פרופסור וייס, לא זו בלבד שהיה תלמידי במשך שנים רבות, אלא היה אחת הדמויות הבולטות והצבעוניות ביותר בקרב אלה שהיה לי חלק בעיצובם הרוחני ובהתפתחותם המחקרית", אומר שלום בהרצאה לזכרו של וייס בלונדון ב־1970, וחותם: "דמותו הרדופה של יוסף וייס תיחקק בלבם של אלה שהכירוהו, שהעריצו את העומק והתובנה שלו ורחשו אהדה לסבלו ולמצוקותיו". שלום אף דואג להוציא קובץ ממאמריו של וייס, ומנחה את חוקר החסידות מנדל פייקאז' לכנס אותם בספר, "מחקרים בחסידות ברסלב", שעד לאחרונה היה ספרו היחיד של וייס בעברית.
אף שעברו למעלה משישים שנה מאז נכתבו, מאמריו של וייס בחקר החסידות משמשים חוקרים גם כיום
מה מוביל שני דוקטורנטים, בתחילת דרכם בעולם המחקר, לפרסם את כתביו הנשכחים של חוקר חסידות שהלך לעולמו לפני עשרות שנים? יוסף שוויג מספר כיצד מאמריו של וייס, שאותם קרא כסטודנט למחשבת ישראל, הותירו בו רושם עמוק. "כל מי שעוסק במחקר החסידות נתקל בוייס", הוא אומר. "קראנו אחד ממאמריו בקורס על ברסלב, והתלהבתי. הבנתי שיש כאן משהו מיוחד, אחר. באותה תקופה עוד לא ידעתי באיזה תחום במדעי היהדות אתמחה בסופו של דבר, וכשקראתי את וייס הבנתי שבזה אני רוצה לעסוק. הייתה שם הרבה חכמה, וגם יופי – השפה של וייס מאוד יפה – והוא מצליח להיות גם מעמיק, גם היסטורי וגם חדשני, ובסגנון ייחודי. לפעמים הרגשתי שאני קורא את קפקא, שיוסף וייס הוא הקפקא של מדעי היהדות. משם המשכתי לספר שלו, שלאחרונה אגב גיליתי שהוא נערך בצורה אגרסיבית. מנדל פייקאז' לא כל כך אהב את השפה של וייס ואת ההפלגות שלו למחוזות הגותיים, והוא ערך אותו בהתאם".
אבינעם סטילמן הכיר את כתביו של וייס מצעירותו. "זכיתי לגדול בבית מלא ספרים", הוא אומר, "ובספרייה של אבי מצאתי את קובץ המאמרים של וייס באנגלית. גדלתי בבוסטון למשפחה שאפשר לקרוא לה ניאו־חסידית, והרגשתי שוייס מדבר על דברים שהכרתי מהניסיון שלי ועל דברים שעניינו אותי. מילדות הכרתי סיפורים על הבעל שם טוב, ופתאום פגשתי חוקר שמעגן אותם במציאות ההיסטורית של התקופה, מסביר אותם ואת הרקע שלהם, מבלי לאבד את החיות הרוחנית שלהם. זה מה שקסם לי בכתיבה שלו, ואני מנסה לעשות אותו דבר במחקר שלי, בהשראתו – לשלב בין ההיסטוריה לבין ההגות.
"עם כל הטרגדיה שבסיפור של וייס, יש כאן אדם עם חוש הומור ועם מבט אירוני. יש בספר כמה מאמרים יפהפיים, כמו המאמר שוייס כותב על רבי אלכסנדר זושא הכהן, דמות נשכחת לחלוטין בעולם החסידות, או המאמר 'דרוש נאה על אהבת הבריות', שבעיניי משקף את היחסים המוחמצים שלו עם חנה סנש. אגב, במהלך העבודה על הספר גיליתי דבר מרתק. וייס היה הונגרי, וגם מוצאה של אמי מהונגריה, וכשהראיתי לסבתא שלי את הספר וסיפרתי לה על וייס ועל הקשר שלו עם חנה סנש, היא אמרה לי: 'אני זוכרת שדוד שלי היה רב בירושלים, והוא סיפר לי שהגיע אליו בחור ובכה לו שהוא התאהב בבחורה אחת, חנה סנש, וזה לא התממש'. זה היה גילוי מטורף מבחינתי".
דמות מוחמצת
אף שעברו למעלה משישים שנה מאז נכתבו, מאמריו של וייס בחקר החסידות משמשים חוקרים גם כיום. ד"ר צבי לשם, ראש צוות אוסף ספריית שלום בספרייה הלאומית, סבור שוייס הקדים את זמנו כחוקר. "וייס היה הראשון שעסק ברבי נחמן מברסלב ובחסידות איזביצא בצורה אקדמית", אומר לשם. "הוא גם היה בולט בכך ששילב את ההיסטוריה החברתית יחד עם ההיסטוריה האינטלקטואלית, ורבים אחרי מותו ראו זאת כתרומתו הייחודית. וייס גם היה הראשון שעסק בחיפוש אחרי דמותו ההיסטורית של הבעל שם טוב, כבר בשנות הארבעים. חידוש נוסף שלו הוא האופן שבו הוא רואה את החסידות. רבקה ש"ץ אופנהיימר הגדירה בספרה 'החסידות כמיסטיקה' את החסידות כמין קוויאטיזם, זרם רוחני שעניינו הפאסיביות אל מול האלוהות, אבל וייס כבר כתב את זה קודם לכן במפורש. רבים מן החידושים האלה הופיעו במאמרים שוייס כתב לעיתונות ונשכחו עם השנים, ולכן כינוסם בספר כעת הוא תרומה משמעותית לחקר החסידות".
שוויג מצביע על חידוש נוסף של וייס בתחום חסידות ברסלב, שברבות השנים הפך לקונצנזוס במחקר. "אי אפשר להתעלם מהמקום של וייס בחקר ברסלב, ועד היום חוזרים אל הכתבים שלו בנושא", הוא אומר. "וייס הוא הראשון שטוען שהסיפורים והמשלים של רבי נחמן למעשה מתייחסים לעצמו, וכשהוא כותב על 'הצדיק' או על 'הגיבור' במשלים או בחלומות, הוא למעשה מתכוון לעצמו. כיום זו ההנחה הבסיסית ביותר במחקר ברסלב, אבל וייס הוא הראשון שמעלה את הטענה הזו".
"אפשר בהחלט לומר שוייס הוא דמות מוחמצת", אומר לשם. "הוא עזב לאנגליה בתחילת שנות החמישים, ולקח לו כמה שנים לבסס את מעמדו שם. הוא מתרחק מהמרכז, לא היה בירושלים ולא בניו יורק, ואחרים תפסו את מקומו. חוקרים כמו ישעיהו תשבי ורבקה ש"ץ, תלמידיו של שלום, היו פעילים בארץ ותפסו את המעמד של חוקרי החסידות והקבלה, אך וייס הלך לאיבוד. הוא גם התאבד בגיל צעיר יחסית, ובנוסף לכך גם היה אדם לא יציב, ולכן אנשים מסוימים זלזלו בו". סטילמן מוסיף כי "תמיד אפשר לחשוב מה היה קורה אילו דברים היו קורים אחרת, מה היה קורה לו וייס היה נשאר בארץ, לו היה מקבל את העזרה הנפשית שהיה זקוק לה. ברמה האישית יש פספוס, למרות שאנחנו מכירים אנשים בריאים נפשית שיצרו הרבה פחות ממנו".
פרשת היחסים בין וייס לשלום עמדה במרכז פולמוס אקדמי־עיתונאי בסוף שנות השמונים, לאחר שבמוסף הארץ טען אבי כצמן כי סופו הטראגי של וייס מעיד על כך ש"רשעותו [של שלום, א"ה] הייתה לשם דבר". המאמר זכה לתגובות נוקבות מצד אנשים שהכירו את וייס ושלום ושללו את הדברים, אך כמה חודשים לאחר מכן פרסם גרשום שוקן מאמר שבו חזר על ההאשמות. כך נפוצה הטענה ששלום אחראי במידה מסוימת להתאבדותו של וייס. במבוא לאסופת המכתבים ביניהם, שנועדה בין היתר להפריך את הדימוי של שלום כמורה המנוכר והאכזרי של וייס, כותב נועם זדוף כי "יוסף וייס היה תלמידו המיוחד של גרשם שלום", וכי "שלום לא הסתיר את חיבתו אליו ואף הכריז כמה פעמים כי הוא מחשיבו למוכשר ולקרוב אליו מכל תלמידיו".
"היחסים ביניהם היו מאוד מורכבים", אומר ד"ר צבי לשם, "אבל ההאשמה ששלום גרם למותו של וייס היא שטות חסרת בסיס. מהתכתובת ביניהם רואים ששלום עזר לוייס, תמך בו ואהב אותו, ואפילו הציע לו לחזור ארצה ולהחליף אותו באוניברסיטה העברית כשיֵצא לפנסיה. ומצד שני, שלום בוודאי לא הסכים עם כל מה שוייס כתב, ואנחנו מוצאים שהם מתווכחים בעניינים מחקריים, וזאת לצד הנתק שהיה ביניהם לתקופה מסוימת. מדובר על אנשים שבפני עצמם הם מורכבים מאוד, ודאי כשהם אחד לצד השני. ולמרות זאת, הם שמרו על קשר הדוק עד הסוף".
שורשים בעולם ההגות
בארכיון של וייס בספרייה הלאומית נותרו לא מעט כתבים שלא ראו אור, וסטילמן ושוויג מתכננים להוציא אותם בהמשך (לצד ספרים מתוכננים נוספים, של הלל צייטלין ושל המשורר והסופר היידי ישראל ראבון). הכתבים הללו, לצד אלו שראו אור כעת ב"ליקוטים", מציגים את וייס לא רק כחוקר, אלא כהוגה בזכות עצמו. "אהבתי את הכתיבה של וייס משום שבעיניי הוא הוגה קיומי", אומר שוויג. "פעמים רבות, מחקר החסידות הוא בסיס למחשבות הפילוסופיות שלו. בדוקטורט שלו וייס עסק לא מעט בכפילות של רבי נחמן, שאמר על עצמו בחיי מוהר"ן ש'אני אילן נאה ונפלא מאוד עם ענפים נפלאים מאוד ולמטה אני מונח בארץ ממש'. באופן דומה, אצל וייס הענפים המחקריים מרשימים מאוד, אבל השורשים שלו היו מונחים בארץ, בעולם של הגות, פילוסופיה וספרות".
"וייס חידש שכל מה שרבי נחמן כתב, הוא כתב למעשה על עצמו", אומר לשם. "אחרי שוייס נפטר, חבריו וקולגות שלו טענו שהוא הזדהה עם התנועה הזו, כלומר, שאת מה שהוא כותב על רבי נחמן הוא כותב למעשה על עצמו, מתוך הזדהות עם רבי נחמן. שמעון אברמסקי, שלימד לצד וייס באוניברסיטת לונדון, הרחיק לכת וטען שההזדהות הטוטאלית של וייס עם רבי נחמן הובילה בסופו של דבר לכך שנטל את נפשו. זה אולי קיצוני, אבל במאמרים שהוא כתב בהארץ אנחנו רואים שוייס לא רק מנתח טקסטים של רבי נחמן, אלא ממש רואה את ברסלב כחסידות קיומית, ובוודאי שהוא מבטא כך את עצמו, את ההתלבטויות שלו, את הספקות שלו והאמונה שלו. ייתכן שהוא הרשה לעצמו לכתוב כך בעיקר במאמרים שיועדו לקהל הרחב, ובכל זאת, כך הוא כתב.
"המודל הזה כמעט לא קיים היום בעולם המחקר, למעט אצל חוקרים שהם גם אנשי רוח בפני עצמם, כמו חביבה פדיה. בסך הכול, חוקרים היום הרבה יותר זהירים. דווקא חוקרים צעירים יותר, דור העתיד של מדעי היהדות, מחפשים את זה. בקיץ האחרון התקיים באוקראינה כנס אקדמי על חסידות, בהשתתפות חוקרים מישראל ומארה"ב, והייתה שם אווירה רוחנית, ומרחב לחוקרים לדבר על המשמעות של הטקסט עבורם. לצד ההרצאה האקדמית הפורמלית, אפשר היה להשמיע גם קולות אמוניים או רוחניים יותר, או להראות מין נגיעה אישית עם הטקסטים.
"היום אפשר גם למצוא הרבה חוקרי חסידות שממש מזדהים עם החסידות, כולל חוקרים עם פאות וזקן וציציות בחוץ, שרואים את עצמם כחסידים וגם כאנשי מחקר. באופן אישי אני מרגיש שאני נמצא במקום הזה, ואני וחבריי חושבים שהעובדה שאנחנו בתוך העולם הזה לא סותרת את המחקר המקצועי והטוב, אלא אדרבה – היא מוסיפה למחקר שלנו, דווקא כי אנחנו מבינים את התופעה מבפנים ולא רק מתבוננים עליה מבחוץ. מישהו כמו יוסף וייס, גם אם לא צריך להסכים עם כל מה שהוא כתב, הופך בהקשר הזה להיות דמות מאוד משמעותית עבור חוקרים, משום שהוא עצמו היה כזה".
