על רקע המדבר השומם רואה משה במראה הנבואה את תבנית המשכן עשוי כסף, זהב ונחושת, ובוער בשלל צבעי תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר. אך בתשתית כל הכבוד והתפארת, המשכן הוא אוהל נודד. כשם שההיכל הוא בית גדול (דהי"ב ג, ה), בנוי לה' בימים שבהם אנשים מתגוררים בבתים קטנים, כך המשכן הוא אוהל גדול, עשוי יריעות, המיועד לה' המבקש לשכון בתוכם של יהודים נודדים בדרכים היוצאים בעקבי הצאן ומתגוררים ב"מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים" (שיר השירים א, ח), וכפי שמורה התקבולת: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב / מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה). המשכן הוא האידיאה האצורה כזיכרון הנדודים במדבר בעומק התבנית הארכיטקטונית של המקדש, העשוי אבני גזית כבדות.
שניהם, הבית והאוהל, אמורים לשמש לכאורה כ"בית זבול", כלומר כבית לשמיים ("שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה"; חבקוק ג, יא). אבל כיוון שיש חוטים מתוחים בין ארץ לשמיים, הרי תבנית הבית והאוהל היא כתבנית בית המגורים, ועל כן בתוך ההיכל יש ריהוט ביתי: שולחן לאכילה שעליו מונח לחם הפנים, מנורה יפה העשויה למאור, וריח נעים של קטורת נישא באוויר ממזבח הקטורת. מעבר אליהם, פנימה, מצוי קודש הקודשים ובתוכו ארון שעליו כפורת ושני כרובים סוככים. והנה, אם בחדר החיצוני יש שולחן ומנורה אפשר לפרש את מראה הכרובים והכפורת המצויים בפנים ככיסא לישיבה, וכפי שפירש הרמב"ן: "שהכל דבר אחד", הארון, הכפורת הכרובים כולם נועדו כדי לשמש "כיסא כבוד" (רמב"ן, שמות כה, כא).
הכול דבר אחד
הרעיון שלפיו הכפורת והכרובים נועדו לשמש מרכב ומושב הוא מסתבר ומובן. ניתן לדמיין את הכפורת כמעין מרכבה נישאת על ידי הבדים, כאמור בדברי הימים: "וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית ה'" (דהי"א כח, יח), אשר עליה יושב "יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים" (שמואל א ד, ד) או רוכב – "וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ" (תהילים יח יא). אלא שלא לגמרי ברור מה תפקיד הארון בתוך כל האפריון. ומלבד חוסר הבהירות החזותית יש לשאול: אם ה' הוא יושב הכרובים או דואה עליהם, מדוע עיקר החפץ הוא הארון שעבורו יש לבנות משכן ומקדש, והכרובים והכפורת טפלים לו?
נדמה לי שתפקידו של הארון ויחסו לכרובים מתבאר באמצעות המילים. המשכן הוא משכן למילים. דיברות בוערים שניתנו בסיני ולא היה להם שומע ומקשיב בתוך כל המחולות המתעגלים סביב העגל, עד שמשה מגמגם מכאב מצווה על ידי ה' בעת ההיא "ועשית לך ארון עץ" – בנה לך ארון למילים שלא יכולות יותר להישמע, והנה הן שמורות קפואות כעדות בתוך לוחות: "אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מל"א ח, ו־ט).
אלא שמעל המילים הקפואות באבן יש כפורת המבחינה בין הארון לאשר מעל הארון. ומעל הארון יש כרובים הסוככים עלי מילים חיות המרקדות במקום מדויק עד מאוד: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו (במדבר ז, פט).
אפשר אם כן לומר כי אכן, כפירוש הרמב"ן, "הכול דבר אחד". הארון הוא מרכבה למילים, אלא ששני סוגי מילים מופיעות בו – מילים חקוקות באבן ומעליהן מילים חיות מתגלות.
אוהל מעופף
המקדש, לפחות חלקו הפנימי, הוא מקדש למילים ודיבור. האוהל, אוהל מועד, הוא אוהל התוועדות ואוהל של עדות. התוועדות על שם הדיבור החי הנשמע מבין הכרובים, ועדות של לוחות האבן. קול חי וקול קפוא.
את המרכבה הזו אוחזים בדים העשויים למסע ונשיאה. ובאופן מפתיע, לא רק בשעת מסע המחנות הבדים צריכים להישאר אחוזים ולא לסור: "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה, יד־טו), משום שכל תפקידו של הארון הוא ללמד על יכולת התעופה. ולכן בצידי המרכבה הכרובים "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" (שמות לז, ט), מרימים כנפיהם כמו רגע לפני טיסה ומכיירים מרכבה מוכנה להמראה אל על. ולכן על יריעות האוהל עצמו מעופפים כרובים: "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם".
כביכול לשאלת ישעיהו "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי? וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?", עונה הפרשה כי אין המשכן כלל מקום מנוחה אלא אוהל מעופף שבליבו מנוחים באמת שמיים. שהוא בית זבול.
ואפשר כי כשם שבלב זיכרון מקדש האבן הירושלמי הגדול מונחת אידיאת המשכן הנודד, הנושבת את רוחות המדבר אל העיר הגדולה, כך בלב הסלון וחדר השינה, מעל המילים הכתובות ככתובה, מונחת מרכבה ריקה וממריאה האוחזת בליבה את זיכרון המילים החיות המתגלות. שבתשתית העדות היציבה מונחת ההתוועדות החיה. ובלב היכל האמונה לא מונח פסל יציב וקפוא, דמות תבנית אידיאה רוחנית, אלא זיכרון געגוע למילים חיות נאמרות מעל הכפורת אשר על הארון.
