"לפני הכול, צריך להקשיב לגמרא"

לפני מספר שבועות התקיים בבנייני האומה אירוע גדול של הציונות הדתית לסיום המחזור ה־13 של הש"ס במסגרת הדף היומי. הזכות לקרוא את השורות האחרונות של מסכת נידה ולסיים את הש"ס על הבמה ניתנה לרב שבתי סבתו, ראש ישיבת מצפה יריחו, ולא לחינם. זו הייתה סגירת מעגל, ואולי גם הכרה מאוחרת במפעלו התורני של הרב סבתו להעצמת לימוד הגמרא בבקיאות – מפעל שהחל לפני למעלה מארבעים שנה עם 14 תלמידים וקלטות טייפ ישנות, וגדל לממדים של שתי ישיבות גדולות, גרעיני התיישבות, אלפי בוגרים בכל הארץ, עשרות חוברות לימוד וגם דיסק און קי קטן, שמכיל בתוכו קובצי שיעורים על כל דפי הש"ס.

את הריאיון עם הרב אנחנו מתחילים בסיור בקריה החינוכית המרשימה, "קריית משה", שהקים במצפה יריחו, על ספר מדבר יהודה, בין ירושלים לים המלח. ממש לאחרונה חנכה הישיבה הגבוהה "מאור טוביה" בית מדרש חדש ויפהפה ובנייני פנימיות. לצדה שוכנת הישיבה התיכונית הוותיקה "נתיבות יוסף", ולצד שתי הישיבות פועלים גם כולל אברכים לרבנות והוראה, ובית דין לממונות.

"כל מה שאתה רואה כאן לא בא בחזון של פעם אחת, אלא מורכב מחזון אחר חזון", מסביר הרב. "מראש הייתה לי מטרה אחת, והיא הולידה מטרה שנייה, והשנייה את השלישית. חלום מוליד חלום. תורם שאל אותי פעם איפה קץ החלומות שלי. אמרתי לו: היום יש לי קץ לחלום, אבל מחר הוא ייפתח מחדש. אני לא חולם עכשיו על הכול. בתי שאלה אותי בעבר כמה אחוזים אני מקדיש לעיסוק בעבר, כמה להווה וכמה לעתיד. אמרתי לה לעבר – חמישה אחוזים, להווה חמישה אחוזים, ולעתיד תשעים. כשהיא שאלה מה יהיה אם בעתיד אגלה שלא מתקיים מה שחזיתי, עניתי לה שאז הוא כבר יהיה עבר, ולא אשים לכך לב. כל הדברים הללו צריכים המון סייעתא דשמיא, אמונה וכוח רצון. כשהקב"ה עוזר, אני ממשיך הלאה. ואם הכול חסום אני מחפש נתיבים עוקפים".

מחלוקת על שיטת הלימוד

אם מחפשים את המטרה הראשונה שהציב הרב סבתו, אפשר לאתר אותה אי שם בשנות השבעים, כשחבש את ספסלי בית המדרש של ישיבת מרכז הרב, לאחר שירות צבאי של שלוש שנים כחובש קרבי. בהשראת מפעל הדף היומי הוא החליט שאם על ידי לימוד של דף יומי אחד אפשר לסיים את הש"ס בשבע שנים, הוא ילמד שבעה דפים ביום, ויסיים את הש"ס בשנה אחת. לאחר שעמד במשימה האישית הוא התבקש בשנת 1978 להתחיל ללמד בישיבה הגבוהה בבית אל שהוקמה אז. "כשסיימתי את הש"ס הרגשתי התעלות שלא הרגשתי מימיי ולכן התחלתי ללמד. לא יכולתי להשאיר את התחושה הזאת רק אצלי. הרגשתי צורך לשתף כמה שיותר אנשים כדי שגם הם יטעמו מהדבש המתוק", הוא נזכר.

הרב סבתו החליט להעביר את דגל לימוד הש"ס בבקיאות לתלמידיו, אבל ערך התאמות בתוכנית. "נדרשתי להקרבה מאוד גדולה בשנה שבה סיימתי את הש"ס. זה חייב אותי לא לצאת למסיבות משפחתיות ולא לישון בלילות, והבנתי שאני לא יכול לדרוש את זה מאחרים, אז הקלתי קצת בבניית התוכנית. הרעיון היה להקיף כמה שיותר מהש"ס". 14 תלמידים, בוגרי ישיבות תיכוניות, התקבצו והחלו ללמוד את הש"ס בבקיאות מפיו של הרב סבתו – גמרא ורש"י, בקצב של ארבעה וחצי דפים ליום. לימוד הבקיאות היה מאוד לא מקובל אז בעולם הישיבות הגבוהות של הציונות הדתית, שדגל בלימוד עיון עם ראשונים, על פי מסורת הישיבות הליטאיות. רבנים, ראשי ישיבות וגם הורים יצאו נגד הרב סבתו, והסוגיה הגיעה לפתחו של הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ורבו של הרב סבתו, שגם הסמיך אותו לרבנות.

"אני משוכנע שאם בכל הישיבות היו מלמדים בקיאות לפחות עד כיתה י"א, אחוזי האהבה, החיבה והחיבור לגמרא היו גדלים פלאות"

"בדיון שהתקיים אצל הרב צבי יהודה נכחו אז הרב נריה, הרב שפירא, הרב דרוקמן ורבנים נוספים, וכולם אמרו בפסקנות שלא ניתן ללמד כך גמרא בלימוד ישיבתי, ללא ראשונים. אני מצדי הייתי חדור ברעיון ובתוכנית ללמד באופן שבו אני למדתי. בסוף הדיון הרב צבי יהודה אמר משפט אחד, שבדיעבד היה מכונן מבחינתי, ובזכותו כל המפעלים שאני עושה עד היום. הוא אמר: 'אם אדם אוכל ארוחה, הוא חייב לבקש תוספת?', ושתק. הרב זלמן מלמד, שהיה ראש הישיבה בבית אל ותמך בשיטה שלי, דפק על השולחן ואמר: 'הרב אמר את דברו', וכולם קמו והלכו. מהמשפט הזה צמח כל המפעל".

חבורת הלומדים בבקיאות יצאה לדרך, ולאחר שש שנים סיימו התלמידים את הש"ס. לאחר ששירתו בצבא במסגרת של הסדר, לימד אותם הרב סבתו הלכה והסמיך אותם לרבנות. כעבור עשר שנים הוא נדד עם החבורה למצפה יריחו ובסוף שנות השמונים הקים שם ישיבה תיכונית שחרתה על דגלה את לימוד הגמרא בבקיאות. התלמידים בישיבת "נתיבות יוסף" מקיפים במהלך ארבע שנות לימודיהם בישיבה כשליש מהש"ס, ורבים מהם משלימים אותו בהמשך. מתוך הישיבה התיכונית צמחה לאחר כשש שנים הישיבה הגבוהה "מאור טוביה", שבראשה עומד היום הרב יצחק סבתו, בנו של הרב, ובה כבר מתקיים גם לימוד גמרא בעיון.

קודם כול לספוג

הרב סבתו משוכנע שזו הדרך שבה הגמרא צריכה להילמד. קודם כול בבקיאות, ורק לאחר מכן בעיון. "כדי שנוכל לדבר בשפה של הגמרא, צריכים קודם להכיר אותה. בשנה הראשונה שלי כתלמיד בישיבת נתיב מאיר בא מישהו והנחה אותי איך ללמוד גמרא. הוא אמר לי, כשאתה רואה את רש"י תחשוב כאילו חבר שלך נמצא לידך, ואתה יכול לשאול כל שאלה, בכל העוצמות. השיטה שלי היום היא בדיוק הפוכה. איך אתה יכול לעמוד עם בטן ריקה ואפס ידיעות ולחשוב שאתה יכול לעקור הרים, כשאין לך שפה ואתה לא מכיר עם מי אתה מדבר. ככל שאתה מכיר יותר את תלמידי החכמים, אתה מתמלא ביראת כבוד ולא מיד מקשה קושיות, וגם כשאתה מקשה אז אתה עושה זאת ביראה.

"קודם כול צריכים להקשיב. פה בישיבה התיכונית אנחנו מקשיבים ארבע שנים לדברי הגמרא והאמוראים, ורק אז, בישיבה הגבוהה, אנחנו מתחילים לשאול למה, איך ומדוע. ההבדל בין בקיאות לעיון הוא ההבדל בין מה ולמה. מה – זו הבקיאות, ולמה – זו השאלה העיונית. הבקיאות היא לספוג את מה שאמרו לנו ולהבין. ללמוד בעיון זה לרדת לעומק ולהבין מדוע זה כך ולא אחרת".

אנחנו עדים היום לתופעת לימוד הדף היומי, שהוא לימוד בקיאות מובהק, שתופס חזק בקהל מבוגר יותר. בישיבות התיכוניות הוא עדיין לא סוחף.
"בראיונות שאני מקיים עם תלמידי כיתה י"ב אצלי בישיבה, 95% מהם אומרים לי שהם אוהבים מאוד את לימוד הגמרא ואת הכול הם תולים בשיטת לימוד הבקיאות. אני משוכנע שאם בכל הישיבות היו מלמדים בקיאות לפחות עד כיתה י"א, אחוזי האהבה, החיבה והחיבור לגמרא היו גדלים פלאות".

יש טענה שללימוד הבקיאות יש זיקה חזקה לעולם התורה הספרדי, לעומת לימוד העיון שמקורותיו בעולם התורה האשכנזי.
"אולי תשמע אפילו אמירה שהאשכנזים יותר פיקחים… אבל אני רוצה לומר מה הסיבה האמיתית לזיקה הזאת. הסיבה היא שבעולם הליטאי האשכנזי פיתחו את הרעיון להצמיח את גדול הדור הבא, ולכן הכול מכוון לגדול שיצמח, וכל מי שנמצא בכיתה אמור לשרת אותו. לפי הגישה הזאת מספיק שאחד או שניים מבינים, וממשיכים הלאה. לכן, תחום העיון הליטאי האקדמי נשאר בישיבות הליטאיות האשכנזיות כי זה מה שאמור להצמיח את החריף מכולם. אצל הספרדים השיטה היא שכולם ידעו תורה. המטרה היא להפוך אותה לנחלת הכלל. זה מצריך לדבר אל כולם וזה מתבטא גם בהיקף הלימוד ובלימוד ההלכה. עם זאת צריך לזכור שגם בתוך עולם התורה האשכנזי יש את עולם החסידות, שגם הוא, במקביל לעולם הספרדי, דואג לכולם".

אתה מזהה התפתחות חיובית בלימוד הבקיאות בעולם הישיבות?
"לוקח המון זמן לשנות דפוסי מחשבה. כשהמלמדים בישיבות למדו בצורה אחרת, אי אפשר לבוא ולהגיד להם – תשנו את כל השיטה שלמדתם. צריכים להצמיח ר"מים שיהיו חניכי שיטת הבקיאות והעיון שלאחריו. זה מה שאנחנו מבקשים לעשות אצלנו, ואכן, השנה פתחנו שלוחה חינוכית של הישיבה ברחובות. הר"מים שם הם בוגרי הישיבה שלנו כאן, ולכן קל להם ללמד בשיטה הזאת".

מבית מזמיל לבית אל

כדי להבין יותר היכן צמחו דפוסי החשיבה וההוראה של הרב סבתו, צריכים להזכיר את שורשיו. שבתי סבתו נולד בשנת 1949 במצרים למשפחה יוצאת ארם צובא. אביה של אמו, הרב אהרן שויקה, היה רב בחלב ובמצרים, נצר למשפחת רבנים ידועה. דודיו מצד אמו הם פרופ' יעקב שויקה ופרופ' יצחק שווה. "ממשפחת אבי קיבלתי יראת שמים ומידות, ממשפחת אמי אהבה לחכמה ולמדע, ומבורא עולם את נשמתי וכישרונותיי הפדגוגיים והמוזיקליים", הוא מעיד על עצמו.

ארבעת אחיו של הרב סבתו הם רבנים. הרב מרדכי סבתו, הרב והסופר חיים סבתו, מראשי ישיבת מעלה אדומים, הרב אהרן סבתו והרב נסים סבתו, שתרגם לאחרונה את ספר המצוות לרס"ג. המשפחה גורשה ממצרים בשנת 1956 בעקבות מבצע קדש, והשתכנה בשיכון עולים במעברת בית מזמיל בירושלים.

"הגענו לארץ חסרי כול. גרנו בפחונים, אבל הקהילה שלנו במצרים, קהילת 'אהבה ואחווה', שאבי היה הרוח החיה בה, הטמיעה בנו את הסיסמה ללמוד על מנת ללמד. יישמנו אותה בפועל כבר במצרים כאשר ילדים בני חמש למדו אצל ילדים בני שבע, והם עצמם למדו אצל ילדים בני תשע, שלמדו אצל ילדים בני 11 וכן הלאה. כל אחד למד מה שהוא יכול ללמוד, ולימד מה שהוא מסוגל ללמד. הגדולים ביותר נכנסו ללמוד אצל הרב עובדיה יוסף זצ"ל שהגיע אלינו למצרים. הרעיון שמה שאתה יודע תעביר לאחרים קסם לי, ויישמתי אותו שנים לאחר מכן בישיבה. היום יש לנו כבר שישה דורות של תלמידים שהפכו למלמדים".

הרב סבתו למד במחזור ט' של ישיבת נתיב מאיר, במחזור שבו למדו גם הרב שג"ר והרב שבתי רפפורט. עם סיום לימודיו התגייס לשירות צבאי מלא כחובש קרבי בגדוד שריון ולחם במלחמת ההתשה. "הרבה פעמים כבוד האדם האישי מתערב בכבוד שמיים ורבים שואלים איך ניתן להפריד. אני טוען שבשביל זה כל אדם צריך לעסוק באחת התקופות בחייו בדברים שהם אפילו מבזים כדי שכבודו האישי יהיה מחוק ומהנקודה הזאת הוא יוכל לבנות כבוד שמיים. אני רכשתי את זה בצבא כחובש קרבי. אחרי שלמדתי בישיבה עשיתי עבודות פשוטות ואפילו מבזות, במשך חודשים.

במלחמת יום הכיפורים לחם הרב סבתו במסגרת גדוד רפואה בסיני, וטיפל בפצועים רבים. "המלחמה יצרה אצלי זעזוע גדול מאוד, ואחת המסקנות שלי הייתה שהחיים שלנו מדודים ואיש אינו יודע את תוחלת החיים". אחד הפצועים שבהם טיפל במלחמה היה חנן פורת, שנפצע קשה מפגז מרגמה לאחר חציית תעלת סואץ. "זרם לו דם רב מפצע בגבו, ולאחר שחבשו אותו מצאו פצע נוסף שדימם ולא נחבש. הוא היה חיוור כסיד והיינו צריכים להזרים לו דם בדחיפות. בדקנו הצלבה בסוגי הדם שלנו, בבדיקה פשוטה, ובאמצעות צינור ביני לבינו הזרמתי לו דם הישר ממני אליו".

לאחר שירותו הצבאי למד הרב סבתו בישיבת מרכז הרב, ומשם הגיע לישיבת בית אל שבה החל ללמד, ושם גם קבע את ביתו, יחד עם אשתו רונית וששת ילדיהם. "אשתי היא היועצת העיקרית שלי בדרכי החינוכית עם התלמידים, ובלי השותפות הזאת אי אפשר להתקדם". למרות שרוב מפעליו התורניים נמצאים במצפה יריחו, נשאר הרב סבתו להתגורר בבית אל, שם הוא גם מכהן כרב בית הכנסת הספרדי ביישוב.

מתאים לאופיו של הדור

את מפעל "התלמוד המוקלט", שכולל אלף קלטות, החל הרב סבתו בשנת 1978, בתקופה שבה לימד את חבורת התלמידים הראשונה. "מכיוון שלימדתי מספר דפים ביום, אם תלמיד היה חולה שלושה ימים הוא היה עלול להפסיד רבע מסכת, והחוסר הזה היה עלול לגרום להתפוררות הקבוצה כולה, ולכן התחלתי להקליט את השיעורים. צריך לזכור שלא היה מקובל באותה תקופה להקליט שיעורים, ובטח שלא לשבת בבית מדרש עם אוזניות ולשמוע אותם. עם הזמן ראיתי שיש בזה ערך לא רק לקבוצת התלמידים שלי, וזה הפך להיות נחלת הכלל.

"בהמשך עברנו מקלטות לדיסקים ומדיסקים לקבצים, והיום הכול נכנס בדיסק און קי אחד שהשקנו לפני מספר שבועות. בכל שיעור אני מלמד את הגמרא על פי רש"י בלי לקרוא אותו, ומשתדל לשלב ידע נוסף. אגב, במקביל אליי צמח המפעל של חסידות צאנז לעידוד לימוד הבקיאות באמצעות בחינות ותמיכה כספית. זה מוכיח שכשיש רעיון שהקב"ה תומך בו, הוא צומח מכמה מקומות ולא ממקום אחד".

הקשיים בהוראת התלמוד בבתי הספר הניעו את הרב סבתו להוציא לאור את חוברות "התלמוד החזותי" שמציגות שיטה חדשנית בהוראת הגמרא. העיקר והטפל מובלטים ואבני היסוד שמהן מורכבת הסוגיה מסומנות בצבעים שונות, תזרימים וצורות. המעבר למחשב שדרג עוד יותר את התלמוד החזותי, והשיטה הצליחה להגיע לכמאתיים מוסדות חינוך.

יש היום הרבה מפעלי לימוד בקיאות בתנ"ך ובהלכה, והתלמוד עדיין הכי מאתגר להנגשה.
"יש חשיבות להנגיש את כל המקורות. התורה זו נבואה, הרמב"ם הוא המשך המשנה שזו ההלכה, התלמוד הוא עיון והבנה, ולכל אחד יש תפקיד. כשתלמידים בישיבות תיכוניות שואלים אותי למה חשוב ללמוד דווקא תלמוד, אני אומר להם – האם יש יותר מתאים לדור הזה מאשר תלמוד? הרי אתם לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו, ושואלים למה, מדוע ומי אמר, וזה בדיוק התלמוד ששואל את השאלות האלה. התלמוד בנוי על שאלות הספקנים, והרי הדור היום הוא ספקן ומתאים לו להתחבר למשהו שהוא ספקן כמוהו. כמובן שצריכים לזכור שלא מדובר ביצירה של אדם אחד אלא של כל עם ישראל באמצעות כל התנאים והאמוראים, ולכן יש בה ממד נוסף של רוח הקודש. היצירה הזאת גם כוללת הכול – סיפורת, הגדה, הלכה, אבל בעיקר דיונים, שאלות ורצון להבין, שזו גם מהות הדור".

הציבור הדתי לגווניו לומד היום דף יומי, ועדיין בסיום הש"ס התקיימו אירועים נפרדים לציבור הדתי ולציבור החרדי. יש סיכוי לדעתך שבעתיד יתקיימו סיומים משותפים?
"תסתכל על הצד החיובי, שנמצאה נוסחה שמאחדת את כל הציבורים. בציבור הדתי לאומי לא הייתה בעבר מטרה מוצהרת לסיים את הש"ס. בסופו של דבר המטרות הן אותן מטרות ואני מאמין שבהמשך יהיו גם אירועים משותפים. צריכים לזכור שכל המציאות החברתית שלנו כאן היום היא מציאות פלאית, כשבתוך שבעים שנה התקבצו לכאן אנשים מכל מיני מקומות, שהמבטא והשפה שלהם כל כך שונים. כשהגעתי לארץ ועליתי לאוטובוס היו בו חמישים נוסעים שדיברו בחמישים שפות והנהג היה כמעט היחיד שדיבר בעברית. גם האשכנזים לא הבינו אחד את השני, כי המבטאים היו שונים והיו מדברים עם הידיים. קיבוץ הגלויות הפך את כולנו לעיסה אחת שנילושה בארץ ישראל.

"מי שחושב שהמתח בין העדות נשאר באותה עוצמה לא מבין מה היה בעבר. יש התקדמות אדירה בשירה, בלחנים, בהבנת התרבות השונה ובגישור בין התרבויות. אצלנו בישיבה קיים איזון בין התלמידים הספרדים לאשכנזים לא רק במספרים אלא גם בתפילות. בימות החול יום אחד יש חזן אשכנזי ויום אחד חזן ספרדי, ובשבתות מתפללים בערב שבת בנוסח אשכנזי ובשבת בבוקר בנוסח ספרדי, וכל עדה לומדת את הנוסח של חברתה. כשהוקמה הישיבה זה היה חידוש גדול שיש ראש ישיבה תיכונית ספרדי, ובמידה מסוימת עד היום זה חידוש".

לא למהפכות קולניות

שלושה ימים לאחר אירוע סיום הש"ס המרכזי של הציונות הדתית התקיים באותו מקום סיום הש"ס של הנשים. הרב סבתו מביע עמדה מורכבת כלפי לימוד תלמוד על ידי נשים, ובאופן ספציפי כלפי האירוע הגדול שהתקיים. "בדור שבו נשים מגיעות לעמדות מפתח בעולם המשפט, הכלכלה והאקדמיה, זה יהיה עוול אם נסגור בפניהם את שערי הגמרא שהיא שער ראשי ליהדות. אבל זאת בתנאי שלא ילמדו על מנת להשתוות לגברים או להתנגח בהם או למטרות לא אמיתיות, אלא למטרת אמת, להכיר את דבר ה'. כשזה בא מתוך מניעים טהורים אסור למנוע מנשים את הלימוד הזה. הן יכולות לתרום תרומה אדירה רגשית ופנימית.

"בנוגע לאירוע שהתקיים בבניני האומה, אני לא התלהבתי. יש בזה הרבה רצון להראות. לא כל עשר נשים שסיימו את הש"ס זו מציאות שמצדיקה אירוע כזה. קודם כול זה צריך לתפוס בציבור רחב ורק אחר כך באופן טבעי מקיימים כאלו אירועים. כך זה היה אצל הגברים. כשיוצרים מהפכה בקול רעש גדול, ומתחילים בקולות וברקים, הלוחות עלולים להישבר".

הרב סבתו אינו נוהג להיות מעורב במערכת הפוליטית, אם כי באירוע דרמטי אחד הייתה לו מעורבות משמעותית. בסתיו 2004, במסגרת המאבק לעצירת תוכנית ההתנתקות, יזם הרב סבתו את "מכתב הרבנים" שבו הוצהר שאם החלטת הממשלה בנושא ההתנתקות תותנה במשאל עם, תוכל המפד"ל להישאר בקואליציה של שרון עד סוף הקדנציה, בלי קשר לתוצאות המשאל. הרב סבתו היה זה שניסח את המכתב וגייס את חתימות הרבנים, אך המהלך כידוע לא צלח.

"לצערי הרב, לאחר שהמכתב פורסם הוא טורפד על ידי אחד הרבנים שחזר בו, וזה גרם לנפילת הכול. קדם לכך דיון עקרוני. היו רבנים שהתנגדו ליוזמה שלי ואמרו שארץ ישראל לא נתונה למשאל של עם ישראל, כי זו הבטחה אלוהית ולא שואלים את העם על דבר כזה. מבחינתי זו הייתה דרך להצלת גוש קטיף ואי אפשר היה לדקדק, כי כידוע ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו. עד היום אני חושב שהחמצנו את ההזדמנות להציל את גוש קטיף. עשינו מהפכה במשאל מתפקדי הליכוד שאף אחד לא האמין שתקרה, ואם שרון לא היה דוחה בבוטות ובזלזול את תוצאות המשאל לא הייתה עקירה. אני מאמין שאם היה משאל עם היינו יכולים להשפיע על כל העם בהליכה מבית לבית והיינו מרוויחים שעם ישראל היה מבטא כלפי שמיא שהוא רוצה את ארץ ישראל. זו הייתה אז משימתי. חשוב שהעם יסכים לתהליכי גאולתו ושלא יעשה דברים בעל כורחו".

עכשיו יש מחלוקת ביחס לתוכנית של הנשיא טראמפ. בינתיים כבר יצא מכתב אחד של רבנים שהזהיר מסכנות התוכנית.
"אני לא חתום על המכתב הזה, ולא בכדי. היום הסוגיות ההלכתיות, האמוניות והפוליטיות כרוכות זו בזו, ואני לא רוצה ליפול למלכודות פוליטיות. פוליטיקה היא מקצוע בפני עצמו שמורכב מתן וקח ומדברים סודיים מתחת לשולחן, והרבנות צריכה לעסוק בעיקר בנושאים העקרוניים, להוביל את החשיבה והכיוון, ולתת מטרה וחזון. הפוליטיקה מובילה בדרכים עקיפות ובנסיגה לצורך התקדמות. אי אפשר להכניס את הרב לתוך כל נבכי הפוליטיקה וזו תהיה גם טעות להכניס אותו.

"גאולת ישראל נבנית קמעא קמעא, וזה אומר שיש דברים שבהם אתה צריך להחליט על הקמעא ולא לקבל את הכול. הפלשתינים הלכו על הכול ותראה איפה הם נמצאים היום. יש מציאות שבה צריך לפעול בחכמה מבלי לאבד את העקרונות. אנחנו לא יכולים להתעלם ממהלכים שמימיים שמתרחשים מול עינינו ואסור לנו לדחות אותם. צריכים להיות קשובים למהלכי בורא עולם, להתחבר אליהם ולדעת איך להתנהל איתם מבלי לאבד את הרצונות העמוקים. זה לא בכדי שנשיא אמריקני הולך לקראת עם ישראל פעם אחר פעם, זה מהלך אלוהי כמו כורש מלך פרס. גם אם אתה לא משיג את כל רצונך, ברגע שהתקדמת ההתקדמות הזאת מובילה להתקדמות הבאה".

בין תורה לרעיונות

במקביל למפעליו בתחום התלמוד, הוציא הרב סבתו בשנים האחרונות סדרת ספרים על פרשת השבוע, ואלבום של שירים שחיבר ובו הוא שר יחד עם חתנו, הרב ניסים אדרי. "בכתיבת הספרים הייתה חשובה לי בעיקר החשיבה המקורית. קשה לי עם דברי התורה בעלוני פרשת שבוע שבהם כל אחד אומר דבר תורה, וכל מי שחלם על רעיון כותב אותו למחרת. נדרשו לי עשרים וחמש שנים עד שהדברים שכתבתי בשלו וקיבלו הוכחות מכל מקום".

מצד שני, דברי התורה בעלונים מנגישים את התורה לציבור רחב.
"אבל אתה לא מנגיש בהם את התורה אלא את הרעיונות של האנשים, שמלבישים אותם על הפסוקים. זה לא ללמד תורה. כשכתבתי את הספרים, ישבתי בין ארבע לשש בבוקר כל יום עם התנ"ך, נתתי למחשבות לזרום ומתוך הפסוקים הגיעו פירושים. לא כפיתי את דעתי על הפסוק, ולא עיקמתי אותו כדי שיתאים לדעותיי, אלא ביטלתי את דעותיי מול מה שזרם אליי מהפסוקים".

בקיץ האחרון חגג הרב סבתו שבעים. בקרוב אמור לצאת לאור ספר שכתב על תיקוני הזוהר, כרך ראשון מתוך סדרה של עשרה ספרים. במקביל הוא ממשיך לעמוד בראשות הישיבה התיכונית וללמד צעירים. "רבי אלעזר בן עזריה אמר בגיל שמונה עשרה שהוא כבן שבעים שנה, גם בגלל שהיה מוקף ברבנים מבוגרים כמו רבי עקיבא, רבי יהושע ורבן גמליאל. אני יכול לומר בגיל שבעים שאני כבן 18 כי אני מקפיד להיות מוקף כל הזמן בתלמידים צעירים. זה נותן כוח להמשיך הלאה".