אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז – כך נקראה אניית המעפילים שיצאה 1947 מחופי צרפת לישראל. האנייה המפורסמת שהפכה לסמל של יציאת יהודים מגיא ההריגה באירופה בניסיונם לעלות ארצה, נקראה כך מתוך רצון להקביל את יציאת יהודי אירופה ליציאת מצרים. המילה אקסודוס פרושה 'יציאה', ואכן גם מאירופה וגם ממצרים חלמו שנים ואחר כך יצאו יהודים בדרכם מלאת הייסורים לארץ הנכספת.
אקסודוס אינה רק שמה הלועזי של יציאת מצרים, אלא הפכה להיות שמו של ספר שמות כולו, על שם היציאה החשובה ממצרים המתוארת בו. אולם, דווקא משום כך יש לתמוה, מדוע אין מקובל אצלנו בשפת המקור, בעברית, לקרוא לספר שמות 'ספר הגאולה' או 'ספר היציאה'? ומה באמת הקשר של המילה 'שמות' לנושא הספר?
אם נתבונן בשמם של שאר חומשי התורה, שם הספר תואם להפליא לתוכנו. בראשית – הוא ספר ההתחלה של העולם של האמונה של שושלת ישראל. ויקרא – כולו מצוות הקוראות לישראל לעשייה. ספר במדבר המתאר את קורות ישראל במהלך מסעם במדבר, וספר דברים, המגולל את דברי משה האחרונים. אם כך מה פשר שמו של ספר שמות?
את המילה שמות אנו מוצאים בתחילת ספר בראשית: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית פרק ב' פסוק כ'). הפסוק מתאר כיצד אדם קורא לכל חיה בשמה. חז"ל במדרש למדונו שקריאת השמות לבעלי החיים הייתה משימה מורכבת ביותר. כדי לקרוא שם לבעל חיים מסוים על האדם היה לעמוד בדייקנות על מהותו, על המפריד בינו לבין בעלי החיים האחרים ורק אחר כך למצוא שם המייצג מהות זו.
הרמב"ן מתאר תהליך אבחנה זה:
"כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחבירו כלומר הראויים להוליד זה מזה ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה לא טבעיות (מו"נ ב, ל) נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם איזה מהם עזר לחבירו כלומר המוליד ממנו והודיע זה בשמות כי הבהמה הדקה קרא בשם אחר שכולן עזר זה לזה בתולדה שיולידו זה מזה והגסה בשם אחר והחיה בשם אחר שלא יולידו מין זה מזה וכן כולן"
אם כך, המילה 'שם' טומנת בחובה את הכרת המהות. יוצא אפוא שספר שמות הוא ספר העמידה על המהויות, מהויות עם ישראל שנולד התפתח התעצם בספר שמות.
מהי מהותו העיקרית של עם ישראל? מתחילת ספר שמות נראה שמהותו קשורה ביציאה שלו לחרות מעבודת מצרים. מהות זו אנו מציינים בראשית שלושת הרגלים, בפסח. זו הסיבה שאולי בגינה נטו בלועזית לכנות את ספר שמות על שם היציאה ממצרים – אקסודוס. אולם היציאה ממצרים מתוארת רק בארבע הפרשות הראשונות של ספר שמות. המהות של עם ישראל צומחת, מתפתחת ועולה קומה נוספת בפרשות יתרו ומשפטים בהם עם ישראל מקבל את השליחות, שליחות של מקבלי התורה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות פרק י"ט פסוק ו). עם ישראל שקיבל תורה הופך להיות עם שכולו ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לא עוד עבד משוחרר, לא עוד "עם בני ישראל" כפי שכינה אותם פרעה, אלא עם שפועל בשליחות הצו הא-לוקי.
ספר שמות לא מסתיים בקבלת התורה בפרשת יתרו ופרטיה בפרשת משפטים. מנקודה זו והלאה מקדישה התורה ארבע וחצי פרשות לעניין המשכן. לא בכדי, כל כך הרבה פירוט כל כך הרבה פסוקים מוקדשים לתיאורי המשכן. המשכן הוא ה'שם' השלישי והגבוה מכולם בו זוכה עם ישראל. בתחילת פרשת תרומה מסבירים לנו הפסוקים מהי אותה מהות שאליה מכוונים כל אותם הפסוקים. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות פרק כ"ה פסוק ח). מעל מדרגת "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" ישנה מדרגת "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" .
מציאות של 'קרבת א-לקים' שלא זכו בה עלי אדמות עד השראת השכינה במשכן. 'קרבת א-לקים' יום יומית, מקום בו שמים וארץ נושקים. לנקודה גבוהה זו בה הבורא "מוצא לו דירה" בעולם החומרי האנושי חותר כל ספר שמות. בסיום בניית המשכן מתואר אותו רגע מיוחל: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות פרק מ פסוק ל"ד) .למהות זו, ל'שם' זה, בו מעמד הר סיני וההופעה הא-לקית הזמנית הופכים להיות קשר קבוע ותמידי לו ציפו בני ישראל ומצפים גם אנחנו לחזרתו.
הרב יהונתן אורן הוא ראש המדרשה בקמפוס טל של המרכז האקדמי לב
