"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת“ (כה, ג).
בשלשה חומרים עיקריים אלו פותחת התורה את תרומת הנדבה של ישראל למשכן. בעוד השימוש בזהב נרחב ומפורט בפרשיות הרכבת המשכן (ארון העדות, האפוד, מזבח הזהב, המנורה ועוד), וכך גם השימוש בנחושת (הכיור, חלק מהאדנים, ועוד), הרי שהשימוש בכסף הנדבה לא נזכר בתורה.
בפרשת פקודי אנו שומעים על השימוש שנעשה בכסף שנאסף במגבית מחצית השקל, שהייתה חובה (שמות לח, כה־כח):
וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן :וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.
כאמור, זה אינו כסף הנדבה שהרימו בני ישראל בקריאתו הראשונה של משה. איזה שימוש, אם כן, נעשה בכסף הנדבה?
קניין נזיל
התורה מזכירה בכמה פסוקים שאכן נעשה שימוש בכסף, אך באופן מרומז בלבד: "וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת" (לא, ד; לה, לב). רש"י על הפסוק בפרשתנו (כה, ג) מסיק שמכסף הנדבה הוכנו כלי השרת של המשכן:
זהב וכסף ונחשת וגו' – כולם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר שנאמר "וכסף פקודי העדה" וגו' "בקע לגלגלת" וגו' ושאר הכסף הבא שם בנדבה עשאוה לכלי שרת.
אך גם לאחר דבריו נותרת התמיהה במקומה: מדוע לא פירטה התורה ולו כלי אחד העשוי כסף נדבה? הרי את כלי השרת של מזבח הנחושת טורחת התורה לציין שהכינו מנחושת: "וַיַּעַשׂ אֶת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ אֶת הַסִּירֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַמַּחְתֹּת כָּל כֵּלָיו עָשָׂה נְחֹשֶׁת" (לח, א־ג). אף בכלי השרת של השולחן טרחה התורה לציין שהם עשויים זהב: "וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (כה, כז). ומדוע לא פירטה התורה את הכלים העשויים כסף?
ייתכן שייחודיותו של הכסף טמונה בתפקידו השונה בצורכי המשכן. בפרק "הזהב" במסכת בבא מציעא פותחת המשנה (ד, א) בערכו החליפי של הכסף לעומת הזהב והנחושת: "הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב. הנחושת קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחושת". פירוש: הכסף, שהוא המטבע, לעולם לא גומר את מעשה הקניין. אם רוצה אדם לקנות זהב או לקנות נחושת או כל דבר אחר, פעולת התשלום על ידי מטבעות הכסף לא גומרת את הקניין אלא רק המשיכה של העצם הנקנה היא החותמת את מעשה הקניין. בכך "חלש" יותר כוחה של המתכת כסף, שבדרך כלל משמשת כמטבעות סחר, מאשר הזהב והנחושת.
אך כוחו של הכסף יפה לו מהזהב והנחושת, שבכל מקום הוא משמש ככסף סחיר ורצוי בכל מעשה קניין, מה שאין כן מטבעות הזהב והנחושת שאינם מצויים בכל מקום. לאור המשנה ופירושה בגמרא יוצא אם כן שלרוב, לכסף שימוש ורסטילי ולא מוגדר מראש משום שהוא עובר מיד ליד.
סכנת הקיבעון
נשוב אל המשכן ואל סתימת התורה לגבי השימוש בכסף הנדבה. במדרש מוצגת עריכת החשבון הסופי של הוצאות המשכן וכליו כרגע מביך בהנהגתו של משה, כשהמבוכה עולה דווקא מן השימוש בכסף החובה של מחצית השקל (שמות רבה נא, ו):
אמר להם משה: אלה פקודי המשכן. עד שהוא יושב ומחשב, שכח באלף ושבע מאות וה' וע' שקל מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ומתמיה. אמר: עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמר משה נטלן. מה עשה? האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים. אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן.
חכמי המדרש מזהים דווקא בכסף פוטנציאל לעשיית טעויות ולא בחומר אחר מחומרי המשכן. ומדוע? זאת משום שאופן השימוש בכסף, כפי שראינו לעיל במשנה, אינו קבוע, ואילו ביחס למחצית השקל קיבל משה הוראות מדויקות מה לעשות איתו. אותו פער בין השימוש הנזיל בכסף לצורך ההוצאות השוטפות של המשכן (כפי שיעשו מכאן ולהבא עם מחצית השקל) ובין ההוראה המדויקת להתיכו לאדנים ו־ווים, הוא שהקשה על משה להיזכר למה השתמש בו.
מה ראה, אם כן, הקב"ה להורות לישראל להרים תרומה ראשונית של כסף נדבה ללא שימוש מסוים במשכן? ומה הם כלי השרת שהציע רש"י בפירושו כתוצרים של אותו כסף נדבה?
בציווי הא־לוהי "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח), שמיד אחריו מופיע הפסוק "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שם, ט), טמונה הסכנה לקיבעון הקדושה. רוצה לומר, והיה אם ימלאו ישראל אחר כל ההוראות המפורטות שניתנו למשה מסיני לבניית המשכן ולא יוסיפו ולא יגרעו, או אז תשרה שכינה בישראל. הנחה זו ודאי נכונה אך יחד עמה מלמדת התורה שיש ממד של צרכים משתנים בקודש – לא צורכי המשכן במדבר כצרכיו בהתנחלות בארץ, וכן הלאה.
כסף הנדבה בא בהיבט הזה כמשל – כלי שרת באים והולכים, בלים ומתחלפים, והקדושה אף היא באה ומתלבשת באותם כלים חדשים המובאים אל הקודש. דור דור וקדושתו, דור דור ועבודת הקודש, עבודת ה', בכלי שרת חדשים.
