לפני כחודשיים התפרסם מעל במה זו מאמרו של זכריה מילצ'ניק "תודעה חילונית בלבוש דתי". מאמר חשוב זה מהווה בעיניי קריאת השכמה לבחינה מחודשת ומעמיקה של עולם הערכים העומד ביסוד תודעתה של החברה הדתית־לאומית. תמצית המאמר הייתה הטענה שידינו הן ידי יעקב אך קולנו קול עשו. לאמור, הפרקטיקה של החברה הדתית־לאומית היא הלכתית אך החשיבה והשיח יונקים מהתרבות החילונית שבתוכה אנו חיים, וקולה של התורה, הגותה וערכיה אינם נשמעים אצלנו.
מילצ'ניק הציע שהדתל"שיות האוכלת בנו נובעת מהשסע הזה, המותיר אותנו מדקדקים בפרטים טכניים בעודנו נטולי הצדקה ערכית ומוסרית לאורח חיינו ולדרכה של תורה. כאן אנסה להדגים את הפער שבין הפנמת תפיסות חילוניות לבין מחויבות לתורת משה דרך המקרה המוזר של הפמיניזם הדתי.
היררכיה קדושה
הפמיניזם הוא תנועה הדוגלת בקידום זכויות הנשים עד לשוויון בינן לבין הגברים. תנועה זו היא אולי הביטוי החזק ביותר כיום להשקפה הרואה בהיררכיה החברתית כלי לדיכוי המעמדות הנמוכים, ולביצור כוחם של בני המעמד הגבוה. לפי גישה זו כל הבריות נולדו עם זכויות טבעיות למכלול משאבי העולם, הנמצאות אצל כולם בשווה. הפערים הקיימים בחברה, המקנים זכויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות עודפוֹת לקבוצות מסוימות, מעידים על קנוניות, כוחנות ואלימות שבאמצעותן נישלו בני המעמד הגבוה – גברים בני הגזע הלבן – את כל האחרים מזכויותיהם לקניין, חירות וביטוי, והותירו אותם מוחלשים בתחתית הסולם. הנשים (יחד עם קבוצות "מוחלשות" אחרות, כגון שחורים, נכים ועוד) אמורות להיאבק בסדר חברתי מעוות זה, ולתקן את העולם כך שהפערים ייעלמו וההיררכיה תפורק.
יש מקום לבחון תפיסת עולם זו ולדון בה, אולם ענייננו כאן הוא בהעמדתה מול העולם הערכי העולה מפסוקי התורה. התורה, במצוותיה ובדבריה, יוצרת היררכיה נוקשה למדי ומקדשת אותה. היא מבדילה בין גוי ליהודי, בין גבר לאישה ובין כהן לבין ישראל, ומדרגת אותם בסולם מעמדות לפי תפקידם ומידת קרבתם אל הקודש. ההיררכיה היא מאוד ברורה, נקבעת בלידה, וכמעט אינה מאפשרת מעבר מדרגה אחת לזו שמעליה. ובאמת, כבר בימי משה, מיד עם הגדרת ההיררכיה, התעורר מרד כנגדה, כאשר התקוממו קורח ועדתו וטענו שכל העדה כולם קדושים.
טענה זו, למרות כוחה הדתי והמוסרי, לא זכתה לדיון או להסבר, למרות שיש הרבה מה לומר בזכות ההיררכיה. משה יכול היה להסביר לקורח שכל קיבוץ אנשים למטרה מסוימת מחייב חלוקת תפקידים, קביעת עדיפויות והקצאת משאבים ביניהם. הוא גם יכול היה להמחיש לו שאי אפשר לטפס, אפילו לשאוף למעלה, אל מול סולם שכל שלביו בגובה שווה. אך משה לא נכנס כלל לדיון. טענת קורח נדחתה במה שבעיני התורה הוא כנראה תשובה טובה יותר, בוודאי אמיתית יותר – ההיררכיה היא רצון הא־ל וכל המערער עליה מוכיח שאינו מאמין בא־ל, או לחלופין, ולא פחות חמור מכך, כופר בהיותו של משה שליח הא־ל, ומעביר מהימן של מצוותיו לעם ישראל. המרד הסתיים בכך שהא־ל הודיע במי בחר לקדוש ולקרוב אליו, ועדת קורח הושמדה באופן ניסי ונורא.
סיפור קורח מלמדנו שלא ניתן ליישב שאיפה לביטול פערים ולקידום שוויון עם תפיסת התורה, שלפיה המוצא והמין הנקבעים בלידה מכתיבים את מעמדו של הפרט. אמנם התורה אינה מקדשת את פערי המעמדות באשר הם, שהרי הקב"ה שבר עול מצרים מעלינו למרות שהיינו "רכושם החוקי". כהמשך לאותה גישה, כאשר עבד נמלט מעם אדוניו הגוי התורה אוסרת להחזירו ומחייבת לתת לו מקלט. כך שהתורה אינה מקדשת פערים חברתיים והיררכיות באשר הם. חשיבותה של ההיררכיה נמדדת בערכים שעליהם היא מתבססת. היררכיה שבה החזק מתעמר בחלש לצורך מילוי תאוותיו היא שלילית ואין להתחשב בה, אלא לפעול לביטולה. לעומתה, היררכיה של דרגות באחריות ובקרבה אל ה' על פי ציוויו היא קדושה ונעלה ואין לערער עליה.
רודפות אחר חובות
התבוננות במרכיבי ההיררכיה היהודית מגלה מאפיין ייחודי, שיש בו כדי להלום גם את תחושת הצדק הטבעי. ההיררכיות המצויות בעולם מקנות לבני המעמד הגבוה זכויות רבות יותר משיש לאלה שמתחתיו. מי שנמצא בראש הפירמידה הוא "מלך העולם", ויכול לעשות כמעט ככל העולה על רוחו. מכאן נובעת ההתקוממות והקנאה הפשוטה של אלה שאין להם באלה שיש להם. בניגוד לכך, סולם המעמדות של התורה מתאפיין בכך שככל שמעמדו של אדם בו גבוה יותר מחברו, כך הוא מוגבל יותר מחברו ומוטלים עליו חובות רבים יותר. הגוי, הניצב בתחתית הסולם, מחויב במעט מאוד מצוות, בעוד היהודי שמעליו מחויב במצוות רבות. הגבר מחויב יותר מהאישה, והכהן מישראל.
כך יוצא שהגוי, הנמצא בתחתית הסולם, יכול "ליהנות מהחיים" – לאכול כל מה שרואות עיניו, לקחת לו כל אישה שיחפוץ, להשתמש בנכסיו ללא מגבלות ולהאמין במה שירצה. היהודי, לעומת זאת, מוגבל מאוד בכל אורחותיו – הוא יכול לאכול רק מזון כשר, על כל הפרטים והדקדוקים הכלולים בכך; הוא יכול לשאת רק אישה יהודייה ולנהוג עמה על פי הכללים המוכתבים לו בתורה; הוא מנוע מעסקיו בשבתות ומועדים, מוגבל בהנאתו מאדמתו על ידי השמיטה, היובל, מתנות העניים ועוד ועוד. הכהן מוגבל עוד יותר מישראל – אין לו נחלה בארץ, הוא אינו יכול לשאת כל אישה המותרת לישראל והוא כפוף למערכת מצוות שאינן מחייבות יהודי "רגיל".
נמצא שבסולם המעמדות של התורה יתרון המעמדות העליונים הוא בכוחם הדתי והציבורי, אך סמכותם ומעמדם הבכיר מלווים בעול כבד של חובות ומגבלות. יש בכך משהו הוגן ומוסרי מאוד. הגינות זו, גם אם אינה מבטלת את צערו של מי שנולד למעמד נמוך, מלמדת על הענווה והאחריות הנמצאות בשורש ההיררכיה, כפי שראוי לצפות ממערכת שעוצבה בצו א־לוהי.
ומה עושה עם כל זה הפמיניזם הדתי? פמיניזם דתי הוא למעשה אוקסימורון, שכן אי אפשר להאמין בתורת משה, כמצופה מאדם דתי, ובאותה נשימה למחות נגד ההיררכיה שבה, כמצופה מפמיניסט, שכן ההיררכיה מובנית בתורה. גם אין כל היגיון בהפעלת רטוריקה שנועדה להקנות יותר זכויות לנשים בתוך מערכת שבה לנשים יש פחות חובות ומגבלות, וממילא יותר זכויות בפועל מאשר לגברים. בחיי היום יום של העולם הדתי הנשים חופשיות הרבה יותר מהגברים לעשות כרצונן. הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן וחוסר הסימטריה בינן לבין הגברים בעניין איסורי התבוננות ושמיעה של בני המין השני מקנים להן גמישות ועצמאות רבה יותר משל הגברים בהשתתפותן בחיי הכלכלה והתרבות שמסביב, ובודאי בקביעת סדר יומן.
הפמיניזם הדתי, בחיקוי נטול מחשבה של הפמיניזם הכללי, מסתער על כמה חובות המוטלות על הגברים, כגון לימוד תורה ותפילה בציבור, בדרישה לשתף בהן נשים, מתוך תקווה שלימוד תורה ותפילה בציבור יקנו לנשים כוח וסמכות בחברה הדתית. מעבר לאבסורד שברדיפה אחרי תוספת חובות, אין בכך גם שום תוחלת. בחברה המבוססת על תורה לא ניתן לטפס בשלבי הסולם המעמדי (לבד מאפשרות הגיור), שכאמור נקבע על פי בחירת הא־ל. גם ההיגיון הפנימי של ההיררכיה הדתית, המקנה סמכות רק בליווי מגבלות וחובות, יכול לשבח התנדבות אך אינו יכול לתת לה משקל וערך כמו למצווה.
לזרוק את התוך
הפמיניזם הדתי ממקד ביקורת בהתנהלות בתי הדין הרבניים. חלקה המוצדק של ביקורת זו אינו באמת קשור לפמיניזם. רגישות לסבל והתקוממות נגד עוול אינן נובעות מפמיניזם, ויעידו על כך גדולי ישראל לאורך הדורות, שעמלו בפסיקותיהם לבטא את רצון ה' שבתורה באופן מדויק ונכון. חלקה הבלתי מוצדק של הביקורת מבקש לעקם את דרכה של תורה, כך שתתאים לאידיאולוגיה המנסה לבטל את הפער שבין נשים לגברים. פמיניזם יש כאן, אבל לא קבלת עול תורה ומצוות.
וכאן הבת שואלת – איך אוכל לגשר בין השפע שהעולם הפמיניסטי מציע לי לבין מעמדי בתורה? הרי החברה היום מעודדת נשים להתפתח, ועושה ככל יכולתה כדי להעצים אותן ולרומם את מעמדן. כיצד אמורות הבנות הדתיות הפוגשות בפמיניזם להסתפק בקיומן האפור והשולי לכאורה בחיי הדת?
כמה תשובות לדילמה זו והן משלימות זו את זו. ראשית, העולם שסביב אמנם מתהדר בשלל האפשרויות שהוא פותח בפני נשים, אך אנו יודעים שלא כל פיתוי מבטיח גם מקיים, ושחיצוניות נוצצת ומושכת איננה מלמדת בהכרח על תוכן טוב ואמיתי. יש לבדוק היטב את תוכנו האמיתי של הפמיניזם. אמנם הוא פועל לשיפור בנורמות החברתיות בתחומי החפצת הנשים (מה שאנו מכנים הלכות צניעות), ההטרדות המיניות (מה שאנו מכנים הלכות ייחוד ואיסורי קריבה לעריות) והשוויון בשכר (מה שאנו מכנים הגינות פשוטה), אך הוא גם מערער את מבנה המשפחה ומייצר ניכור וחשדנות בין המינים. די לקרוא את הנתונים על אודות הצניחה בריבוי הטבעי בחברות שלוקחות את הפמיניזם ברצינות כדי להבין לאיזה עתיד עגום מוביל אותנו הפמיניזם.
אולי אפשר ליהנות מקליפתו של הפמיניזם – מההשכלה, מתחומי התעסוקה המגוונים ומהמקום המכבד – אך את תוכו יש לזרוק. שימוש מושכל כזה ידרוש תרגול מיומנות יהודית עתיקה של תפקוד בכמה עולמות במקביל; להכיר את כללי המשחק בחברה שסביבנו ולדעת להתנהל על פיהם, וכל הזמן לזכור את קנה המידה האמיתי, הא־לוהי, שלו אנחנו מחויבים. כך חיים יהודים רבות בשנים, ואם בבית הכנסת הרמטכ"ל לוי יכול ליטול את ידיו של טוראי כהן, ולאחר מכן להרכין מבטו בציפייה מרוכזת לברכתו רק משום שהוא כהן, כנראה שגם גברת פרופסור לוי, נשיאת האוניברסיטה, יכולה לשבת מעבר למחיצה ולהיות משתתפת פסיבית ואילמת בתפילתם של עשרה אנשים שאינם משכילים כמוה, רק משום שהיא אישה והם גברים.
מעבר לכך, התבוננות בכלל החיים היהודיים תלמד על הערך העצום שהמורשת היהודית רואה בתפקיד הנשי, שאינו אפור ואינו שולי כלל.
בעולם שסביבנו זוגיוּת ואימהוּת נתפסות לרוב רק כרקע לחיים האמיתיים והאינטנסיביים המתרחשים "בחוץ" – במקום העבודה, בתקשורת או במקומות הבילוי. אך הנרטיב היהודי רואה בבית פנימה, בזוגיות, בהורות ובחיי המשפחה, את המקום שבו מעוצבים חיי האומה.
הפמיניזם מקדש מלחמה על יסודותיה של החברה היהודית – על האמונה בא־ל הבוחר למיין את ברואיו בסולם מעמדי, על האמון בתלמידי החכמים מימי משה והלאה ובמחויבותם לביטוי רצון ה' בעולם, ועל המשפחה היהודית שמקיימת אותנו כעם. הדתיים הדוגלים בפמיניזם אולי מצליחים לשכנע את עצמם שהוא חלק מתיקון העולם לקראת הגאולה, ולמצוא בארון הספרים היהודי בדלי ראיות העשויות להתיישב עם הפמיניזם, אך היושר מחייב להכיר בסתירה המובנית בין הפמיניזם לתורה.
בשל הדיסוננס הזה הפמיניזם הדתי לא ישרוד. לא נבואה יש כאן אלא הערכה מציאותית. תורת משה התמודדה עם אידיאולוגיות הרבה יותר הגיוניות ומועילות מהפמיניזם ויכלה להן. דורות של גברים יהודיים ימשיכו לברך בצדק "שלא עשני אישה" על מעמדם הגבוה יותר מזה של הנשים; ודורות של נשים יהודיות ימשיכו לברך בשמחה "שעשני כרצונו", ביודען שמעמדן הנחות פוטר אותן מחובות רבים, ומאפשר להן גמישות וחירות לנהל את המשימות המורכבות והמאתגרות המוטלות על שכמן כנשים וכאימהות.
