פרשת תצווה: קדושה פקוחת עיניים

לפני שבוע הלכתי עם חבר אל האנדרטה שליד מרכז הסחר העולמי. נעמדתי ליד פתח הבור השחור הגדול והקשבתי למים הזורמים על אבן הגרניט ונעלמים בבור. אסור לפתוח בור ברשות הרבים ובכל זאת החליטו פרנסי ניו־יורק לכרות בלב הכרך הגדול בור בתוך בור ותהום אל תהום קורא את שמותם של כל הנספים הניגרים כמים אל תחתית לא נראית. הנה עיר המטפסת אל השמיים והנה האדמה הפותחת את פיה, והרגשתי כמו קורח שאני הולך וניגר אל חשכת הבור, שהזמן הפועם נוקש במחוגיו כמו כיתת יורים שנייה ועוד שנייה. וכמו קורח אתה יכול לצעוק תכלת שמיים ולומר הכול קדוש, אך תחתיך בור.

זה לעומת זה עשה האלוהים, וכששבתי מפיה הפתוח של אדמת העיר אל הפרשה מצאתי בה מזבח בנוי בחצר המשכן שעליו מוקרבים קורבנות והוא מושך ומדביק בקדושתו את כל הנוגע בו: "שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז). המזבח, כמו גם כלי מקדש אחרים (ל, כז־כט) או קורבנות מסוימים (ויקרא ו, יא; כ), מדביקים בקדושתם את הנוגע בהם. לא פירשה התורה מהו משמעה של אותה קדושה אף לא הגדירה מיהו זה המתקדש במגעו של המזבח. וכיוון שיכול אדם לקרוא את המלים "כל הנֹגע" וכיואב בן צרויה ואדוניה בן חגית בשעתם להבין כי אף בבני אדם חיים הכתוב מדבר, פירשה התורה במקום אחר: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא, יד).

אכן, שלמה המלך הוריד את אדוניהו המחזיק בקרנות המזבח ואת יואב בן צרויה הרג אצל המזבח (מלכים א, א־ב), ובכך גילה כי אין כוח קדושת המזבח לסוכך על בני אדם מבקשי מקלט. כוחה של הרשות הפוליטית חודר אל הספֵרה הדתית ומשפט המלך אינו נעצר בסף ההיכל.

פעולה לראוי בלבד

המתרגמים העלימו את כוחה של הקדושה להציל ולהגן בכך שלקחו את 'יִקְדָּשׁ' האמור בבניין קל ותרגמו אותו כ'יתקדש'. אמור מעתה אין המזבח מקדש את הנוגע בו אלא האדם הניגש אל המזבח מקדש את עצמו בטרם יגע בקודש: "כל דיקרב במדבחא יתקדש מן בני אהרן ברם משאר עמא לית אפשר להון למיקרב וכו'" (המיוחס ליונתן); "כֹל דְיִקרַב בְמַדבְחָא יִתקַדַש" (אונקלוס), וכן בשבעים המתרגם יקדש כ־ἁγιασθήσεται. כלומר, אין הפסוק אומר שהאדם הנוגע יהיה קדוש אלא שעליו להיות קדוש, כלשון הרשב"ם: "כל הנוגע וקרב אל המזבח יקדש ויטהר תחילה בטרם יקרב אל המזבח".

מהלך דומה במהותו (גם אם הפוך מבחינה פרשנית) נמצא במשנה העתיקה שבמסכת זבחים הקובעת כי "המזבח מקדש את הראוי לו" (זבחים ט, א). אמור מעתה לא קדושה חסרת הבחנה הפועלת באופן דטרמניסטי ("יקדש") אלא כביכול פעולה רצונית ("מקדש") הנוגעת לראוי בלבד.

אין הקדושה חסות עיוורת לכל גנב ופושע הנאחז בקרנות המזבח ומבקש מפלט, אף אין המזבח כלי קיבול המקדש כל קרבן פסול ובעל מום: "מעם מזבחי תקחנו למות – בא הכתוב ללמדך על רציחה שתדחה את העבודה" (מכילתא דר"י, משפטים, ד). רשות ההלכה, האתיקה (רוצח) והאסתטיקה (בעלי מום) חופפת על פני ספֵרת הקדושה וקובעת מי יבוא בשעריה. לכן "סנהדרין בצד מזבח" (שם), וכשנשאל על האדם "מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך", הושב "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ" (תהילים טו). מעתה אי אפשר לצעוק יותר "היכל ה' היכל ה' היכל ה'" ולהינצל מכל רע ואשמה. ההיכל קולט את הבאים בשעריו אך אינו מקדש את הפושעים המסתתרים תחתיו.

מעט מן החושך

הקדושה ממוסגרת בגבולות הטוב והרע, כוחה מוגבל. לא כל הנוגע במזבח יקדש אלא להפך; על האדם להתקדש כשהוא בא בשעריה. שמא אפשר וצמצום זה עומד בבסיס המשל שאותו לומד הנביא חגי מתורת הכוהנים. חגי שואל את הכוהנים בימי שיבת ציון האם לחם, נזיד, יין ושמן, שנגעו בבשר קודש הנישא בכנף הבגד, קדוש. "וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא". חגי ממשיך ושואל "אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא" (חגי ב, יב־יג). אם כן, מדידה משווה של כוח הפצת הטומאה אל מול כוח תנועת הקדושה מלמדת שמעט מן החושך דוחה הרבה מן האור. ולכן מסכם חגי ואומר: "וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם־ה' וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא".

המשל והנמשל והקשרה של תורת הכוהנים שבחגי סבוכים. אך לעניינו נאמר שכאשר ניגש האדם וידיו טמאות אל המזבח הקרבן נותר טמא. המזבח מקדש רק את הראוי לו. כוח המשיכה של הבור השחור האוגם אל קרקעיתו את בני האדם ומפיץ את טומאת המוות גדול מכוחו של המזבח לקדש בתנופת עילויו. גדול כוחה של טומאה עיוורת מכוחה של קדושה פקוחת עיניים.

ובכל זאת, חגי, שלומד את משל הכוהנים, מעדיף את הקדושה על פני הטומאה ומבטיח כי "מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ". שהנה, גם אם אין המזבח מקדש את כל הנוגע בו, כל עוד יש מי שמבקש לנגוע במה שאיננו, במה שהולך ונעלם ולא נתפס בכף, במה שלא נדבק, הוא יגלה שיכולות רגליו לשאת אותו הרחק משפת הבור. יגלה כי גם כאשר לא ניתן לקרוא יִקְדַּשׁ בבניין קל תמיד יכול האדם למצוא בניינים חדשים, בניין פיעל והתפעל, יְקַדֵּשׁ או יִתְקַדֵּשׁ, ולשוב עימם אל על. #