על מודעת הפרסומת של אירוע העלייה לביריה של תנועת הנוער בני עקיבא שיתקיים בשבוע הבא, הופיע לצד התמונה המסורתית של ביצורי היישוב היהודי הנאבק על הישרדותו במרומי ההר גם אחד מציטוטיו האלמותיים של יוסף טרומפלדור, הגיבור מתל חי השכנה: "אני יודע רק ציווי אחד: לבנות". החיבור בין תל חי לביריה הוא אולי מובן מאליו כיום, אבל למעשה הוא מסתיר מאחוריו עולם שלם של מאבקי כוחות, אידאולוגיות, פוליטיקה ורצון להיות חלק מהאליטה הציונית שמבקשת לכבוש את הארץ ולהגן עליה מפני אויביה.
במסגרת אירועי המאה לקרב תל חי יצא לאור השבוע הספר "תל חי 1920־2020 – בין היסטוריה לזיכרון", המאגד שורה של מחקרים בנושא. כנס בינלאומי סביב הנושא אף התקיים השבוע במכללה האקדמית תל חי. באחת מהרצאות הכנס הונחה הציונות הדתית על שולחן המחקרים ההיסטורי, והתקיים דיון על אודות יחסה המורכב לקרב ההרואי והמכונן ההוא. הדיון חשף טפח ממה שהיה אז, ודן בין היתר בהשלכות מאז 1920 על התנועה הדתית המתחדשת שביקשה לקחת חלק באתוס הלאומי החדש.
תחילת המיתוס הציוני
"סיפור תל חי היה למעשה אירוע ציוני ראשון בקנה מידה גדול יחסית, שבסופו נפל יישוב", מסביר ד"ר יוסי לונדין, מרכז המחלקה להיסטוריה במכללת אורות, קמפוס רחובות, ומי שכתב בספר המחקרים מאמר מרתק על יחסה של הציונות הדתית כלפי נפילת תל חי. "זה היה אירוע ראשון מסוגו, ובו גם נפל יוסף טרומפלדור שהיה דמות מאוד משמעותית ביישוב היהודי. אנשים חושבים שטרומפלדור היה מצביא נערץ רק בתל חי, אבל סביר מאוד להניח שהיה מגיע לדרגת הנהגה לאומית לא פחות מבן גוריון אם היה נשאר בחיים. הוא היה ממובילי העלייה השנייה, דמות מיתולוגית, שהקים שנים לפני כן את תנועת החלוץ וסחב איתו את סיפורי הגבורה של מלחמת רוסיה־יפן".
אירועי נפילת תל חי ב־1920 היו במידה רבה ההתחלה של הסיפור הציוני הישראלי. הייתה זו תחילתו של המנדט הבריטי, לאחר הצהרת בלפור, והזמן שבו החלו מאה שנות סכסוך בין יהודים וערבים בארץ ישראל.
חודש אחרי נפילת תל חי נדמה שניתן האות להשחית, ובפסח הותקף היישוב היהודי שוב בידי המון ערבי זועם, במה שנזכר כמאורעות תר"ף. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התארגנה התנגדות פלשתינית חמושה נגד היהודים בארץ ישראל. לונדין מסביר שההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם אצבע הגליל נשארה בידינו במסגרת ההסכם בין הבריטים לצרפתים בגלל שהמעצמות העריכו את המסירות של אנשי תל חי, או שהחלוקה התקבלה משיקולים אימפריאליסטיים בלבד. "ליישוב היהודי זה לא באמת שינה. המשפט של טרומפלדור, 'במקום שבו עוברת מחרשה שם עובר הגבול', על ערך המסירות בהגנה על יישוב, גם אם הוא נופל לבסוף, קידש בדם את גבולות הארץ. זו הירואיות שמובילה את הציונות כמעט עד לקום המדינה ואפשר לומר שגם בעשורים הראשונים להקמתה".
פרופ' יעל זרובבל מאוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי, שערכה את ספר המאמרים עב הכרס יחד עם פרופ' אמיר גולדשטיין מהמכללה האקדמית תל־חי, מצביעה על המקום הייחודי של מיתוס תל־חי ביצירת האתוס הציוני. "היישוב היהודי כחברה לאומית בהתהוות נזקק, כמו כל תנועה לאומית, לגיבורים ולמיתוסים משלו", היא מסבירה. "לעיתוי האירוע בתל חי, בתקופה שבה השאיפה ליצור את דמות 'העברי החדש' העסיקה את החלוצים והמחנכים בכלל החוגים ביישוב העברי, כחלק מחזון עתידי, היה משקל חשוב ביצירת המיתוס. החדשות על מות המגינים בספר הצפוני התקבלו כעדות קונקרטית להתחלת מימושו של התהליך המיוחל. האירוע נתפס כקרב של ממש, והעימות הוכיח את נכונותם של מתיישבים־מגינים ללחום ולהקריב את חייהם למען המולדת. בסיפור תל חי היו כל היסודות החיוניים ליצירת זיכרון לאומי חדש: קבוצה של מרטירים לאומיים שבראשה איש ציבור ידוע בעל הילה של גיבור, מרחב מקודש שבו נשפך דמם של המגינים ותאריך שניתן לקובעו כיום זיכרון בלוח השנה העברי".
עם זאת, מאחורי אתוס הציוני הלוחם שאינו מוכן ליפול כאסקופה נדרסת אל מול האויב היה מאבק סביב הזהות של אותו לוחם ציוני. לציונות הדתית היה קשה מאוד להתחבר לגיבורים מתל חי. "בתקופת המנדט הייתה אמביוולנטיות ויחס דואלי של הציונות הדתית לפרשת תל חי", מסביר פרופ' גולדשטיין. "מצד אחד מדובר בגיבורים ציוניים. התנועה הציונית מגיבה אליהם ולסיסמאות כמו 'טוב למות בעד ארצנו' באהדה רבה. מצד שני, התחושה בציונות הדתית היא שהם לא המיתוס שלה ולא הגיבורים שלה. דרך החיים שלהם, השקפת עולמם, הייתה חילונית.
"העלייה המסורתית לתל־חי שהייתה פרקטיקה מאוד מרכזית של תנועת העבודה הייתה כמעט תמיד בשישי־שבת וכרוכה בחילול שבת. בטקסים השתתפו וצעדו אלפי משתתפים עם לפידי אש בטקס עם המון ריטואלים, ולשומרי שבת לא היה בהם מקום. זה מגיע למצב בשנת 1934 כשאנדרטת האריה השואג נחנכה בטקס ממלכתי של הוועד הבינלאומי, והרב ברלין, ראש המזרחי, דרש מהוועד להתפטר כי הדבר היה כרוך בחילול שבת".
טלטלה בציונות הדתית
ד"ר מלכה כץ, מומחית להיסטוריה חברתית ממכללת דוד ילין שהרצתה בכנס תל חי, שופכת אור על הלבטים המורכבים של אז. "הדיאלוג מול המיתוס של תל חי הוא תמצית הניסיון של הציונות הדתית למצוא את עצמה במקום המתאים בכל העניין של ההתיישבות וההגנה. היא מתמודדת עם הדרה, כאשר האירוע הזה הופך לחג חילוני של ממש, שמדבר על גבורה ועל סוג של 'קידוש השם' חילוני שנעשה כעת לשם 'קידוש האדמה'.
"מצאתי באחרונה לא מעט התכתבויות של המזרחי ורבנות תל אביב שמתלוננים על חילולי השבת ההמוניים סביב אירועי הזיכרון בי"א באדר. בתנועת הנוער העובד והלומד, שהפכה את העליות לאירוע ממוסד שלו שותפות כל תנועות הנוער, הסבירו מנגד בשנת תרפ"ט (1929) כי הם לא להוטים לחילול שבתות ומועדים והתקציב שלהם לא מאפשר להם להעמיד מטבח כשר להזנת החוגגים".
"יש להודות באמת", מציינת כ"ץ, "שכשבודקים את הסיפור לעומק, בני עקיבא נוסדה לצורך הגנה על השבת ולא לשם הקמת יישובים ויישוב ארץ ישראל. הסיפור המכונן של בני עקיבא הוא שהם קמו בירושלים כדי למנוע מציאות שנוער ילך לכדורגל בשבת בירושלים במקום ללכת אחר המיתוס של גבורה והתיישבות. במשך שנים לא הצליחה התנועה להקים יישובים.
"המפא"יניקים גייסו את תל חי בתור סמל ומקום שעולים אליו לרגל, וטרומפלדור הופך לסמל של כל תנועות הנוער – דמות החלוץ שבא וכובש את הארץ. בני עקיבא מיטלטלים מול המיתוס הזה. הם היו רוצים להגיע לעוצמות האלה – ליישב את הארץ. אל תשכח שהחלוץ הדתי שמגיע מחוץ לארץ גדל על המיתוסים האלה והציונות הדתית נורא הייתה רוצה להיות הפנים של החלוץ האולטימטיבי, אבל בארץ ישראל לא היה לה מה להציע גם לעצמה וגם לכל העם. היו לה בעיות בחבירה עם גורמים חילוניים, וגם קושי לתת לדברים החדשים האלה תוכן דתי, כי יש פה תופעה חדשה: 'חזרתי לארץ וצריך להגן על הארץ גם בשבת ולגדל אנשים מסוג חדש'.
"אני חושבת שזה מתחבר לרצון להוביל את העם אחרי 1967. היה קשה לציונות הדתית שהיא לא נמצאת בתמונה המפורסמת של שחרור הכותל. גם היא רצתה להיות הצנחן היפה. לוקח המון זמן למצוא את הנקודה שבה הציונות הדתית מקבלת לגיטימציה שהיא כשרה לעשות את זה, גם בעיני עצמה".
ד"ר לונדין מוסיף: "ייאמר לזכותה של מפא"י שהיא לא ניסתה להדיר רק את הציונות הדתית אלא את כולם. כל מי שלא היה מפא"יניק מבחינתם לא עשה כלום למען המדינה, רק חברי העלייה השנייה בנו את הארץ. זו בעיה ידועה שאנחנו מכירים ממפא"י הרבה מאוד שנים ונכתבו על זה הררי מחקרים היסטוריים. נכון, לא צריך להצמיד כיפה לטרומפלדור. הציונות הדתית באה למעשה ואמרה אז, אוקי, תל חי שלכם, אבל תנו לנו גם סיפור".
סדיקת המיתוס בחברה
והנה מיתוס חדש וסרוג: ההתיישבות של המחלקה הדתית של הפלמ"ח בביריה והמאבק בכוונת הבריטים להוריד את נקודת היישוב היהודי המבודדת. "ביריה מלכתחילה לא הייתה קשורה לתל־חי בכהוא זה", מוסיף לונדין. "העובדה שמבצע העלייה לביריה נקרא בשם מבצע 'הגידם' והיה בסמוך למועד העלייה השנתי לתל־חי, 26 שנים אחרי הקרב של טרומפלדור, נתן לציונות הדתית מקום להשתייך אליו. ביריה התחילה לרכוב על הגב של תל חי. הנה יש לנו תל חי משלנו. אני חושב שאם תעשה משאל בקרב העולים לביריה משבט הרא"ה בבני עקיבא לאורך השנים, תגלה שהסיפור של ביריה מוכר להם הרבה יותר מאשר סיפור תל חי".
ככל שחלפו השנים, המיתוס של תל־חי וטרומפלדור החל לדעוך בחברה הישראלית הכללית. לונדין: "נזכור שיום י"א באדר היה מעין יום הזיכרון הרשמי לנופלי מערכות ישראל והייתה לו אז משמעות ועוצמה. רק אחרי קום המדינה, כאשר נקבע יום זיכרון רשמי לחללי צה"ל ומערכות ישראל, הסיפור בתל חי הלך וירד מחשיבותו".
גם תנועות פוסט ציוניות, שניסו להפוך את סיפור תל חי למקור ללעג ולגיחוך, הוסיפו שמן למדורה. היו שטענו כי טרומפלדור כלל לא אמר את המשפט המכונן "טוב למות בעד ארצנו", וכי בכלל סינן קללה רוסית עסיסית רגע לפני שנפח את נשמתו. לא מעט גם העלו ספק באשר לנחיצותו וחשיבותו של הקרב ההוא, שאולי אירע בטעות ולא היה אמור להסתיים במרחץ דמים.
לונדין: "הוויכוח היום הוא האם בכלל המיתוסים האלה ראויים. לא מי גיבור יותר, אלא מי צריך להיות גיבור והאם צריך להיות בכלל גיבור. בתוכנית 'ארץ נהדרת' עשו מטרומפלדור בדיחה וכך גם ביחס לציונות הדתית והמסירות שלה. התפיסה המתפתחת של האליטות התרבותיות החדשות היא מאוד ליברלית ואינדיבידואלית, והיא עסוקה רבות בריסוק מיתוסים. אגב, אני לא בטוח שהיא לא מחלחלת לציונות הדתית בימינו. האמירות של 'או סיירת או ניירת' מתחילות בהחלט לדאבוני לחלחל גם לתוך הישיבות התיכוניות".
בצל הפגיעה במיתוס של תל חי קמו לו בשנות השבעים מי שביקשו לשמור אותו – אנשי תנועת גוש אמונים. תקדים תל חי שימש בעיניהם מקור ללגיטימציה לעלייה להתיישבות אף בלא אישור הממשלה, כפי שטרומפלדור וחבריו פעלו בתל חי למען האחיזה בארץ, גם ללא הסכמתם של ראשי היישוב. אנשי תנועת גוש אמונים וממשיכיהם ראו את עצמם אפוא כממשיכי הציונות הקלאסית, שמייסדיה התעייפו מהמשך העשייה, ובכך הניחו להם את מורשת תל חי. ד"ר גולדשטיין מרחיב: "עם תהליכי הציניות והספקות סביב סיפורי הגבורה ומה בדיוק אמר טרומפלדור, דווקא הרב יעקב מדן והרב אלי סדן אומרים בשנות ה־90 כי תפקידנו להגן על המיתוס הזה. בשעה שהחילונים שוכחים אותו הציונות הדתית צריכה לחזק אותו ולשמר אותו".
ממשיכי הציונות
כבר במלחמת ההתשה ניבטו זרעי פוסט ציונות. גולדשטיין בורר את מילותיו בקפידה. "מדובר במושג מאוד מורכב, שהעיקרון העומד מאחוריו הוא שהציונות סיימה את תפקידה ההיסטורי באופן ממשי עם הקמת המדינה, וככל שעובר זמן והמדינה היא עובדה קיימת, עוברים לסדר יום ישראלי ולא ציוני. זה התחיל במלחמת ההתשה ובמיוחד אחרי מלחמת יום כיפור. מאז, יש תחושה חזקה שלא צריכים לדבר יותר על סיפורי גבורה, והחברה הישראלית מרשה לעצמה לפרק את המיתוסים.
"אני לא חושב שהציונות הדתית הצילה את המיתוס של תל חי כי ההשפעה שלה על החברה היא לא כזו שיכולה להחזיק אותו. אבל באיזשהו אופן אנשי הציונות הדתית תפסו כבר מאז את התפקיד שלהם כממשיכי או מגיני הציונות, ולכן הם רואים חובה לשמור גם על האתוס הציוני בשעה שהדבר הזה מתחיל להיסדק מסביבנו".
לונדין מוסיף: "במשך השנים הציונות הדתית הרגישה שעליה להחליף את הציונות החילונית, כאילו היא הטרומפלדור החדש. היא אחזה בו כנשק בוויכוח הגדול על שטחים תמורת שלום, כי טרומפלדור לימד אותנו שלא זזים. גוש אמונים שאבו ממנו לגיטימיות, וזאת בשעה שגם ז'בוטינסקי צידד בפינוי מתל חי וגם בגין בהמשך צידד בפינוי יישובים.
"אחת הדוגמאות המדהימות בעוצמתן לשימור המיתוס של תל חי על ידי הציונות הדתית הגיעה בשיא האינתיפאדה השנייה. כשיישובי גב ההר הלכו וננטשו מאימת הטרור, קרא הרב אלי סדן לזוגות צעירים לבוא ולהושיע את היישובים, תוך שציטט מילה במילה את קריאת הגיוס של טרומפלדור לחלוצים לבוא ולעלות לעזרת אצבע הגליל. הרב סדן בעצם אמר לציבור שלו שכמו שהחלוצים קמו והצילו את אצבע הגליל לפני שבעים ושמונים שנה, עכשיו הזמן להתייצב ולהציל את יישובי גב ההר בשומרון".
אחריתו של דבר, היום עולה השאלה מהי חשיבותו של תל חי כמיתוס וכאירוע מכונן, בשעה שההיסטוריה הישראלית הקרובה יותר מספקת לנו אינספור גיבורים ציוניים חדשים.
"אנחנו חייבים להיאבק בנתק", אומרת כץ. "אני לא יודעת עד כמה בציבור הדתי לאומי יוצרים באמת את השרשרת הזאת של מה שקדם לגיבורים בני ימינו. לעיתים נדמה כי קופצים ישר מאברהם אבינו להתיישבות החדשה. אם המיתוס המתחדש מתנתק מהשורשים ומאירועי עבר אין לו את אותו עומק דורי והיסטורי וחיבור לכלל החברה הישראלית שאנחנו חלק ממנה. לכן גם היום חייבים לזכור ולציין ולדבר על הקרב המכונן ההוא בתל חי, לפני מאה שנים. אסור לנו לוותר על המיתוסים המחברים".
