בלוח השנה היהודי פזורות מספר תעניות. למעט יום הכיפורים, תעניות אלו נועדו להזכיר את חורבן המקדש ולעורר לתשובה, לתקן את חטאינו הרבים שבעוונם נחרב הבית וגלו ישראל מארצם. אך לא כן תענית אסתר. תענית י"ג באדר, כך על פי המקובל, משמשת תזכורת לצום של אסתר המלכה לפני בואה אל המלך. תענית אסתר היא, אם כן, זכר לתענית קדומה שלא ברור מה מטרתה כיום.
אין זה הקושי היחיד סביב תענית זו. על פי מגילת תענית והמקורות הארצישראליים הקדומים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב', יום י"ג באדר כלל לא היה יום צום אלא יום שמחה, יום ניקנור. לדעת פרופ' דניאל שוורץ (בהקדמתו למהדורת ספר מקבים ב' בהוצאת יד בן צבי), ספר מקבים ב' נכתב כולו לזכר יום ניקנור. יום זה נקבע כיום האסור בהספד ובתענית, זכר לניצחון על המצביא היווני ניקנור:
ניקנור פולמורדוס של מלכי יון היה והיה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש ומחרף ומגדף מתי תפול בידי ואהרסנה. וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו וחתכו את ראשו וקצצו את איבריו ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו: פה שדבר בגאיות ויד שהניפה כנגד בית המקדש, נקמות יעשה בהן. יום שעשו כן עשאוהו יום טוב (הסכוליון למגילת תענית, י"ג באדר).
העתקת התענית
מסתבר כי בימי הבית נהגה זיקה עמוקה בין יום ניקנור לפורים. בספר מקבים ב' מוזכר שיום ניקנור נחוג "יום אחד לפני יום מרדכי" (טו, לו). על כך העירו כמה מן החוקרים כי הבחירה לקרוא לפורים בשם "חג מרדכי" (ולא אסתר) מבקשת להבליט שוב את מיתוס הדמות הגברית־הלוחמת. מרדכי מהווה סוג של גיבור מקביל ליהודה המקבי ובכך מהווה פורים המשך ישיר לחג ניקנור.
בימי הבית השני, כששאלת העצמאות הלאומית הציפה את החברה היהודית כולה, ניתן בהחלט להבין את חשיבותו הגדולה של יום ניקנור, שבו הונף נס המרד והוסר האיום מירושלים. יום ניקנור היה יום חג לאומי, כפי שבמדינת ישראל של היום ישנם תאריכי חג ואבל לאומיים שאין לזלזל ולהקל ראש בחשיבותם. ואם חנוכה מקביל ליום העצמאות, הרי שיום ניקנור מקביל אולי ליום ירושלים.
מהיכן, אם כן, צצה תענית אסתר?
במגילה נכתב כי היהודים קיימו וקיבלו עליהם גם את "דברי הצומות וזעקתם". התענית לזכר הצומות וזעקתם, דהיינו תענית אסתר, אינה מוזכרת במקורות התנאיים והאמוראיים, ומופיעה לראשונה במסכת סופרים המתוארכת לראשית ימי הגאונים (כא, א): מנהג רבותינו שבמערב להתענות שלושת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות, ולאחר פורים, שני וחמישי ושני. ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן.
כלומר, כזכר לתעניתה של אסתר שנמשכה שלושה ימים, נהגו אנשי ארץ ישראל להתענות שלושה ימים לא רצופים. תענית אסתר המקורית התרחשה לפי המסופר במגילה בחודש ניסן, אך כיוון שחודש ניסן הוא חודש שמח הוקדמה התענית לסוף חודש אדר, לאחר פורים. במקום אחר במסכת סופרים הובא הסבר מדוע לא הקדימו את שלושת ימי התענית לפני הפורים והעדיפו להשאירם לאחר החג: "ורבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחר ימי הפורים, מפני ניקנור וחביריו" (סופרים יז, ג). מן המקור האחרון ניתן להבין כי בבבל ציינו את תענית אסתר לפני פורים, ביום י"ג באדר, וכך אכן מפורש בשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא סז). בסופו של דבר, בכל תפוצות ישראל קיימו וקיבלו עליהם היהודים את מנהג גאוני בבל להתענות ביום י"ג באדר.
עד כאן ביחס לאופן התפתחותה של תענית אסתר. ואולם, נדמה שהסיפור כאן גדול יותר, והוא אולי יכול לשפוך אור נוסף על מהותו של פורים.
היום שלפני
בן ציון לוריא, מגדולי החוקרים בשנותיה הראשונות של המדינה ואחד ממייסדי חוג התנ"ך בבית דוד בן גוריון, קבע בספרו "מגילת תענית: פרשיות בתולדות בית חשמונאי לאור משנה קדומה":
תענית אסתר קדמה ליום ניקנור, אבל ביהודה המשוחררת בטלה התענית בזכות הניצחון על ניקנור, ואילו בגלות בבל העדיפו את נס פורים על נצחון החשמונאים וקיימו את התענית. ברבות הימים, כאשר יהדות בבל קבעה הלכות חיים ביהדות, דחתה את יום ניקנור מפני תענית אסתר (עמ' 13).
קביעתו של בן ציון לוריא אינה נכונה מבחינה היסטורית. כפי שראינו לעיל, תענית אסתר כלל לא קדמה ליום ניקנור. ואולם, המהלך שאותו מבקש לוריא ליצור משרת את הפאתוס והאתוס הציוני בימי ראשית המדינה. בן ציון לוריא מציב את הגלות מול הגאולה, יום טוב מול תענית, חנוכה מול פורים. בעוד בארץ־ישראל מציינים את ימי "העצמאות", חגי ניצחון החשמונאים, יהדות בבל הגלותית העדיפה את התענית. לא לחינם מדגיש לוריא כי בגלות בבל "העדיפו את נס פורים" וממילא גם את תענית אסתר. פורים הוא מועד גלותי, שהתרחש והתקבע בגלות ("אכתי עבדי אחשוורוש אנן", הסתר פנים), ואת המועד הזה מעדיפה יהדות בבל.
אופיו של המועד או החג נקבע ומתעצב בין היתר על פי היום שקודם לו. ערב יום הכיפורים הוא בעל תוקף הלכתי מחייב, כמו ערב פסח. כך גם בימי ההלל וההודאה כיום במדינת ישראל: רגילים לומר שישנו דמיון גדול בין תענית אסתר שצמודה לפורים לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שצמוד ליום העצמאות. הקשר הזה בין הימים מחייב לזכור מאיפה באנו ובזכות מי נגאלנו – בפורים בזכות התענית וביום העצמאות בזכות חללי צה"ל שבמותם ציוו לנו את החיים. יום המחשבה, יום התענית, הוא יום שמעניק משמעות נוספת ליום שבא אחריו.
אם אכן נכונים הדברים, והשפעתו של יום ניקנור על פורים בימי הבית השני הייתה כה גדולה, הרי שי"ג באדר העניק לפורים בימי הבית אופי של מועד המדגיש את העמידה והגבורה היהודית ופחות את המרכיב הגלותי. ייתכן שפורים בימי המקדש המשיך את נרטיב הגבורה הלאומי של חנוכה – היהודים נוקמים באויביהם, ונהפוך הוא.
ואולם, השנים חלפו, והצביון של הפורים השתנה אף הוא. תענית אסתר שצוינה בי"ג באדר נתנה את אותותיה והפכה את המועד ממועד של גאולה למועד של גלות. התענית העבירה את המוקד של נס פורים מנס שתלוי בכוחנו ובחוזק ידנו לנס שלא תלוי בנו אלא בתפילה ובתחנונים, בשק ואפר, בצום ותענית. בגלות בבל פורים ניצח מבחינה תודעתית את חנוכה, וכפי שטען בן ציון לוריא: תענית אסתר ניצחה את יום ניקנור.
עד היום נחגג פורים שאווירת 'גלות' שורה עליו – שכרות ואיבוד דעת, זריקת השכל והחכמה, המשולים לאור, וההליכה בחושך ככסיל. ואולי כיום, לאחר שבעים ושתיים שנות עצמאות, הגיע הזמן לערב במעט את יום ניקנור ממגילת תענית בתענית שלפני פורים. להכניס את ממד הגלות בגאולה, לציין את תענית אסתר אך בד בבד להעניק לפורים גם את תודעתו של הניצחון על אויבנו.
