הספר על הרצי"ה קוק שראשי ישיבות "הקו" לא רצו שתקראו

הלצה ירושלמית ידועה מספרת על אדם שהוציא לאור ספר ודאג שמא לא יימכר כדבעי. מה עשה? עוד טרם יבשה הדיו מההדפסה, עוד לפני שהחיבור הגיע לחנויות הספרים, כבר הזדרז המחבר ודאג בעצמו לפרסום "פשקווילים" נגד החיבור ונגד המחבר – סגולה בדוקה ומנוסה להגדלת המכירות. עד היום חשבתי שזו הלצה; היום כבר אינני בטוח. עיתים שהמציאות עולה על כל דמיון וכל הלצה לפחות מתכתבת איתה. קוראי עיתונים ועלוני שבת נחשפו לאחרונה למודעה שמשווקת את הספר "עין בעין – משנתו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל". מה שהובלט באותה מודעה באותיות קידוש לבנה על רקע אדום בוהק היה המילים: "הוצאה מחודשת לאחר שנגנז". יודעי דבר יודעים לספר שהמודעה פורסמה עוד לפני שהספר הגיע לחנויות הספרים – קידום מכירות מובטח. במה דברים אמורים? מה היה בו בספר שהביא לגניזתו, ומה השתנה במהדורה החדשה שהתירה אותו מחדש לבוא בקהל?

לאחרונה ראתה אור מהדורה חדשה של הספר "עין בעין". מהדורתו הראשונה ראתה אור בשנת תשע"ו על ידי מכון "בניין התורה", מכון שמזוהה עם רוח "ישיבות הקו". המהדורה השנייה ראתה אור עתה על ידי מוסד אקדמי – הוצאת תבונות של מכללת הרצוג. המחבר הוא הרב ד"ר חגי שטמלר, רב קהילה בירושלים ומרצה במסגרות אקדמיות.

כדרכו של חיבור מעין זה, המחבר כתב תחילה עבודת דוקטורט שזה היה נושאה, ולימים, אחרי שהעבודה אושרה, הוא הוריק אותה מכלי לכלי ועיבדה לספר שמיועד לקהל רחב. לאמיתו של דבר, שטמלר עלול היה להתגלות כחוקר־הפחות־מתאים לכתיבת מחקר שקול ומאוזן על הרצי"ה זצ"ל. על כל צעד ושעל של החיבור ניכר שהוא נמנה על מעריצי הרצי"ה, ושהוא ראה בעבודתו ובחיבורו לא פחות מ"שליחות" – גאולת דמותו. לבו ממש עולה על גדותיו כאשר הוא עוסק ברצי"ה, והרי חז"ל לימדונו כי לא רק שנאה מקלקלת את השורה אלא גם אהבה. ואולם, שעה שהרשויות האקדמיות אישרו את עבודתו, הרי ש"אין בודקין מן המזבח ולמעלה" והוכח כי עשה מלאכתו נאמנה.

האמנם הגות עצמאית

לא סוד הוא שאישיותו של הרצי"ה זכתה לקיתונות של ביקורות, בחייו ואחר מותו, בעיקר במישור הפוליטי והתקשורתי, אך גם העולם האקדמי לא חסך ממנו את שבטו. באופן גורף ומכליל ניתן לומר שהאקדמיה הזעיפה פנים כלפי הרצי"ה, בטענות שונות וקשות, שהמהותית שבהן הייתה שאין לו משנה הגותית סדורה. פה מאמר ושם איגרת, כאן ריאיון ושם שיעור, עדיין אינם מעמידים לנגד עינינו הוגה עצמאי שלו משנה רעיונית שיטתית ומשמעותית. לאמתו של דבר, טענה דומה כבר נטענה בשעתו כלפי אביו, הראי"ה זצ"ל, ואולם בעניינו נשברו זה כבר קולמוסים רבים מאוד, כולל אקדמיים, שכן הציגו משנה הגותית מקיפה. לא כן ביחס לרצי"ה, וזו המשימה ששטמלר לקח על עצמו.

מחקרו מבקש להראות שמשנת הרצי"ה אינה תחומה להקשר חינוכי ופוליטי בלבד. לדידו, מדובר בעמדה תיאולוגית והיסטוריוסופית שמתגבשת לכלל הגות עצמאית. משנה זו יונקת אומנם מתורת האב־הרב ואף נסמכת עליה, אך לא פחות מכך היא יונקת ממקורות תלמודיים וקבליים, משתמשת בטרמינולוגיה פילוסופית וקובעת עקרונות יסוד הגותיים.
לדידו של המחבר, די בכך כדי למצב "הוגה" וכדי להחליט שהוא בעל "משנה עצמאית". כשלעצמי אינני סבור כך, וסבורני שרף הדרישות שניצבות לפני החלטה על הוגה עצמאי גבוה יותר. זאת ועוד, מי לנו כרצי"ה עצמו שחזר ושנה שוב ושוב שאינו אלא "אוחז בשיפולי גלימת אבא זכרונו לברכה". עם זאת, ברי שהיו לרצי"ה דגשים שונים ועצמאיים, ובעיקר תובנה כיצד להוציא את משנת הראי"ה מכלל תיאוריה לכלל מעשה.

חשש מהמתבלבלים

שתי נקודות עיקריות מחלץ שטמלר ממשנת הראי"ה ובהן הוא רואה את לוז השקפת עולמו של הרצי"ה: א. תפיסת הקדושה כחיוניות בעלת תוקף ועוצמה; ב. ראיית התודעה ככוח המניע העיקרי של החיים הלאומיים והאישיים. בהתאם – וזו מן הסתם הפתעה לרבים: עם ישראל – ולא ארץ ישראל – הוא שעומד במוקד משנת הרצי"ה.

כדי להבהיר את החידוש שבמשנת הרצי"ה, ובעיקר כדי להבליט את החידוש הגדול שבחיבורו, הציג המחבר תחילה את ההתייחסויות האקדמיות והתקשורתיות. כך – על רקע ההתייחסויות הרווחות – נכון להציג את התייחסותו־הוא. בשל כך, חלקו הראשון של הספר, במהדורתו הראשונה, לא היה קל לעיכול לחלק מחסידי הרצי"ה, שנאלצו לקרוא דברי ביזוי והכלמה על הרצי"ה. יודגש: לחלק, לא לכולם, שכן לא מעט מהם כן תמכו בגישת המחבר, הן בשלב כתיבת הדוקטורט והן בשלב העיבוד לספר. הם היו מודעים לא רק לתוכן אלא גם למבנה, והם בירכו על גישה זו בהבינם שהאור בוהק על רקע החושך.

יתרה מזאת, וכי אם "העובדות" לא יוזכרו, הן ייעלמו? אדרבה, הצגת הגישה הרווחת בעולם האקדמי והפרכתה בכלים אקדמיים מובהקים רק מחזקת את "אמירת" הספר. אלא ששבנו ונקלענו לסוגיה שמנסרת זה כבר בחלל העולם החינוך הדתי: עד כמה יש לחוש לנמוכי־קומה ש"יתבלבלו" ויישארו "תקועים" בשלילה, לא יגיעו להבהרה או לא ישתכנעו ממנה. עם זאת, נקיטת צעד מרחיק־לכת של צנזורה, ושבעתיים אחר שהאסכולה המצנזרת עצמה נתנה תחילה גיבוי למהדורה הראשונה, מעידה ככל הנראה על קיומם של חילוקי דעות פנימיים בקרב אישי אותה אסכולה.

חבל שבכיפוף הידיים גברה – שלא במפתיע – יד "מגביהי החומות". בכל אופן, לא עבר זמן רב מאז שהמהדורה הראשונה ראתה אור, והמחבר והמו"ל קיבלו הוראה לגנוז את הספר. הם החליטו להישמע להוראה. עם זאת, המחבר ביקש להותיר על המדף מהדורה "מעודנת", קלה יותר לעיכול, וזה אפוא עניינה של המהדורה השנייה. ועדיין, ספק אם לדידה של אותה אסכולה הוא יצא לגמרי ידי חובה. שכן, לדוגמה, ספק אם יאמצו את אופן ההצגה של יחס הרצי"ה לניטשה.

תעלומת ההסכמות

הספר כולל מבוא, שבעה פרקים וחמישה נספחים. והנה לך בקליפת אגוז ההבדל בין המהדורות: בעוד שבראשונה המבוא כלל שלושה תתי־פרקים – "סקירת המחקר"; "הבעייתיות שביסוד מחקר הרצי"ה"; "מטרת המחקר התורני" – הרי שבשנייה אין אלא רק שני תתי־פרקים. האמצעי – "הבעייתיות" – נגנז. אלא שתיאור זה הוא חלקי. לאמיתו של דבר, דווקא סקירת המחקר היא ששונתה, סורסה ועוקרה, עד לבלי הכר כמעט, בעוד שתוכני פרק "הבעייתיות" נשמרו, ורק הכותרת (הבעייתית?) הוסרה. מש"ל.

הספר עצמו נפתח בפרק שעניינו הצגת רקע ביוגרפי – תולדות חיים ותיאור הכתבים. הפרקים שאחריו מציגים את משנת הרצי"ה בסוגיות מרכזיות: הקדושה במשנת הרצי"ה; המשנה הלאומית במשנתו; המשנה הגאולית – גאולת הגוף, גאולת הרוח, משברי הגאולה וכן גאולת התודעה. נספחי הספר כוללים מכתבים ששלח הרצי"ה לאשתו הרבנית חוה לאה; דיון בשאלת היחס שבין משנות הרצי"ה והראי"ה; ושלושה ראיונות: עם חנן פורת, בני קצובר והרב פרופ' מ"צ נהוראי.
כאן מגיע הבדל נוסף, ותמוה, בין המהדורות: המהדורה הראשונה כללה שני מכתבי ברכה, פרי עטם של הרב פילבר והרב אבינר, תלמידים מובהקים של הרצי"ה. במהדורה השנייה, שני המכתבים נעדרים. כדבר שבעובדה אני יודע שלפחות הרב פילבר לא שינה את דעתו ולא הסיר את ברכתו למפעל זה, ואין אפוא אלא לתמוה לפשרה של השמטה מוזרה זו.

עגבניות מעין חרוד

לצורך מחקרו נחשף שטמלר לכמות לא מבוטלת של כתבי יד של הרצי"ה שעד היום לא פורסמו, והוא עושה בהם שימוש רב. אסתפק בדוגמאות ספורות: איגרת קדומה למדי (תר"ף), שבה מספר הרצי"ה לראי"ה על מחאתו נגד אחד המורים בפתח תקווה שדיבר על החלוצים "החילונים" תוך שימוש במילה "הם". "אז הרגשתי בי צורך להעיר על זה לקהל – אין כאן 'הם' ו'אנחנו', כולנו עובדים עבודת ישראל וארצו…". ועוד: איגרת "מחאה" לרב גורן, שנטען כי במסגרת אירוח שגרירים לליל הסדר אמר שהיהדות אינה מדברת על משיח־אדם אלא על תקופה משיחית. על כך הגיב הרצי"ה מיידית, בכתיבה בחול המועד: "חשתי ולא התמהמהתי בראותי עתה בהצופה פרסום דברי בוקי סריקי… ובודאי יזדרז נא… למהר ולתקן ולבאר…".

ועוד: מכתב למערכת "עמודים", שלא פורסם [אגב – לא היחיד!], ובו תגובה לישעיהו ליבוביץ אותו הרצי"ה מונה בכלל "המשחיתים המחבלים הרוחניים הפנימיים, אשר בתוך מחננו פנימה, המעיזים להופיע ברבים, ובשפת חלקות… יש הכרח וחיוב לברר את הדברים… 'אין מקיפין בחילול השם'… ועל אחת כמה וכמה ביחס לדברי נבלה ורשע־כסל של גסות הרוח המטופשת והמחוצפת אשר נתפרסמו, לתמהוננו ולדאבוננו, בחוברת עמודים…". ועוד: כנגד מי שכתב כי בשונה מיציאתנו לגלויות הראשונות עם כתבי קודש, "מה ניטול אנחנו אם נגלה חלילה בשלישית, כלום את העגבניות מעין חרוד?", הגיב הרצי"ה כך: "נראים הדברים כעין זלזול ביחס לעגבניות מעין חרוד, וזה חלילה וחלילה"! כך גם אמירה מעניינת של הרצי"ה, שמצדד עקרונית בגיוס בנות לצבא. רק "למעשה הנני מעוכב מהוראה לעומת הוראתם של רבנים גדולים מורי הוראות ופוסקי הלכות". כלומר אינני רוצה לצאת חוצץ נגד הכרעת הרבנות הראשית, הגם שאני עצמי סובר אחרת. בין אותם מכתבים־גנוזים סדרה שלמה של מכתבים מרגשים שכתב הרצי"ה לרעייתו חוה־לאה.

עם זאת, עתים ששטמלר עצמו נמנע מלפרסם מכתבים בשלמותם. כך, לדוגמה, איגרת הרצי"ה לראי"ה, אחר שבערוב ימי הראי"ה, ובשל משבר ניהולי־כלכלי, החליטה ועדה בראשות גיסו (היש"ר) להוציאו מהנהלת הישיבה. מן המכתב, החלקי, אנחנו למדים שהרצי"ה ראה בכך לא פחות מ"רצח"! הוא נפגע עד עמקי נשמתו, פשוטו כמשמעו, הגדיר את המעשה "חילול השם", נפל למשכב, ועמד על סף מסירת דינו לשמים.

מלחמה על יו"ש

שטמלר נחשף גם לספריו האישיים של הרצי"ה, ולכן גם לשלל הערות שהוא רשם בשוליהם. כך לדוגמה, כאשר מזכיר הרב דוד כהן, "הנזיר", בספרו קול הנבואה, את שמו של פרופ' גרשם שלום, הרצי"ה רושם: "אותו המתפאר שהוא כופר בתורת משה". המחבר גם חושף אותנו לאירועים לא ידועים, כדוגמת מעטפת נפץ שנשלחה לרצי"ה, ככל הנראה על רקע "פרשת האח והאחות" ותמיכת הרצי"ה ברב גורן.

דרך החיבור אנחנו מתוודעים לפערים שבין מתעדים שונים את כתבי־נאומי הרצי"ה. דוגמה אחת: בשנת תשל"ד התבטא יצחק רבין ואמר שלא אכפת לו אם הכניסה לגוש עציון תיעשה באמצעות דרכון ועם ויזה ירדנית. הרצי"ה, שהזדעזע מהדברים, ראה לנכון לבקר אותם בתקיפות. הוא עשה זאת בדרשה שנשא במסיבת יום העצמאות שנערכה בישיבה, בנוכחות משה דיין, אורח הכבוד. בתוך דבריו אמר הרצי"ה: "על יהודה ושומרון, על רמת הגולן, זה לא ילך בלי מלחמה!". מתברר שמשפט זה אכן מופיע במלואו בספר ארץ הצבי שראה אור בעריכת הרב זלמן מלמד. לעומת זאת המשפט הושמט בספר להלכות צבור שאותו ערך הרב צב"י טאו. ולמען הסר כל ספק, במכתב ששטמלר מצטט מכתב יד, כתוב מפורשות: "על יהודה ושומרון תהיה מאתנו ובתוכנו מלחמה מוחלטת ומכרעת וניצחת בעזרת השם".

ספר מרתק אם כן, מלא וגדוש, חשוב וייחודי. דווקא משום כך יש להצטער שלא נעשה לו כל מפתוח – לא מפתח נושאים ולא מפתח אישים. יש לקוות שבמהדורה הבאה – בתקווה שזו לא תהא מצונזרת שבעתיים – יתוקן משגה זה.
לבסוף, לא למותר לציין את ההיבט האירוני שבזהות המו"ל הראשון, זהות המו"ל השני, ו"סוג" הספר שהוציאו מתחת ידיהם. המו"ל שמזוהה עם "ישיבות הקו" הוא שהוציא לאור את המהדורה "השלמה"־האקדמית, בעוד שהמו"ל שמזוהה עם האקדמיה הוא שהוציא לאור את המהדורה "המצונזרת"־התורנית. האין זה חיוכה של השגחה?

עין בעין
משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק
חגי שטמלר
מכללת הרצוג – תבונות, תש"ף,
479 עמ'