הפער בין פורים לפסח משקף את סיפור עם ישראל

חודש ניסן מתחיל את מעגל השנה של חגי ישראל. זהו חודש לידתו של העם, על כן הוא החודש הראשון וממנו מתחיל מסע הזמן היהודי לאורך חודשי השנה. תשרי לעומתו הוא חודש לידת העולם ולכן הוא מסמל את תחילתו של מעגל השנה הטבעי והעולמי. נמצא אפוא שחג הפורים הוא החג האחרון במעגל השנה היהודי.

שלושים הימים שבין פורים, החג הסוגר את השנה, לבין פסח, החג הפותח את מעגל השנה, מזמנים אותנו להסתכלות על מתח מובנה בין שני חגים אלו. הקריאה לשנות בהלכות הפסח שלושים יום קודם החג מותחת קו ישיר בין שני החגים, כשלמעשה כבר מסעודת פורים יש עניין ללמוד את הלכות חג הפסח. דרך ההתבוננות בהבדלים הקיצוניים בין שני חגים אלו נוכל לגלות טפח ממשמעותו של התהליך שחגי ישראל "מעבירים" אותנו מדי שנה בשנה.

מכמה שפחות לכמה שיותר

עשרים וארבע השעות של פורים הן מהעמוסות שבחגי ישראל. אין רגע פנוי – פעמיים מקרא מגילה, ריקודים, משלוחי מנות, מתנות לאביונים, עדלאידע וסעודת פורים. אירוע רודף את חברו ללא זמן לנשום. זהו חג שבו כל אחד מחמשת החושים מקבל את המנה המקסימלית: חוש הטעם בשלל מאפים וממתקים בסעודת החג ובמשלוחי המנות, חוש הראייה ניזון משלל צבעים וצורות בתחפושות צבעוניות, חוש השמיעה כמעט מתפקע מהרעשנים ומהשירים הקצביים, חוש הריח שהוא מענייניו הנסתרים של החג רמוז בשמה של הדסה – ריח ההדס, ומרדכי – מור דרור, וחוש המישוש – בקריאה ליציאה ולמפגש המחבק איש עם רעהו, במשלוחי המנות ובריקוד. זהו חג הקורא לצאת מהמסגרת המשפחתית החוצה, להתערבב ולהכיר את הסובב אותך.

חג הפסח, שאורכו שבעה ימים, הוא ההיפך הגמור – הוא נחוג בחדר במסגרת משפחתית, והאוכל המקורי של הסעודה פשוט בתכלית – מצה, הצורה הפשוטה ביותר של עיבוד הקמח; מרור טבעי הנקטף מהגינה ללא עיבוד; ובשר צלי – ללא כל טעם חיצוני. זהו חג שבו אין ציווי לשמחה (הציווי לשמוח ברגלים מופיע רק בשבועות ובסוכות ובפסח אינו מופיע כלל). חג של פשטות, שקט, נקיות וצמצום.

אלו הם שני חגים שנהגו ישראל להתכונן אליהם זמן רב מראש, אך מה שונה היא ההתכוננות: שלושים יום קודם הפסח מתחילים בניקיון כללי, בסידור הבית, כל דבר שב למקומו הטבעי. בפורים לעומת זאת – משנכנס אדר נהגו נערי ישראל לזרוע "ונהפוכו". הפך הסדר ושינוי סדרי עולם בכל תחום.

מרתק להשוות בין הסעודה המכוננת של כל חג. אלו הן ככל הנראה שתי הסעודות הארוכות ביותר בכל חגי ישראל: "ליל הסדר" – כשמה כן היא, סעודה של סדר, ובכל שלב יש הנחיה ברורה מאוד מה עושים – קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחצה וכו'… אין מקום לתוספות ולכל דבר יש זמן ומידה־ כל כוס שתייה מדודה, כל אכילת כזית מצה מחושבת.

לעומת ליל הסדר, לסעודת פורים אין הנחיה ברורה כיצד היא צריכה להיראות. קח לך אוכל בשפע, יין כדת, שמחת הלב ושיהיה בהצלחה. הגבול היחיד הוא שאין גבולות. עדלאידע. שרים, משתכרים, קופצים ומתחבקים. אתה יודע איך סעודת פורים מתחילה, אבל לא תמיד יודע איפה ומתי היא תיגמר. בפסח יש סעודת הסדר ובפורים סעודת הבלגן.

ניתן לנסח זאת במשפט אחד: פסח מנסה להיות "כמה שפחות", ופורים "כמה שיותר". מה משמעות הדברים? לשם כך עלינו להבין מתח נוסף שקיים בעם ישראל – בין ארצות המדבר לארץ המזרע הנושבת.

לאומי, אישי, לאומי

בפסח נפתח המסע הגדול של עם ישראל. זהו מסע פיזי שהחל במדבריות סיני, עבר בהר סיני, והגיע כעבור ארבעים שנה לארץ הנושבת. אך זהו גם מסע רוחני שהחל את ההיסטוריה של עם ישראל ואת דרכו הפתלתלה בדרך להגשמת ייעודו בארץ. זהו מסע של 3,300 שנות היסטוריה, מסע שממשיך עד היום.

כידוע, הארכת הדרך לארץ ישראל דרך המדבר הייתה בכוונת מכוון, עוד משלב הבקשה לצאת ממצרים: "נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר" (שמות ה); וגם בשלב היציאה עצמה: "וְלֹא־נָחָם אֱלוֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא… וַיַּסֵּב אֱלוֹהִים אֶת־הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר" (שמות יג). ניתן לראות הקבלה בין שלבי המסע של העם לבין שלבים בהתפתחות האדם: יציאת מצרים היא לידתו של העם, קריעת ים סוף שמונה ימים אחרי שחיטת הפסח היא מעין ברית המילה של העם (ברית – לשון ביתור והפרדה. הים מבותר לשניים ובמהלכו נפרד עם ישראל מהערלה שרדפה אחריו), מעמד הר סיני הוא קבלת עול המצוות לאחר תהליך ההתבגרות הראשוני. ימי ההליכה הארוכים במדבר הם ימי הנערות שבהם יש נפילות רבות ועונשים מיידיים מחד, אך בהם גם הקשר מאוד קרוב, ובני ישראל ניזונים באופן ישיר מהקב"ה – מן המן והבאר.

תקופת המדבר מקבילה גם לתקופת האירוסין בין העם לאלוהיו ("וארשתיך לי לעולם", הושע ב; "אהבת כלולותיך", ירמיהו ב). בעבר, כאשר הייתה הפרדה בין האירוסין לנישואין, האירוסין היו תקופה ממושכת של קשר רוחני בין האיש לרעיה, ורק לאחר הנישואין היו מותרים לבוא גם בברית הבעלות. הכניסה לארץ מעבירה את העם מברית האירוסין לברית הנישואין כשמיד עם הכניסה לארץ עובר עם ישראל מעמד מכונן שמכניס אותו לברית הבעלות – מעמד הברכה והקללה בהר עיבל. זהו מעמד מכונן שמעלה את הקשר לקומה הפיזית ומסמל את המעבר מברית האירוסין המדברית לברית הנישואין שמעוגנת בעבודת האדמה ובקשר הגמול שיש בין העם לארצו. שיאו של התהליך הוא בבניית בית הקבע – בית המקדש בירושלים.

אחר כך כמובן באות הנפילות. עבודת האדמה החומה והבוצית, ההתמודדות עם איתני הטבע, והחיבור לחומר היוצר תחושת בעלות של "כוחי ועוצם ידי". העם שוכח את הקשר הרוחני של האירוסין וזונה אחרי עבודת ה"בעל" לבדה. הקשר מתערער ויש סדקים באידיאה הזוגית. הקשר הקדמוני שבו הוא היה נתון לחסדי ה' מיטיבו נשכח.

שיבה אל המציאות

לאורך כל תקופת המקרא מתמודדים נביאי המקרא עם העם ששכח את נשמתו בנהייה אחרי עבודת הבעל. כפתרון הם קוראים לעם לשוב אל ימי המדבר, אל הקשר הרוחני הבלתי אמצעי, אל הרוח שנשכחה. כמו המדבר הערום מכל תכסית קוראים הנביאים לקלף את שכבות האדמה ותחושת הבעלות ולחזור לשורש הראשוני. אליהו בורח בייאושו אל המדבר, ירמיהו בייאושו מבקש לשוב למדבר, "מי יתנני במדבר מלון אורחים" (ירמיהו ט, א). ישעיהו פותח את נבואות הנחמה שלו בתחיית הרוח של ישראל מן המדבר – "קול קורא במדבר פנו דרך ה'" (ישעיהו מ). אך דומה שיותר מכולם מפתח רעיון זה הושע הנביא. בשני הפרקים הראשונים מתאר הושע את הרעיה שזנתה אחרי עבודת הבעלים. הנביא מתאר את החזרה של הרעיה לימי התום במדבר. הושע מחזיר את העם לימי הנעורים שאחרי היציאה ממצרים. אלו הם גם הימים של קשר האירוסין, שהוא קשר רוחני בלבד, ללא המגע הפיזי. כאן מגיע הושע לאחד משיאי הנבואה שבו הרעיה לא תקרא עוד לבעלה בעלי אלא אישי. במדבר מתנקים מעבודת "הבעל" ומהקשר שנעשה דרך "בעלות" ושואפים כביכול לקשר של אירוסין לעולם – קשר רוחני תמידי.

לכאורה, נבואתו של הושע הייתה יכולה להיעצר כאן. בחזרתו של העם לימי האירוסין, לימי המדבר שבהם היה קשר רוחני מרומם בטרם נטמעו בתחושת הבעלות לקרקע שהרחיקה את העם מקרבת ה'. אך הושע לא מסיים כאן. המטרה הסופית של הנבואה היא אחרת:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלוֹהָי.

לאחר שמחזירים את העם לימי המדבר, לימי הקרבה לקב"ה, יש לחזור לארץ הנושבת ולזרוע שם את התפיסה הזו – "וזרעתיה לי בארץ". האתגר הוא לשמור על הקשר הרוחני בתוך ארציות החיים. לא לחינם בחר הושע דווקא את השם יזרעאל כמוקד התכלית של הנבואה, וכך אף קרא לבנו. עמק יזרעאל הוא ההיפך המוחלט מהמדבר. הוא מסמל את השפע החקלאי, את הבעלות על הקרקע, ומבחינת הושע – דווקא שם ההתמודדות האמיתית. יש לקחת את הרוח המדברית – ולהצליח לשמר אותה גם ביזרעאל. היעד אינו המדבר אלא להביא את רוח המדבר לארץ הנושבת. בכל דרכיך דעהו.

התהליך שמתאר הושע, שבו העם ה"זונה" חוזר לתקופת מה למדבר, להיזכר בערכים המופשטים, במטרה לחזור וליישם אותם גם בעולם המעשה־ הוא תהליך של "רצוא ושוב" שעם ישראל יעבור מספר פעמים לאורך ההיסטוריה. גם אחרי ימי בית שני נאלצנו לגלות מקשר הבעלות בארץ ל"מדבר העמים" בגלות אדום, גלות שבה כמו במדבר אין לנו אלא רוח ללא קרקע – "ד' אמות של הלכה", כדי לחזור אחר כך אל הארץ והארציות.

לאורך ההיסטוריה היו תמיד אנשים שדגלו ב"מדבריות" לבדה, וטענו שדי לה לישראליות ברעיונות המופשטים והטהורים ללא צורך עם התמודדות בכל הגוונים של חיי המעשה. כאלה היו המרגלים שלפי חלק מהפירושים רצו להישאר במדבר כדי להישאר תמיד במדרגה הרוחנית האידאית של ענן, מן ומשכן, וכאלה היו במאות השנים האחרונות האסכולות הגורסות שהיהדות צריכה להישאר כאידיאה תרבותית רוחנית ופיסת קרקע רק תזיק לה.

זהו המתח המובנה בחיי עם ישראל. ההתמודדות עם האתגרים שמציבה הארץ הנושבת, הנפילות שבאות כתוצאה מהשפע, הקריאה לחזור לרובד הקשר הבסיסי במדבר נטול הסחות השפע, ההבנה שאין די בשימור הקשר הרוחני לבדו, חיבור הכוחות בין המדבר ליזרעאל וחוזר חלילה.

הנגיעה בארצי

כמו בני ישראל שיצאו ממצרים כך גם אנו יוצאים בפסח מהמצרים שלנו אל המסע הגדול במדבר. ליל הסדר הראשון במצרים נאכל בבגדי היציאה למסע: "מתניכם חגורים". כמו הולכי מדבר אנו מורידים את כל הלבושים המיותרים. לוקחים כמה שפחות. במהלך הפסח הגוף מתנקה לא רק מחמץ, אלא גם מהתחושה שהגוף "צריך" מותרות כדי ליהנות ולשמוח. תחושה מוכרת היא זו, שלאחר שבעה ימים של אכילת מצה אתה חש שבאמת, בעומק, הגוף לא צריך יותר ממצה פשוטה ושהלחם התפוח הוא תוספת מיותרת שאנו מתאווים לה במהלך השנה. את המצות אכלו בני ישראל לא רק בפסח, אלא לאורך כל תקופת המדבר – זהו לחמם של הולכי הדרכים ויושבי האוהל.

אבל המסע הישראלי לא נשאר ב"מצה המדברית" והוא ממשיך דרך לוח השנה כשבמהלכו במשך כל חודש נעלה עוד קומה בדרך אל הייעוד. ספירת העומר המתחילה מיד אחרי חג ראשון של פסח מסמלת יותר מכול את התהליך וההתקדמות שבמסע, יום אחר יום, צעד אחר צעד. בשבועות, חג הקציר, מגיעים לדרגת ה"לחם", עם הקרבת קרבן שתי הלחם. מכאן כבר יש כיוון וייעוד בהליכה – קבלת המצוות, החוקים המשפטים. לאחר שבועות מגיעים ימי הקיץ הלוהטים. אלו הם ימי הדין והנפילות ההכרחיות לאחר הפסגה (י"ז בתמוז ו־ט' באב), כשבסופם, מט"ו באב ועד יום הכיפורים – ימים לבנים של חסד והמשך התקדמות לאחר תיקון. בסוכות, שאמור היה להיות חג הכניסה לארץ (אברבנאל, דברים פרק טז), שמחים בטבעה של הארץ ובמצוות התלויות בה, ובחנוכה, עת החושך גובר, מגיע המבחן של המשך הייעוד והקיום גם בימי חשכה, מתוך דבקות ומסירות נפש.

ובסופו של המסע מגיעים לשיא הייעוד הישראלי, לחג הפורים. כאן אנו לא מסתפקים רק בתחומי ה"ארציות" הרבים שבהם שזורות המצוות, אלא אנו מביאים את כל החושים – בכל דרכיך. פורים הוא השיא; הוא כל החושים. הוא היכולת להעלות את הדברים הכי גסים למדרגה של קדושה – ממתקים, רעש, אוכל שופע, יין. פורים הוא חג הנוגע בכל נימי החיים. לכן זהו גם החג שבו מצליחים להתעמת עם התהומות העמוקים, עם עמלק. להצליח להפוך "ארור" ל"ברוך". "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" – חג שבו אנו משיגים שליטה גם בשונאים שלנו ובכוחות שלהם, ואף אותם מצליחים לרומם. פורים הוא חג "הארץ הנושבת" בכל עוזה, זהו חג החובק את כל מחוזות החיים הארציים, ומקדש אותם, גם מחוזות שמצוות התורה לא נגעו בהן במישרין.

מהות המעגל

עם סיומו של פורים, מתרחש אותו תהליך שאליו קראו כל הנביאים: "שובו אל המדבר", לנקיות, לפשטות, לצמצום. הנפש שהגיעה לשיא ועטפה עצמה בעצימות גבוהה של כל חמשת החושים עלולה להסתאב, לשמון ולבעוט. בסוף פורים יש תמונה ציורית שמסמלת בעיניי את כל המהות של מעגל השנה הישראלי (וסליחה שזו התמונה שבחרתי): שיכורים שוכבים על הארץ בתום הסעודה, ראשם הלום פטישים והם רוצים רק שקט.

זו מהות המעגל. אי אפשר להחזיק לאורך זמן בשיא של קידוש החומר. הנפש רוצה לחזור ולהתנקות. היא רוצה בחזרה למדבר. ואז במשך חודש קודם הפסח אנו מתנקים לקראת היציאה החוזרת למסע הגדול. הבלגן של פורים מתכסה בסדר דקדקני שמעלים כל זכר, שאריות משלוחי המנות מתחסלות וכתמי היין על המפה מתלבנים באקונומיקה.

זו מהות מעגל השנה הישראלי: בין פסח לפורים. בין היציאה למסע הגדול, המדברי, המדויק והמופשט, לבין הייעוד הסופי של "בכל דרכיך דעהו".