ימי הפורים, שמהם אנו נפרדים, הפכו במסורת היהודית לימים בהם שולט ההומור. אפתח בתובנה נפלאה, שאותה הבאתי בפניכם כבר בעבר, מפירוש "דעת מקרא" של פרופ' גבריאל חיים כהן. הוא הראה שיש הדים ספרותיים במגילת אסתר לפרשיות שונות בספר בראשית, ובייחוד לסיפור יוסף. יוסף מצווה לאסוף תבואה לשנות הרעב (בראשית מא לד־לז): "וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ… וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת". במגילת אסתר (ב, ג־ה) "אוספים" נערות: "וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה… וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶך". כך, ההומור והאירוניה שבמגילה נחשפים כשאנו נזכרים בפסוקים בבראשית. אולם דמיון זה מדגיש דבר נוסף – היחס ה"לא־אישי" של חצר המלך אחשוורוש אל בנות אדם, כאילו הן רק אובייקטים.
אכן, ההומור העברי הבריא הוא קודם כול כזה המעביר רעיונות מוסריים. עם הזמן הפך הוא גם להומור לשמו. מכאן חיקויים של סוגיות תלמודיות כדי ללעוג לעניינים ובעיות של יום יום. ומכאן גם ה"קידוש" של פורים, ובייחוד "הרב של פורים", שהביא את הדרשות לידי אבסורד, דרך קשרים סמויים ולוליינות אינטלקטואלית.
ניגוד לחכמה
קטע מספר תיקוני־זוהר (כ"א) מלמד אותנו שלרב הַמְנונא התגלה "רזא דמילתא דשטותא" – סוד דברי השטות. הראי"ה קוק הדגיש את חשיבותו של קטע זה (שמונה קבצים, א, תלד). הוא אפילו דרש את השם התלמודי המנונא כרומז לדג (נון בארמית), השואב מים החכמה דברי שטות, אותם הוא חושף "לפני הצעת מילי דחכמתא" – דברי החכמה שיבואו אחרי כן.
הניגוד שנוצר באופן זה מאפשר לנו להבין טוב יותר את דברי החכמה. לפי הראי"ה הדבר רמוז בקהלת (ב, יג): "יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ". מתוך הניגוד עם הסכלות ייוולד יתרון – הבנה עמוקה יותר של החכמה.
קהלת מוסיף: "הֶחָכָם עֵינָיו בְרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ". הבנתי את עומקו של פסוק זה מתוך דבר חכמה ששמעתי מזמן: הקב"ה ברא את האדם, הסתכל בו, וירא כי טוב, אך הוא, יתברך, רצה לברוא יצור מושלם עוד יותר, חכם, פיקח ושנון, בעל כריזמה שכל סודות המקצוע גלויים לפניו, ודעתו נשמעת כי "עֵינָיו בְרֹאשׁוֹ". כך נולד הפרופסור… אלא שמשהו היה חסר לו. הלוא על כך למדנו זה עתה מהראי"ה. לדברי החכמה דרוש ניגוד, שהרי מִן הַסִּכְלוּת ייווצר יִתְרוֹן לַחָכְמָה. או אז ברא הקב"ה מלומד אחר, ש"עֵינָיו בעורפו". אוויל וחסר טקט, בנאלי וחסר קסם. כך נולד הקולגה, עמיתו האקדמי של הפרופסור שהוא כמובן טיפש ונוראי. ואגב, את זה שמעתי מאחד מגדולי הפרופסורים.
ניסוי הצרצר
ועתה אבקש שתרשו לי להציג בפניכם את חווייתי עם ידידי, פילוסוף חכם וחוקר מבריק גם במדעי הטבע. עד כמה היו הדברים בדיוק כך או לא – שפטו אתם. באחד מביקוריו בתאילנד, הוא היה עד לתופעה מופלאה: קרב צרצרים מסוג מסוים, שהיו ידועים באלימות שהם היו מסוגלים להפעיל נגד בני מינם. הוא שאל את עצמו, האם מסוגלים הצרצרים לקלוט את עידוד הצופים? לא סביר? ואולי כן!
אז עלה בדעתו מחקר שאותו כינה "פרויקט שלמה המלך", מחקר שהצליח לזכות במימון נדיב מהאקדמיה למדעים. הוא ניסה לבדוק אצל חרקים שונים מסדרת החַגְבָאים, אך בסופו של דבר בחר ב"משורר הדלות", הצרצר, ובייחוד בצרצרי השיחים (Gampsocleis gratiosa). הוא שידר אליהם אותות בגלים בטווח התדירויות שבין 200 הרץ לבין 3 קילוהרץ, שידורים הנקלטים על ידי הצרצרים. אחרי ניסיונות רבים הצליח בעזרת מחולל האותות לתקשר עם צרצר, להניעו ולהקפיצו, ממש לשלוט עליו. או אז הוא עשה את הניסוי האולטימטיבי לעיני הקולגות. הוא הוליך את הצרצר אנה ואנה, וכדי להוכיח את מלוא שליטתו הוא תלש ממנו רגל אחר רגל, באחוריים החל ובקדמיים סיים, והצרצר המשיך להישמע לו ולרקוד. כשתלש את הרגל הקדמית האחרונה הצרצר נעצר. הפרופסור לא הצליח שוב להניעו, או אז, הוא הכריז: הצרצר התחרש והניסוי הסתיים!
אכן, פעמים רבות עודף החכמה של המלומדים הופך להתחכמות יתר ולסכלות מול השכל הישר של האדם הפשוט. אולם גם החכמה העממית הבריאה שבפתגמים ובאמרות הכנף אינה חופשית מסכנה זו. אסתפק בשני עדים. "זה מעניין אותי כשלג דאשתקד". כסילות נפלאה! אך אנא זכור! השלגים דאשתקד הם המים שאתה תשתה אי"ה היום. או הביקורת המתוחכמת: "הגמל הוא סוס שוועדה תכננה". סכלות והבלים! הגמל, ספינת המדבר, הוא בהמה מופלאה, העוזרת לאדם באקלימים בלתי אפשריים. ואולי יש יותר חכמה קולקטיבית בוועדות מאשר בתכנונו של שליט יחיד רב עוצמה? איך אמר פעם דב סדן: הצעירים חושבים שאיתם נולדה חכמה, הזקנים – שהיא תמות איתם. שניהם טועים. ואולי גם אמרה זאת, אגב, היא הבל.
אפשר עדיין להאמין
ואם נחזור לידידי מומחה הצרצרים. מסתבר שלמרות הכול הוא צדק! תאמינו לי, בדקתי בכמה אנציקלופדיות. איברי השמע של הצרצריים מצויים ברגליים מתחת למפגש בין השוקה (tibia) לבין עצם הירך. אכן הצרצר של הניסוי התחרש בגלל המחקר של הפרופסור חברי, למרות שהוא לא ידע זאת. ואגב, מבנה דומה לזה מוצאים גם אצל הארבה.
ואולי, לפעמים, יש אמת מוזרה דווקא באלה שממשיכים להאמין במה שהפרופסורים ביטלו ולועגים לו. אולי בפורים אפשר עדיין קצת להאמין בכמה מאותם דברים, למשל, שבאופן כלשהו הנס יכול להופיע ולפעול בעולם. וגם, דרך ההומור, לבטא ביקורת נגד אובדן האנושות ונגד אלו שבשם המדע הופכים את האדם לחומר הנתון באופן מוחלט תחת חוקי המכניקה. אנו צוחקים כשמישהו מחליק על קליפת בננה. על כך לימד אותנו ברגסון שאנו מבקרים את המצב שבו האדם מאבד את האינדיבידואליות שלו, או בלשון התלמוד – כש"גברא" הופך "חפצא".
