אם תיכנסו לבית מדרש אקראי ותשאלו את אחד הלומדים האם הוא יודע מהי המכילתא, ייתכן שהוא ידע להשיב לכם שמדובר במדרש. ייתכן גם שהוא ידע שמדובר במדרש הלכה או מדרש תנאים. אולם אם תשאלו את אותו לומד האם הוא פתח אי פעם את המכילתא, סביר להניח שהתשובה תהיה שלילית. היא ודאי תהיה שלילית אם תתהו אם הוא פעם חשב ללמוד את המכילתא. את המציאות הזו מבקש לשנות, ממש בימים אלו, הרב דן בארי. מהדורה חדשה של המכילתא שאותה ההדיר, אשר מכונה על ידו "מהדורה לימודית", יצאה לאור ממש בעיצומם של הימים הללו.
סיפור חייו של הרב בארי בן ה־74, המתגורר כיום ברובע היהודי באחת מחצרות רחוב "פלוגת הכותל", לא הרחק מהכותל המערבי, יכול לפרנס סרט תיעודי מרתק. הרב בארי נולד למשפחה פרוטסטנטית־קלוויניסטית בצרפת. מדובר במיעוט דתי שהיה נרדף לאורך מאות שנים על ידי הרוב הקתולי בצרפת. תחושת הנרדפות, כשהיא מצטרפת לקשר העמוק של הפרוטסטנטים אל ה"ביבלייה", הכוללת את הברית הישנה והברית החדשה, יצרו בקרבם אהדה ליהודים. האהדה התבטאה בהצלה של יהודים בשנות השואה, וברגש של אהדה למדינת ישראל. "גדלתי באווירה של אהדה ליהודים, אף על פי שכמעט לא הכרתי אישית אף יהודי", נזכר הרב בארי בימים ההם.
הרב בארי חשב על האפשרות להכשיר את עצמו לכמורה פרוטסטנטית, אך קודם לכן למד לימודים קלאסיים באוניברסיטה. אלמנט משמעותי נוסף הוא החינוך הצרפתי המעולה שזכה לו באותם ימים, חינוך שכמוהו כבר לא קיים היום גם בצרפת. כל זה הוביל אותו אל התחנה החדשה בחייו.
ההצטרפות ליהדות
דרכו של הרב בארי ליהדות החלה דווקא בחיפוש של אותנטיות נוצרית. כסטודנט החליט כי הדרך עוברת בלימוד עברית בארץ, ובשנת 1965 הוא מגיע לראשונה לישראל ללמוד עברית ולהכיר את הארץ. את השפה העברית למד באולפן בקיבוץ דברת שבגליל, ואת הזמן ניצל גם כדי להכיר את הארץ ולטייל בה. בתקופה הזו התחיל הרב בארי לקרוא את הברית החדשה בשפה העברית וגילה מחדש את השליחים ואת הריאליה שבה חיו ישו ותלמידיו. אחרי שנה וחצי הוא חוזר לצרפת, וממשיך שם את החיפוש אחרי נצרות יותר אותנטית ומקורית, אולם אז מתברר לו שאין בעצם נצרות אותנטית. הנצרות כדת היא המצאה של פאולוס ולא של ישו ותלמידיו שלא רצו להמציא דת אלא היו יהודים שומרי הלכה בתקופה שבה היהדות הייתה מפוצלת לכיתות שונות.
"הבנתי שבעצם הגעתי למבוי סתום. הפסקתי להיות נוצרי ולמדתי. למדתי את התנ"ך עד ישעיהו ועוד כמה ספרים. קראתי את 'תמול שלשום' של עגנון בעברית ולמדתי דרכו הרבה יהדות ואת לשון חז"ל", מספר הרב בארי, ומציין: "כאשר חזרתי לצרפת באופן מוזר הרגשתי כאילו אני בגלות. הגעגועים לארץ תפסו אותי, וזו הייתה הפתעה. חיפשתי יהודים, נרשמתי למסעדות סטודנטים כשרות, קראתי והרחבתי את הידיעות בעברית, ואז פרצה מלחמת ששת הימים. סיימתי את החודש והגעתי ארצה בפעם השנייה כמתנדב. עבדתי במושב בית שערים בגליל וזה היה ממש נפלא. בגלל הניסיון בקיבוץ יכולתי לסייע למשפחה שהייתי אצלה וממש הרגשתי שאני מועיל.
"הסוכנות הציעה אז למתנדבים מלגת לימודים על מנת להמשיך את הלימודים בארץ, וקפצתי על ההזדמנות. באותו זמן הכרתי את אשתי. עורך דין חילוני שהיינו זקוקים לו שאל אותנו מה התוכניות שלנו. סיפרנו לו שאנחנו רוצים לחיות פה, אך הוא אמר שזו בעיה ולכן הציעה שאני אתגייר".
אחרי שהבינו במה מדובר נרשם הרב בארי לגיור במשרד הדתות. הרב בארי מציין בהקשר זה כי מה שהיה אז לא יכול לקרות היום. כיום מי שאיננו אזרח ישראלי לא יכול לפתוח תיק גיור בארץ. "אין דבר יותר טבעי מכך שגוי שמגיע ורוצה להתחבר לעם הזה ולהתגייר יעשה את זה כאן. במקום זה אנחנו אומרים לו 'תחזור למקום שלך ותפנה לרבנות המקומית'. זה הזוי, אדם בא לפה ורוצה להיות חלק מעם ישראל שחי פה, ואומרים לו 'לא. יהדות זה לא עם, זו דת'", הוא מותח ביקורת על הנעשה כיום. לדעתו יש לאפשר ללא־יהודים להתגייר בישראל, אולם הגיור לא יעניק להם אוטומטית אזרחות ישראלית, וכך ישראל תגן על עצמה מגיור שמטרתו השגת אזרחות.
הרב בארי עבר בהצלחה את הגיור והוא ורעייתו נישאו תוך כדי לימודיו באוניברסיטה העברית. דרך סטודנטים שהכיר שם הגיע לישיבת מרכז הרב. בה למד שלוש שנים, ובמידה רבה היא עיצבה את המשך חייו.
מפתח שיטת ברקאי
התחנה הבאה של משפחת בארי הייתה במושב קשת ברמת הגולן. שם החל לגבש את המחשבות הראשונות בנוגע למה שיהפוך לימים למפעל חיים עבורו, "שיטת ברקאי". הרקע לגיבוש השיטה היה תחושתו החזקה של הרב בארי ששיטת החינוך בישראל, גם בחינוך הדתי, איננה טובה, משום שהיא איננה מקנה לתלמידים קודם כול את הבסיס – ידע שיטתי בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. נקודת ההשוואה מבחינתו הייתה החינוך שקיבל בצרפת של שנות החמישים והשישים, שהיה חינוך שיטתי ומובנה.
"בקשת התחלתי ללמד ילדים קריאה, טעמים, ושם בעצם התחילה לצמוח שיטת ברקאי". המחשבה שנדרשת שיטה חינוכית חדשה עלתה לרב בארי מתוך שיחות אינטנסיביות בשמירות הליליות בקשת עם בחורים צעירים שהגיעו כגרעין לישוב לסייע בו, אחרי שנה במרכז הרב. "על הרקע של ההכשרה שלי בצרפת בבית ספר רגיל של עיירת פריפריה, הייתי מופתע לראות שלחבר'ה צעירים שגדלו כאן בחינוך דתי אין מטען של ידיעות בתורה שבכתב ושבעל פה במקביל למטען של ידיעות בתרבות הקלאסית, כפי שאני קיבלתי. הבנתי שהלימודים בארץ לא שיטתיים בכלל והבלגן גדול. לומדים באותו פרק זמן תורה, נביאים, בית שני וחסידות. עוד לא למדו ספר ויקרא וכבר למדו יהושע. תוכניות הלימודים לא היו הגיוניות. השכלה צריכה להיות משהו בנוי ולא סתם צירוף של ידיעות אקראיות".
אין דבר יותר טבעי מכך שגוי שמגיע ורוצה להתחבר לעם הזה ולהתגייר יעשה את זה כאן. במקום זה אנחנו אומרים לו 'תחזור למקום שלך ותפנה לרבנות המקומית'. זה הזוי, אדם בא לפה ורוצה להיות חלק מעם ישראל שחי פה, ואומרים לו 'לא. יהדות זה לא עם, זו דת'
המחשבות הללו הביאו את הרב בארי ללמוד על ההיסטוריה של החינוך בעם ישראל ממגוון מקורות. בין המקורות שהשפיעו עליו היה התפיסה החינוכית של הרב קוק שלפיה תלמידי חכמים שבארץ ישראל זקוקים להשכלה רחבה מאוד, ידיעת פילוסופיה, היסטוריה ואפילו אמנות.
"כל הדברים הללו הם לא קישוט, הם מהותיים לבנייה של עם ישראל. אתה לא יכול להשפיע על האנושות בלי זה", הוא מדגיש. הרב בארי החל לגבש תוכנית לימודים שמבוססת על המודל של המשנה במסכת אבות, "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה… בן חמש עשרה לתלמוד". מי שנחשף למחשבות ולתחילת הביצוע על ידי הרב בארי היה הרב אליעזר ולדמן, ראש ישיבת ההסדר בקריית ארבע, שהגיע באותה תקופה למעין "שנת שבתון" בקשת. כאשר הרב בארי ורעייתו חזרו לירושלים חיבר אותו הרב ולדמן לקבוצת הורים בקריית ארבע שרצתה עבור ילדיה מודל חינוכי שונה, וכך קם ונהיה תלמוד תורה חברון, שבו הפכה שיטת ברקאי לשיטת חינוך שלמה.
התוכנית שנבנתה הייתה שאפתנית מאוד. "רציתי לדעת האם זה ישים, והוכחתי בתלמוד תורה חברון שכן. סיימנו עד סוף כיתה ד' את התנ"ך כולו עם חזרות רבות ובשילוב של הרבה מאוד ידיעות של התרבות הכללית מסביב לתנ"ך. כמובן שאתה לא מלמד מתמטיקה על סמך חישובי המעשרות. זה לא מספיק, אין לך מספיק חומר, אבל יש הרבה דברים שבהם כן יש לך מספיק חומר. כל הצד הלשוני, הגיאוגרפיה של עם ישראל, היסטוריה עתיקה ועוד הרבה דברים שאתה יכול ללמוד סביב לימוד המקרא. הלימוד הוא כמובן לימוד פשט עם דקדוק מאוד גדול בהגייה ובטעמים, וזה נותן קניין גדול. כמובן יש התעמלות, חשבון ואנגלית, שאלו דברים נפרדים, אבל כל היתר, בטח עד סוף כיתה ד', מכסה את כל מה שמשרד החינוך יכול לספק כמקצועות נפרדים.
"פיתחתי גם שיטה להוראת קריאה, מכיוון שהתוכנית מתחילה מגן חובה. אני לימדתי את אותה כיתה חמש שנים כי הייתי צריך לעשות את הניסוי, אבל בהמשך הכנסתי עוד מורים ועשינו גם כן לימוד שיטתי של משנה. אני חשבתי שצריך ללמוד גם תוספתא ומדרשי הלכה, אבל לא היו לי חומרים וגם לא היו לי אנשים שיכלו ללמד את זה. עשינו כמה מחזורים של תלמידים שסיימו ארבעה סדרים של משנה, אבל מחוץ לשעות הרשמיות של התלמוד תורה סיימו שישה סדרים. הרב מרדכי אליהו בא לסיום של שישה סדרי משנה וכל התנ"ך על ידי תלמידי כיתה ח' ובחן אותם באופן רציני".
"הוכחת ההיתכנות נעשתה", טוען הרב בארי. "היישום תלוי כבר באנשים אחרים ולא רק בי. ואני משוכנע שעם תלמידים רגילים, לא כאלו עם בעיות זועקות לשמים ולא גאונים, אפשר לעשות את זה. כיום אנחנו רחוקים מהחזון הזה כי בינתיים נכנסו כל ההשקפות הקלוקלות של הפוסט מודרניזם והתוצאה היא בורות איומה. נחמד בבית הספר, הילדים אוהבים להיות, אבל שום דבר לא שיטתי. הלשון מלאה שגיאות, השפה היא דלה, והתוצאות איומות ונוראות. להיות אנשים טובים זה לא מספיק, חייבים השכלה. לא עם הארץ חסיד. השכלה היא לא תנאי מספיק כדי להיות חכם, היא תנאי הכרחי. אותו דבר בתורה. אנשים שעשו את המסלול של החינוך הדתי מפתחים הרגלי עצלות. כל לימוד התורה הופך ללימוד פולקלורי".
בחזרה אל מדרשי התנאים
שאיפתו הנוכחית של הרב בארי היא להפוך את "מכילתא דרבי ישמעאל" – מדרש התנאים על ספר שמות, ובהמשך את כל מדרשי התנאים שבידינו, לספרים נלמדים בבתי המדרש ועל ידי לומדי התורה. "תחילת התורה שבעל פה הייתה בימי עזרא ונחמיה, במעמד של האמנה שקראו בתורה במשך שלושה ימים ו'הבינו במקרא'. לכן ברור שהצורה של המדרש, שאני חוזר על הכתוב בקבוצות של כמה מילים כל פעם ואומר מה פירושו, זו ההתחלה של התורה שבעל פה. כאשר הדברים קיבלו נפח מספיק גדול היה צורך לארגן את החומר בצורה אחרת, וכך החל לצמוח מה שהפך לימים למשנה ולתוספתא.
"מדרשי ההלכה חוברו על סדר החומשים שבהם מצוי החומר ההלכתי שבתורה – שמות, ויקרא, במדבר ודברים. לפעמים נושא חוזר על עצמו בכמה מקומות, והדברים לא מסודרים לפי נושאים. לכן נוצר הצורך לאסוף את כל ההלכות ששייכות לנושא מסוים – נניח קרבן התמיד או קרבן פסח – ולסדר אותן לפי נושאים בצורה שיטתית. כך כבר בתקופת החשמונאים דיברו על 'שישה סדרים', כלומר אספו את החומר ההלכתי מהמדרשים וסידרו אותם על פי נושאים. זה דומה במידה רבה למה שעשה הרמב"ם לתלמוד. הוא לקח את כל החומר ההלכתי שבתלמוד וסידר אותו בארבעה עשר ספרים".
לדבר הרב בארי, במהלך תקופת התנאים, כלומר בדורות שבין החורבן ובין חתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא, נלמדו שתי הסוגות הללו במקביל. המדרשים נלמדו על סדר הקריאה בתורה בשבתות בארץ ישראל, שנמשך כידוע כשלוש שנים וחצי, ובמקביל נלמד החומר לפי מסכתות. הלימוד היה אז על פה. "בשתי הסוגות הללו ניתן לראות את השלבים של העריכה, את התלמידים שלומדים ומוסיפים על תורת רבותיהם, ואז תלמידיהם מכניסים את דבריהם כעוד שכבה לקורפוס של המשנה מצד אחד ושל המדרש מצד שני".
הרב בארי מסביר כי מדרשי התנאים (הכינוי המדויק יותר למה שמכונה בטעות "מדרשי הלכה", לעומת מדרשי האמוראים שמכונים גם בטעות "מדרשי אגדה") התחברו בשני בתי מדרש – בית מדרשו של רבי ישמעאל ובית מדרשו של רבי עקיבא. המכילתא שהגיעה לידינו היא מדרש התנאים לספר שמות, "מכילתא דרבי ישמעאל", שחוברה בבית מדרשו. במקביל אליה נערכה גם מכילתא לספר שמות בבית מדרשו של רבי עקיבא, וכונתה "מכילתא דרבי שמעון בן יוחי". הטקסט של מדרשי התנאים כולם נערך סופית בדור שאחרי רבי יהודה הנשיא, במאה השלישית לספירה, במקביל לעריכה הסופית של המשנה ושל התוספתא.
כתבי היד של מדרשי ההלכה אמנם אינם מהתקופה שבה התחברו המדרשים, אולם הרב בארי מציין שחלקם קדומים מאוד. "ספרא זה 'הספר', כי זה על חומש ויקרא, תורת כהנים. זה המדרש שהיה נלמד בצורה הכי משמעותית, כמו המשנה. היוקרה של החיבור הזה הייתה עצומה, הרבה יותר מהמכילתא. לכן לא פלא שלספרא יש לנו כתב יד קדום מאוד, מסוף המאה התשיעית, ותיקן 66, שהוא קודם לכל הגניזה הקהירית. כתבי היד שיש לנו למכילתא יותר מאוחרים, אבל יש לנו כתבי יד, בערך שליש מהמכילתא, מן הגניזה הקהירית, בשלושה כתבי יד שונים שמכל אחד שרדו קטעים מסוימים".
אחרי דורות שבהם עיקר לימוד התורה שבעל פה היה מהתלמוד, ולעיתים גם מהמשנה, הרב בארי משוכנע שהגיעה העת לחזור ללימוד מדרשי ההלכה. "הרב קוק ותלמידי הרב קוק מדברים על תורת ארץ ישראל. זו תורת ארץ ישראל. תלמדו משנה, תלמדו תוספתא, תלמדו מדרשי תנאים, תלמדו ירושלמי, תלמדו בראשית רבא. בכל המדרשים הללו, מדרשי התנאים, אין ארמית. פה ושם יש ציטוט של איזו אמירה בארמית אבל הלשון של המדרש היא עברית. אלו שנים שבהן העברית עוד הייתה שפה חיה, עד ימי רבי יהודה הנשיא.
"אנחנו במצב מוזר. החיבורים הללו, למרות שהם הועתקו ובהמשך גם הודפסו, איכשהו חדלו מלהיות חומר לימודים. אצל הראשונים זה עוד היה לגמרי על השולחן. חלק מהעבודה שלי על שחזור הטקסט היה לא רק מתוך כתבי יד, שמכונים 'עדים ישירים', אלא מתוך הציטוטים שבכתבי הראשונים, 'עדים עקיפים'. מתוך העבודה אנחנו רואים שבתקופת הראשונים עוד למדו באופן נרחב את מדרשי התנאים, אבל באופן הדרגתי זה פשוט נפסק. בשלב כלשהו הגמרא הבבלית הפכה להיות הספר הנלמד הבלעדי. כנגד זה בא המהר"ל וטען שזה בזבוז, יש כאן אוצרות שלא נלמדים, והתחיל לשקם את לימוד המשנה. אבל מדרשי התנאים לא נלמדו".
מהדורה מונגשת ללומד
מטרתה של מהדורת המכילתא של הרב בארי היא להחזיר את המכילתא לבית המדרש, ולכן מדובר במהדורה שמבקשת להיות מדויקת ומבוססת, אך היא איננה "מדעית". "למה בבתי המדרש לא פותחים מהדורה מדעית? כי זה לא ידידותי למשתמש. המהדורות המדעיות הן מצוינות, אבל הן לא מתאימות ללומד שמבקש ללמוד את המכילתא על הסדר. אם אני רוצה שתלמידים ילמדו מדרש תנאים – עד היום לא היה לי טקסט. אם אני רוצה שבישיבה ילמדו את זה והספר לא ייפול מהידיים, מה אני עושה? משנה יש לי, מנוקדת ומסודרת יפה. אתה לא לומד משנה מתוך הוצאה מדעית.
כיום נכנסו כל ההשקפות הקלוקלות של הפוסט-מודרניזם והתוצאה היא בורות איומה. נחמד בבית הספר, הילדים אוהבים להיות, אבל שום דבר לא שיטתי. אנשים שעשו את המסלול של החינוך הדתי מפתחים הרגלי עצלות. כל לימוד התורה הופך ללימוד פלוקלורי
"אני קצת מצוי בספרות המחקרית ולמדתי לשון עברית. זכיתי ללמוד אצל פרופ' משה בר אשר, שהוא כמעט מורי ורבי. אדם נפלא במידות שלו ואדם עניו אמיתי. למדתי גם אצל חוקרי תורה שבעל פה, בין היתר אצל פרופ' עזרא ציון מלמד. אבל החוקרים יושבים להם באוניברסיטאות, מייצרים ספרות מחקר ענפה מאוד, כותבים מאמרים נפלאים, מוציאים מהדורות מדעיות, אבל כל זה פשוט לא נגיש ללומד. אז אני רוצה, עם כל הכבוד לעבודה שלהם, לקחת את המסקנות של כל המחקרים ושל כל המהדורות, ולהנגיש אותן לתלמיד שרוצה ללמוד תורה לא מתוך טקסטים משובשים, מלאי סוגריים ותיקונים, שפשוט אי אפשר ללמוד מתוכם".
"למה לא ליישם את הידיעה שלנו על לשון חז"ל, ולנקד את הטקסט הבלתי מנוקד מכתבי היד? למה לא להשתמש במיטב המסקנות של המחקר מכל הענפים על מנת ליצור מהדורה שתהיה ידידותית ללומד? היום התקן המדעי הוא לקחת כתב יד אחד, שנחשב לטוב ביותר, ולשים אותו כטקסט הראשי, עם כל שגיאותיו, וכל השאר נכנס כהערות. אבל אני לא רוצה להכניס את הלומד לחדר העבודה של החוקר, אלא לתת לו שולחן ערוך עם מנה חמה ומוכנה. הטקסט בכתב היד לא מפוסק, לא מנוקד, ואם אתה לא רגיל, אתה ממש לא יודע את המוזיקה של השפה הזו. יש לך מלא ראשי תיבות, יש לך פסוקים שמוזכרים בשלוש מילים ואחר כך וגו'. קשה מאוד ללמוד ככה. אז המהדורה שלי היא באמת לא מהדורה מדעית על פי התקן המקובל כיום, אבל זו לא מהדורה עממית שבה אני מנקד את הטקסט איך שבא לי. המהדורה הזו אוספת את הפירות של המחקר ובדברים שהיו לי ספקות התייעצתי עם החוקרים המובילים בתחומים הללו".
ההשכלה של הרב בארי, שכללה גם לימוד של השפות הקלאסיות, סייעה לו גם היא בגיבוש המהדורה. "אני כמובן נזקק למה שכבר חקרו לפניי, אבל אני מבין בדברים האלו. יש לי פה את המילונים שלי ששמרתי עוד מלימודיי בבית הספר התיכון. אני לא סתם מעתיק מה שכתבו החוקרים לפניי, אני בודק ומבקר".
כדי להפוך את המהדורה ל"לימודית", כהגדרתו של הרב בארי, הוא גיבש נוסח אחד שלם, ניקד את הטקסט של המכילתא כולו, והוסיף גם חלוקה לשורות, שלדבריו "מאפשרת עד כמה שאפשר לשחזר את האינטונציה של חז"ל". הפסוקים הושלמו באופן שמאפשר את הבנת המדרשים גם ללא פתיחת הפסוק במקורו, ונעשתה חלוקה גרפית צבעונית שמפרידה בין הפסוקים שאותם המדרש דורש ובין הפסוקים המובאים כחלק מהמדרש. לטקסט המנוקד והמפוסק הוסיף הרב בארי ביאורי מילים, שאינם בגדר פירוש, ותכליתם לבאר מילים שאינן מוכרות לדובר עברית בן ימינו. במסגרת זו תורגמו מארמית גם הפסוקים בארמית שהובאו מספר דניאל.
"אם אתה רוצה פירוש תפתח פירוש, אבל אם אתה מבין לבד אין צורך בפירוש. דברי המכילתא מדברים בעד עצמם. יותר מדי נתפסנו במאות השנים האחרונות ללימוד וכחני. אם אין בירור של סוגיה שאתה יכול ללמוד בחברותא ולצעוק האחד על השני, זה לא נקרא לימוד. לכן התנ"ך לא נחשב לימוד, המשנה לא נחשבת לימוד, כי זה כביכול חלק, אתה רק צריך ללמוד את המילים. אבל אנחנו שוכחים שכל הוויכוחים הללו הם בגלל מחלוקות, שלא היו פעם. אז כיצד בעבר למדו תורה, בוויכוחים? לא. מדובר בטעינה של הזיכרון, כדי שהדברים הללו יהיו 'על לבבך', כלומר במוח שלנו. אינני שולל את הפלפול ואת חידוד התלמידים, אבל אי אפשר שזה יהיה הדבר היחיד".
פרויקט מדרשי התנאים של הרב בארי לא אמור להסתיים במכילתא. הרב בארי כבר סיים את עבודת ההכנה על הספרא לספר ויקרא ואת ספרי במדבר, ובהמשך הוא מתכנן עבודה גם על יתר מדרשי התנאים שנמצאים בידינו. את הבחירה לפתוח דווקא במכילתא מסביר הרב בארי בחיבתו לבית המדרש של רבי ישמעאל ולעולמו הערכי. ההצעה שלו היא פשוט ללמוד את מדרשי ההלכה על סדר פרשיות השבוע, "ככה אתה נכנס לבית המדרש של התנאים וממש שומע איך הם למדו את פרשיות השבוע. הוויכוחים חיים ואתה ממש שומע אותם. זה נפלא, וזו פשוט חוליה שהייתה חסרה".
"המחתרת זו המצאה של יוסי שריד"
עשרות שנים אחר חברותו במחתרת היהודית, מדבר הרב דן בארי על האנשים שהיו איתו ועל התקופה ההיא
הרב בארי התפרסם ציבורית לפני כמה עשרות שנים, בנסיבות שהיה אולי מעדיף לשכוח. הוא היה אחד מקבוצה של יהודים שנעצרו בשנת 1984 במסגרת מה שכונה "פרשת המחתרת". חלקו של הרב בארי בפרשה לא היה גדול, והוא נדון לשלוש שנות מאסר. מתוכן ריצה בכלא שנה ושבעה חודשים, ואחריהם זכה לחנינה מהנשיא. למרות הנופך הדרמטי שנלווה להתפוצצות הפרשה, חשוב גם היום לרב בארי להדגיש שלא היה מדובר ב"מחתרת", או בקבוצה מאורגנת אחת, אלא ברצף של התארגנויות ספורדיות, למטרות שונות. "המחתרת זו המצאה של יוסי שריד שהיה מעוניין שתהיה מחתרת. שום מחתרת לא פועלת בצורה כזאת. לא הייתה התארגנות, לא שרשרת פיקוד, לא מידור ולא שום דבר. אוסף של פעילויות שאנשים הצטרפו אליהן בצורה מאוד אקראית. אותי צירפו בעניין של ראשי הערים כדי שאני אקרא להם דברים בערבית".
הרב בארי הורשע גם במעורבות בהכנות לפיצוץ כיפת הסלע. בהקשר זה הוא מדגיש כי הרעיון כולו נגנז שנתיים לפני חשיפת הפרשה, בגלל חילוקי דעות עמוקים בין החברים שעסקו בעניין. "ההשקפה של יהודה עציון הייתה משהו אחד, ההשקפה של הרב ישועה בן שושן הייתה משהו אחר וההשקפה שלי הייתה שונה לגמרי. מנחם לבני רצה לעשות משהו כדי לעצור את הטרור הערבי כדי שדם יהודי לא יהיה הפקר. זה היה המניע לפגיעה בראשי הערים אחרי הרצח של ששת הבחורים בבית הדסה. מדובר באנשים ממלכתיים שרצו שהמדינה תעשה את הדברים והם עשו את זה בלב שבור. זו הייתה הסיבה לדברים שנעשו נגד הטרור. זה גלש גם לדברים שהם מעשי טרור אמיתיים, כמו מה שהיה במכללה האסלאמית והפיגוע שלא יצא לפועל באוטובוס. התכנית האחרת של יהודה עציון, פיצוץ חלקי של כיפת הסלע, לא תוכננה בכלל להביא לפגיעה בערבים. להיפך, זה תוכנן בצורה קפדנית כדי שלא יהיו פגיעות בנפש.
ה'אשמה' הגדולה שלי הייתה שעשיתי שלושה לילות של תצפית מהר הזיתים כדי לראות את הסדרים של מי שומר ובאילו שעות, מתי מתחלפים, מי נמצא איפה, על מנת לא לפגוע באף אחד אלא רק בבניין. בשביל ישועה בן שושן זה היה 'להסיר את השיקוץ', משהו מיסטי קבלי. בשביל יהודה עציון זה היה אמור להיות ניצוץ שיצית איזו מהפכה גאולית, לפי מודל לניניסטי כזה, בהשפעת תורתו של שבתי בן דב. אני לא האמנתי בזה בכלל, ואמרתי ליהודה שזה לא סביר.
אני הייתי מלא הערכה לשבתי בן דב אבל מי שמכיר את עם ישראל יודע שהדברים לא קורים כך. זה לא שבגלל פיצוץ כיפת הסלע כל עם ישראל פתאום ירצה להיות העם של התנ"ך ושל הגאולה. ההשקפה שלי הייתה הרבה יותר ריאליסטית. אני חשבתי שהמצב של מצרים ירוד והם לא מהווים סכנה צבאית למדינת ישראל ושהדבר היחיד שיכול לעצור את הנסיגה מסיני זה שהם יכריזו על ג'יהאד, שהם לא יוכלו לממש אותו. כל תהליך השלום היה נעצר. זה לא היה מסוכן לעם ישראל אבל מציל את סיני. אני גם חושב שהייתה טעות בזמן מלחמת ששת הימים לא להסיר, לפרק, או להעביר למשמרת אחרת את המסגדים. להגיד שזה לא 'אל אקצה' אלא הר הבית שלנו, אבל לא הייתה בשלות להרבה דברים. ובגלל חילוקי הדעות הפרויקט נגנז שנתיים לפני המעצרים".
