פרשת ויקהל-פקודי: הקול קורא די

הנה באו ימים שאין בהם יוצא ובא. רשות הרבים הולכת ומצטמצמת, דרכי העולם אבלות, ואנו אנה באים אל החדרים הפנימיים. שבת איומה ירדה על בקעת העולם וניחוח חרדות בשוליה. הטור הזה על פרשת ויקהל־פקודי נכתב במוצאי שבת קודש כי תשא. כאן בניו־יורק המשמר הלאומי נקרא לדגל, השכונה לידינו נצורה, ובני שואל אותי, "אבא – הבידוד, זה לכל החיים?". אני פונה מעמו אל הפרשה ומוצא בה כתוב "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". "ויקהל", משום שלעיתים אנו קמים בבוקר ומבקשים להרגיש עם, ולעיתים לילה ואנו מפוזרים ומפורדים בין הבתים, מבקשים להיקהל ולעמוד על נפשנו החרדה בבדידותה. והנה משה נושא פניו אל ההמון, ומצייר להם משכן. רשות רבים משותפת.

עוצר למסע התרומות

רעיון המשכן נושב כרוח בין יריעות האוהלים והעם נודב ללא הפוגה (לה, כב־כד):

חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לה'. וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ.

והנה, בלב המולת הצבעים, המתכות והיריעות הנידבים למשכן הזוהר בשלל צבעיו בלב המדבר, מגיעים "הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ" ומדווחים למשה על הצפה. נהר התרומות גאה על גדותיו: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ". משה שומע ומצווה להעביר קול במחנה הכולא את העם ממסע התרומות שגאה עד בלי די: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". לפי פשוטה, לא נכתבה הפרשה אלא לשבח את ישראל. אמנם ר' יוחנן שומע בקולו של משה דבר־מה נוסף:

הוצאה גופא היכא כתיבא? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "ויצו משה ויעבירו קול במחנה".

משה היכן הוה יתיב? במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים.

וממאי דבשבת קאי, דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה מלאכה? כדכתיב "והמלאכה היתה דים וגו'". גמר העברה העברה מיום הכפורים. כתיב הכא "ויעבירו קול במחנה" וכתיב התם "והעברת שופר תרועה", מה להלן – ביום אסור, אף כאן – ביום אסור (שבת צו ע"ב).

הסוגיה מבקשת מקור לכך ש"הוצאה", כלומר מלאכת הוצאה מרשות לרשות, מפורשת בכתוב. היא מביאה ראיה מדברי ר' יוחנן הרואה בהוראתו של משה להימנע מתרומות ונדבות את החובה לשבות ולא להוציא מרשות לרשות, ושומע בקולו של משה העוצר את מסע התרומות הגואה את קול השופר העובר וקורא דרור לארץ.

הסוף כעין הפתיחה

קשה להבין מדוע מקור זה נחשב כמקור מפורש למלאכת הוצאה (ואכן רב האי גאון ורבנו חננאל הבינו בדומה לגרסת הירושלמי כי הדרשה במקורה נסבה על הגדרת הוצאה כ"מלאכה" ולא על מקורה בתורה), אך קל בעיניי להבין מדוע ר' יוחנן שומע בקולו של משה את קול השבת ובכך סוגר מעגל עם הדרשה התנאית על פתיחת פרשת ויקהל בחובת שמירת השבת. שהרי התנאים הבינו שמשה פתח את האספה הגדולה הנוגעת לבניין המשכן בהוראה לשמור שבת כדי ללמד שאין שבת נדחית מפני מלאכת המשכן. והנה מוסיף ר' יוחנן כי גם סופה של מלאכת המשכן בקול המכריז על כניסת שבת, והקול הזה, הקורא "שבת היום לה'", הוא קול האוסר על התקהלות. כמעין אותו כרוז ירושלמי עתיק, ששבריו בפינה הדרום־מערבית של הר הבית 'לבית התקיעה להב[דיל בין קודש וחול]', ועניינו לתת אות עם שקיעת החמה 'בתקיעת חצוצרה לכניסת השבת' (מלחמת היהודים, ד 582), כך מתפרש קולו של משה כקול המגביל את ההתקהלות – "בחול ולא בשבת" (מכילתא דר"י).

ואפשר שסגירת המעגל רחבה יותר. הלוא ראשיתה של השבת בתורה בפרשת המן, המלמדת כי גם אדם בלב מדבר צריך לצאת מהבית. האוהל ריק. הלחם מומטר מן השמים, והאדם נדרש בבוקר בבוקר לצאת ולהיות צייד־לקט, "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו", כדי להביא דבר מן לאשר באוהלו. שהנה, על אף שדרכי בני האדם ללקט לחם מגוונות כט"ל מלאכות, ראשיתם במטר המן, כלומר ביציאה מרשות היחיד הריקה אל שדות המן הגדולים. והנה מלמד ר' יוחנן כי מקור מלאכת הוצאה איננו רק בהוראה לאדם היוצא לרשות הרבים כעני העומד בפתח ומבקש דבר־מה לאכול אלא גם בהוראה לעשיר המבקש לתרום ולהביא ולנדוב עד בלי די.

כבר שבועיים אנו בבידוד כאן בניו־יורק הרחוקה שמגדליה גורדי שחקים. מחוץ תשכל חרב ובחדרים שמחה, אני לומד עם ילדיי ומגלה כי רשות היחיד עולה עד הרקיע. והיא מלאה בכל שיקר לי בעולם. ותוך כדי שאני מתפלל שתימצא תרופה למגפה אני מתנחם בקולו של משה האומר די. שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השבת. ועוד למדתי שאחר מסכת שבת באה לה מסכת עירובין, שעניינה הרחבת רשות היחיד אל הבית השכן: "שלא התקינו עירובי חצירות אלא מפני דרכי שלום" (תנחומא נח, כב). שהנה ירדה שבת והכניסה אותנו בעל כורחנו לרשות היחיד, ובזמן כזה של בין השמשות מותר ורצוי לערב ולראות שאין סביבנו אובדים ונידחים ברשויות יחיד שלהם.