חג הפסח הולך וקרב אלינו, ובו הצטוו ישראל לראשונה להקריב קרבן. שוורים, כבשים ועיזים, ובנוסף להם תורים ובני יונה בעופות, מגדירים את קבוצת בעלי החיים הכשרים להקרבה במזבח. על בסיס מה נקבעה קבוצה זאת? לכך מצאנו התייחסויות שונות במסורת היהודית. אחת מהן מצויה באחד הספרים המכונים "חיצוניים": איגרת אריסטיאס, החיבור הקטן המתאר את תרגום התורה ליוונית על ידי שבעים הזקנים.
באיגרת אריסטיאס מובאים דבריו של אלעזר, החכם היהודי שארגן את משלחת הזקנים, המסביר כמה מן המצוות וביניהן את הבחירה במיני בעלי החיים המותרים לעלות כקרבן על המזבח:
כי העופות שאנו משתמשים בהם כולם ביתיים הם… והם משתמשים למאכלם בירקות וחיטים… ובין העופות האסורים תמצא עופות־בר ואוכלי בשר המדכאים בכוחם לנשארים ואוכלים ברשעותם את הביתיים… ובקראו להם "טמאים" נתן בזה רמז כי אשר ניתנה להם התורה עליהם להיות ישרים בנפשם להתנהג במידת הצדק, לבלתי דכא כל יצור בהסתמכם על כוחותם עצמם, ולבלתי גזול דבר כי אם לנהוג בחייהם בצדק כמו שהעופות הביתיים… מתכלכלים.
והוא הדין לבהמות הכשרות: "כי צריכים הקורבנות להיות מובאים מעדרי הבקר והצאן הביתיים… ולא מחיות השדה", החיות הטורפות והמזיקות.
הבחירה בנרדפים
אין ספק בעיניי שרבים מקוראי הטקסט הזה יגיבו בקביעה שלפנינו דוגמה נוספת של אפולוגטיקה, ניסיון לצייר את היהדות בצבעים מוסריים ונעלים, כמנהג היהודים במשך הדורות, בשעה שהיו חייבים להציג את עצמם ואת אמונתם בעיני הנוכרים בשפה זרה. לא כך, סבורים הם, היו כותבים חז"ל שדיברו אל בני עמם בעברית או שכתבו את דבריהם באותיות אשוריות. אין לי בררה אלא לאכזב אותם. מפתיע להיווכח שמקבילה כמעט זהה לרעיונות אלו מצויה באחד במבצרי חז"ל, במדרש על פרשת אמור (ויקרא רבה, כז ח).
המדרש תולה את מעמדם המיוחד של בעלי החיים הכשרים להקרבה בדברי קהלת (ג, טו): "וְהָאֱלוֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף". דברים אלה מעבירים אותנו מהטבע אל ההיסטוריה האנושית: "ר' הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם – וְהָאֱלוֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף". לפנינו עיקרון כללי המתאר את דרכיו של הקב"ה. עיקרון זה מוסבר בהמשך: "רבי יהודה ב"ר סימון אמר בשם רבי יוסי ב"ר נהוראי: לעולם הקב"ה תובע דָמן של נרדפין מן הרודפין". הדוגמאות לכך רבות:
נח נרדף מפני דורו ולא בחר הקב"ה אלא בנח… אברהם נרדף מפני נמרוד ובחר הקב"ה באברהם… יצחק נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה ביצחק… יעקב נרדף מפני עשו ובחר הקב"ה ביעקב… יוסף נרדף מפני אחיו ובחר הקב"ה ביוסף… משה נרדף מפני פרעה ובחר הקב"ה במשה… דוד נרדף מפני שאול ובחר הקב"ה בדוד… ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל שנאמר (דברים יד) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה.
לא רק זאת, חכמים אלה מוסיפים נקודת מבט מעניינת שאינה ברורה כלל במקרא: "תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקב"ה בהבל, שנאמר (בראשית ד) וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ". סופו מוכיח על תחילתו, המתח בין האחים ושנאתו של קין קדמו ודאי להקרבת הקרבנות, ולפיכך העדיף הקב"ה את הבל על פני קין. עתה מתחברים אנו לפסקה הנוגעת לאגרת אריסטיאס: "רבי אליעזר ב"ר יוסי בן זמרא אמר: אף בקרבנות כך. אמר הקב"ה: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב. לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין. הדא הוא דכתיב: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד".
כאן המקום להוסיף הערה קטנה. מהמדרש משתמעת לכאורה התפיסה שהעובדה שהקב"ה בוחר חיות מסוימות שיעלו על המזבח מהווה מעין "זכות" עבורם. לרבים מאיתנו בוודאי קשה יהיה לקבל זאת (ולא אביע את דעתי בעניין בתור צמחוני). אולם הבה נתעלם מכך, זה איננו העניין המרכזי, אלא חלק ממבנה הדרשה שדרכה חז"ל מלמדים אותנו את הרעיון החשוב שאלוהים אוהב את הנרדף ולא את הרודף והאלים.
ברכה מחוץ למקדש
נחזור כעת לדברי רבי אליעזר, שבהם מהדהדת, לדעתי, נבואתו הטרגית של ירמיהו על חיות הטרף המסמלות את המלחמה (ה, ו) ואת האויב: "עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם". למרות החד־משמעיות שבדברי חז"ל אלו, מהדהדים בנפשנו פסוקים אחרים שבהם חיות הטרף באות בהקשר של ברכה דווקא: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה", "דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח", "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף", "אֵ־ל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לו… כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". אמנם כן, מחוץ לבית המקדש, ועד לאחרית הימים, זקוקים אנו עדיין גם לשיניים של החיות הטורפות, אולם יחד עם זאת בית המקדש נשאר מחוץ לתמונה זו, ומטרתו לשקף את גן העדן ואת חזון השלום העתידי. ובתוך תוכנו, בני העולם שטרם נגאל, חייבים לגור זאב עם כבש ונמר עם גדי גם יחדיו.
בכל אופן, אלינו, בעולם בלתי אידיאלי זה, מוסיף המדרש התראה קשה, בלתי צפויה ומזעזעת: "אתה מוצא צדיק רודף צדיק והאלוהים יבקש את נרדף; רשע רודף צדיק והאלוהים יבקש את נרדף; רשע רודף רשע והאלוהים יבקש את נרדף, [אולם] אפילו צדיק רודף רשע והאלוהים יבקש את נרדף מכל מקום?!". נכון. גם כשאנו צדיקים וצודקים עלינו להימנע מלעשות עוול מיותר! "שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ", אך גם "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם".
והערה אחרונה לסיום: כיום נמצאים אנו תחת איום חמור של מגפת הקורונה. לפי דעת המומחים, פרצה המגפה בעקבות אכילת חיות בר צורכות בשר, חיות שלפי הבחנת איגרת אריסטיאס, אין אנו אמורים להקריבן ואף לא לאוכלן.
