בסצנה בלתי נשכחת מתוך הסרט "הערת שוליים" מתועדת פגישה בין פרופ' שקולניק הבן, המרצה הנערץ והאהוב על הסטודנטים, ובין סטודנטית צעירה שבאה לשמוע את חוות דעתו על עבודה שהגישה לו. שקולניק חד הלשון אוחז בידו את העבודה המודפסת, ובטון חצי משועשע אומר לסטודנטית: "יש בעבודה שלך הרבה דברים נכונים והרבה דברים חדשים, הצרה היא שהדברים החדשים אינם נכונים והדברים הנכונים אינם חדשים".
הסצנה, שיסודה כידוע באגדה המתהלכת שנים במסדרונות החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, מאפיינת במידה רבה את התדמית שממנה סובלים מדעי היהדות כבר לא מעט שנים. כביכול מה שמעניין ומה שחשוב בתחום הזה כבר קרה מזמן, וכבר שנים רבות שהתחום כולו נמצא בשקיעה, ומה שכן קורה בו הוא כבר לא באמת משמעותי. התדמית הזו מוזנת לא מעט גם על ידי כתבות עיתונאיות משנים עברו, שהציגו באורח קודר את מצבם של לפחות חלק מחוגי מדעי היהדות באוניברסיטאות המובילות בישראל. כותרת כמו "החוג לתלמיד" שעיטרה כתבה על מצב החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית לפני מספר שנים בוודאי לא הוסיפה לתדמית. מנגד נשמעים לא פעם קולות המדברים דווקא על פריחה בתחום, ועל התחדשות רבה.
עניין כן בתחום
פרופ' עודד ישראלי, ראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, מציין כי השניות הזו קיימת בפועל, וכי מדובר בשני תהליכים שמתרחשים בו זמנית. "אצלנו יש כבר שנים ירידה עקבית במספר התלמידים לתואר ראשון ותואר שני. אבל אני מבין ויודע שזה המצב לא רק אצלנו", הוא אומר, "מדובר במגמה ברורה שאי אפשר להכחיש אותה ויש לה כל מיני גורמים, שמתוכם אפשר לציין שניים עיקריים. הסיבה הראשונה היא הירידה במעמדם של מדעי הרוח. זה לא משהו ספציפי לחוג שלנו, לא לאוניברסיטה שלנו וגם לא למדינת ישראל. בכל העולם יש ירידה במספר הלומדים במדעי הרוח, ויש לכך כל מיני סיבות והסברים, אבל המציאות ברורה.
"הגורם השני הוא כניסתן המסיבית של המכללות לתחום של הוראת מדעי היהדות בתואר ראשון ובשנים האחרונות גם בתואר שני. מדובר בתחרות שהאוניברסיטאות לא מסוגלות לעמוד בה. לתחרות הזו יש פן גיאוגרפי: הפריסה של המכללות גדולה יותר, יש כל מיני תוכניות שמאפשרות למשל לתלמידי ישיבות הסדר ולתלמידות במדרשות לשלב לימודים במכללה ולימוד תורה, ובאופן כללי יש כאן אלמנט של נוחות. מעבר לכך, צריך לומר ביושר שהמכללות מציעות גם תוכניות שבהן הדרישות מהתלמידים פחותות. וזו תחרות שהאוניברסיטאות לא רק שלא יכולות לעמוד בה, הן גם לא רוצות. המצב היום הוא שמי שמגיע אלינו ללמוד תואר ראשון ושני מגיע בגלל שהוא רוצה ללמוד דווקא באוניברסיטה, במצב שבו בהחלט יש אלטרנטיבות. ולכן ברור שהמספרים יורדים".
מנגד, מציין ישראלי, "אם מדברים על תואר שלישי, יש פריחה כמו שלא הייתה אף פעם, אצלנו ובמקומות אחרים. לי יש חמישה תלמידי דוקטורט ושבעה תלמידים שכותבים תזה ממש בימים אלו. זה אולי מעט מעל הממוצע, אבל מספרים דומים יש גם לעמיתים שלי. וזאת בשעה שהתלמידים הללו יודעים שהסיכוי היום של דוקטור צעיר להשתלב באקדמיה ולמצוא בה עבודה הוא קלוש. אנשים באים ללמוד תואר שלישי מתוך רצון לעסוק במחקר ולהמשיך לחקור גם מחוץ לאקדמיה, מתוך עניין כן בתחום. תראה כמה דוקטורטים נכתבו בשנים האחרונות בארץ רק על הרב קוק, זה פשוט מדהים. אנשים יושבים וכותבים דוקטורט מפני שזה מעניין אותם וחשוב להם".
פרופ' עודד ישראלי: בכל העולם ישנה ירידה במספרם של הלומדים במדעי הרוח. אך אם מדברים על תואר שלישי, יש אצלנו פריחה כמו שלא היתה אף פעם, בשעה שהתלמידים הללו יודעים שהסיכוי היום להשתלב באקדמיה קלוש
כשאני מבקש מפרופ' ישראלי לאפיין מי הם הסטודנטים שמגיעים להיות תלמידי מחקר כיום, הוא מציין שיש מגוון רחב של סטודנטים וסטודנטיות מכל מיני מקומות. אולם למרות זאת, לדבריו, ניתן להבחין בשיעור גבוה של מי שהוא מגדיר "בוגרי החינוך הדתי". לדבריו, "זה ודאי לא כולם, אבל זה בהחלט חלק ניכר מהתלמידים שלנו, נתח גדול מאוד. זה גם טבעי. מדובר בתלמידות ובתלמידים שכבר מצויים בתחומים הללו ומגיעים אלינו על מנת לרכוש להם כלים חדשים ולקבל כיוונים חדשים של לימוד ומחקר. לפי מה שאני רואה, הם גם מוצאים סיפוק בעשייה האקדמית".
ישראלי מציין שחלק ניכר מהלומדים מגיע מתחום החינוך וההוראה במקצועות הללו. "אפשר לראות מורים, ר"מים בישיבות הסדר, נשים שמלמדות וממלאות תפקידים במוסדות חינוכיים, אבל חשוב מאוד להדגיש שזה לא כולם. יש גם כאלו שמגיעים מתחומים אחרים, אפילו מההיי־טק. אבל זה נכון שעבור מי שעוסקים בנושאים הללו ומלמדים אותם, ההגעה אלינו יותר טבעית".
הכול ברשת
מגמות דומות בחלקן מזהה גם פרופ' ורד נעם, ראש בית הספר למדעי היהדות וארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. נעם מזהה גם היא פריחה במחקר במדעי היהדות, ומתייחסת בהקשר זה לתחום במבט בינלאומי. "בעשורים האחרונים המחקר במדעי היהדות התרבה והתגוון מאוד", אומרת נעם, "החל מאמצע המאה העשרים, לב המחקר הבינלאומי במדעי היהדות היה בשפה העברית. היום יש הרבה מחקר גם בארה"ב וגם באירופה. יש התפתחות של נושא המחשוב ומדעי הרוח הדיגיטליים פותחים אפשרויות חדשות ומרתקות. הרבה חומרי מקור זמינים ברשת. הגניזה הקהירית, כל מגילות קומראן, דברים שבשנות התשעים אפשר היה רק לחלום עליהם. התוצאה היא ריבוי גדול מאוד של מחקר. בעשורים האחרונים אפשר לציין צמיחה של זוויות חדשות, למשל דרכי קריאה ספרותיות חדשות של טקסטים עתיקים, התפתחות של חקר העריכה, השוואות בין־דתיות, חקר התקבלותם של טקסטים ורעיונות, ועוד. באופן טבעי לא כל הריבוי הזה הוא גם משובח, אבל חלקים גדולים ממנו כן".
אולם גם נעם לא מתכחשת למציאות המשברית, ככל שמדובר בתארים הבסיסיים. "אכן יש משבר במדעי הרוח, ובהיבטים מסוימים הוא ניכר אפילו יותר כשמדובר במדעי היהדות. יש פחות פנייה ללימוד מדעי היהדות באוניברסיטאות, בעיקר לתואר ראשון. מדברים על מגוון סיבות: בין היתר דובר על נזקי הביקורת הפוסטמודרנית, על גורמים כלכליים וגם על נסיבות פוליטיות וחברתיות במדינת ישראל, כגון המאבקים הבלתי פוסקים בענייני דת ומדינה, שגורמים לדחליל ה'הדתה' להסתיר מעינינו את אוצרות הרוח המופלאים שלנו.
"ועם כל זה, אני מאמינה שמדעי הרוח עומדים בפני פריחה מחודשת ורבת עוצמה, ברחבי העולם וגם אצלנו. זה הכרח גמור, מפני שמדעי הרוח נוגעים ביפה, במשמעות החיים, בתקוות האדם, במקורות התרבות, באנושי באשר הוא אנושי, וכל עוד יהיו בני אדם יהיו גם הצימאון והערגה אל כל אלה. בית הספר למנהל עסקים לבדו לא יוכל להרוות את הצימאון הזה. הדעיכה המדוברת של מדעי הרוח היא אנקדוטה רגעית בדברי ימי הרוח האנושית, משבר שממנו ייוולד משהו חדש".
בהקשר הזה משוכנעת נעם שקיום עולם מדעי רוח מגוון הוא תנאי בסיסי לקיומה של חברה בריאה. "החברה בישראל שקועה בוויכוח כואב, מקוטב מאוד, על זהותה ועל יעדיה. חברה חופשית ושיחת עומק בין חלקי החברה יכולות להיות רק במקום שבו יש מדעי רוח מפותחים. זלדה כתבה: 'העבר איננו תכשיט חתום בתוך קופסה של בדולח/ גם איננו נחש בתוך צנצנת של כוהל/ העבר מתנועע בתוך ההווה'. אי אפשר, פשוט אי אפשר, לנהל את השיחה הפנימית שלנו בלי הכלי ההכרחי של היכרות עם ההיסטוריה, התרבות וההגות היהודית והכלל אנושית לרבדיה ולנסיבותיה. כך גם באשר לשיחה החיצונית: אי אפשר להבין את המתרחש היום באירופה, בארה"ב, בעולם המוסלמי, במזרח הקרוב הסובב אותנו, ולנהל שיחה עם בני אדם וחברות בעולם בן זמננו, בלי היכרות עם התשתית התרבותית והדתית של כל זה".
בתארים המתקדמים, לעומת זאת, מזהה גם פרופ' נעם פריחה גדולה, מה שיוצר את תופעת הפירמידה ההפוכה. "בבית הספר למדעי היהדות וארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב שבראשו אני עומדת יש היום כ־170 דוקטורנטים ודוקטורנטיות שעוסקים במניפה מרהיבה של נושאים, מממצאים פרה־היסטוריים בארץ ישראל וסביבותיה, דרך חקר המקרא, התלמוד, הקבלה וההגות היהודית בימי הביניים ובעת החדשה, ועד ההיסטוריה של הציונות, חקר הלשון העברית, בלשנות שמית ועוד ועוד. יש לנו קהילה תוססת ומעולה של מרצים וסטודנטים מכל המגזרים והמגדרים, ואני מוצאת חשיבות רבה בכך שמרכז המחקר וההוראה הפורח הזה ממוקם בלב הישראליות העכשווית, התוססת והמגוונת – דווקא בתל אביב".
מעגלי משמעות רחבים
מי שמרגיש שינוי מסוים במגמה, גם אם לא לגמרי דרמטי, הוא ד"ר יאיר פורסטנברג מהאוניברסיטה העברית, שמציין שבשנים האחרונות עלו קצת המספרים גם במדעי היהדות ה"כבדים". "אני מרצה היום בחוג לתלמוד שבו אני הייתי תלמיד לפני עשרים שנה. זה תמיד היה חוג קטן. בשנים האחרונות המספרים דווקא עלו, בכל מדעי היהדות. נכון, יש תמיד התרפקות על עבר רחוק שבו לימוד מדעי הרוח באוניברסיטה היה מסלול סטנדרטי, והאולמות היו מלאים מפה לפה. אנחנו כבר המון שנים לא שם. למרות זאת יש תלמידים ואין קורסים ריקים. יש קבוצות מאוד מגוונות שמגיעות ללמוד ויש הרחבה של קהלי היעד. נכון שיש גם חוגים שהיו רגילים להיות גדולים יותר והצטמצמו. אבל אלו תהליכים שקורים. יש גם תחרות מול המכללות. המכללות נותנות לתלמידים לפעמים תחושת ביטחון שהכול מובנה וידוע מראש, שבאוניברסיטה היא לא קיימת".
פורסטנברג מציין כי קהלי היעד שמהם מגיעים התלמידים למדעי היהדות מתרחבים מאוד בשנים האחרונות, וכי באופן טבעי יש בהקשר הזה גם הבדלים בין חוגים שונים. "אין דין החוג למחשבת ישראל כדין החוג לספרות עברית. בכל חוג פרופיל התלמידים שונה. למרות זאת יש גם תופעות משותפות, כמו למשל הרבה יותר תלמידים מרקע חרדי שמגיעים ללימודי מדעי היהדות, וזה דבר מאוד נוכח שאפשר לחוש בו במסדרונות. בחוג לתלמוד אתה באמת יכול לפגוש לא מעט בוגרי ישיבות ובוגרות אולפנות. תלמידי מקרא ויהדות לתעודת הוראה הם ציבור מגוון אמנם, אבל שם השאיפה היא להגיע לבוגרי מכינות שהן אולי המקור הטוב ביותר לסטודנטים בתחומים הללו".
בדומה לפרופ' נעם, גם פורסטנברג סבור שלימודי מדעי היהדות אינם עניין אקדמי טהור, אלא דבר בעל משמעות חברתית. "מדעי היהדות הם לא סתם תחום אקדמי, אלא תחום שיש לו משמעות תרבותית. אנחנו לא מתחבאים מאחורי אקדמיות טהורה. ולכן גם ההצלחה שלנו לא נמדדת במספר התלמידים או במספר המאמרים המתפרסמים, אלא במעגלי ההשפעה". את ההשפעה הזו רואה פורסטנברג בתחומים שונים, ומציין כדוגמה תחום אחד שקרוב אליו באופן אישי. "בתחום התלמוד הדבר החשוב הוא שחלה מהפכה עמוקה בעולם הישיבות. פעם אלו היו שני עולמות שהיו זרים זה לזה והיום יש תחושת רצף, עם רמות שונות של מקצועיות וחשיפה. הרעיון הוא לייצר מעגלי משמעות רחבים יותר מהשדה האקדמי הצר ולהיות נוכחים בהם, זו חלק מהעבודה שלנו כאנשי אקדמיה".
פרופ' ורד נעם: אני מאמינה שמדעי הרוח עומדים בפני פריחה מחודשת ורבת עוצמה, ברחבי העולם וגם אצלנו. כל עוד יהיו בני אדם, יהיו גם הצימאון והערגה אל כל אלה. בית הספר למנהל עסקים לבדו לא יוכל להרוות את הצימאון הזה
לא רק כוחות השוק
פרופ' אלי עסיס מאוניברסיטת בר אילן שימש בעבר ראש המחלקה לתנ"ך וגם דיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטה. עסיס מכיר גם מהתנסותו האישית את הירידה במספר הלומדים בתארים הבסיסיים, לעומת זינוק במספר הסטודנטים בתארים המתקדמים. מלבד המכללות להוראה עסיס מציין עוד ז'אנר שלם של מוסדות שמתחרים כיום מול האוניברסיטאות על תלמידים צמאי ידע שמבקשים השכלת בסיס במקצועות היהדות, "הולכים וצצים עם השנים מוסדות רבים שהם סמי־בית מדרש־סמי־אקדמיה, אופני הלימודים מתגוונים וההיצע מתרחב. לצד הירידה בביקוש ללימוד מדעי הרוח בכלל, בכל העולם, גם התחרות נעשתה בשנים האחרונות הרבה יותר קשה".
באוניברסיטת בר אילן, שבה מלמד עסיס, ישנם גם כיום קורסים מלאים והחוגים ממשיכים לשמור על זרם תלמידים, אולם לדבריו לאורך השנים הירידה בתארים הבסיסיים ניכרת. עסיס מצביע גם על המחירים שהמציאות הזו גובה. "היום הכול מתוקצב על פי מספרים, ולכן הירידה במספר התלמידים פוגעת באופן ישיר בתקצוב של התחומים הללו. אנחנו נמצאים בעולם כזה שבו התפיסה היא שכוחות השוק צריכים לקבוע את חלוקת המשאבים, והתוצאה היא פגיעה גדולה בתקציבים הציבוריים שמופנים לעולם מדעי היהדות. יש לדבר הזה מחירים. אי אפשר לשמור על הרמה של התחום בתנאים כאלו לאורך זמן, מישהו צריך להתעשת ולהבין שנדרשת כאן חשיבה מחודשת".
עסיס משוכנע שחלק גדול מהמפתח נמצא בידיה של המדינה, שצריכה להבין שלא ניתן לתקצב רק על פי פרמטרים מספריים, ויש צורך לייצר העדפה לתחומי ידע מסוימים. "יש חשיבות במדעי הרוח ובמיוחד במדעי היהדות. אנחנו צריכים שיהיו אנשים שיוכלו למסור את נפשם על לימוד ומחקר אקדמי של התחומים הללו כמו תנ"ך, תלמוד, מחשבת ישראל וכדומה. אלו מקצועות שהם התשתית של העם היהודי. כל מדינה ומדינה משקיעה באוצרות הרוח שלה וגם אנחנו חייבים להשקיע באוצרות הרוח שלנו. יש תחומים שחייבים להחריג מהשאלה הקטנה של 'כמה זה מכניס וכמה זה מוציא'. לא יכול להיות שהכול נמדד על פי כוחות השוק. הקיום של המקצועות הללו והמשך ההתפתחות שלהם הוא ממש בנפשנו. זה כמו בבית, אם אנחנו רוצים שהוא יהיה חזק צריך קודם כול לחזק את היסודות, וכאן מדובר ביסודות של הקיום שלו. זה קיים בהרבה מאוד מדינות בעולם וצריך שזה יהיה גם אצלנו. לא לתת לסוגיית הרווחיות להיות הפרמטר היחידי. אי אפשר וגם אסור לנו להפריט הכול".
בדומה לפרופ' עסיס, גם פרופ' נעם מדגישה את הצורך בהשקעה ציבורית בתחום. "התחומים הללו הם המקום שבהם לנו כמדינת ישראל יש יתרון מוחלט. אלו התחומים שבהם אנחנו אימפריה, מעצמה בינלאומית. גם אם אנחנו כמדינה טובים במדעי המחשב או במתמטיקה, אין לנו יתרון מובנה על פני כל מדינה אחרת בעולם. בתחומים של חקר המקרא, התלמוד, הלשון העברית, בארכאולוגיה ובתחומים המשיקים יש לנו יתרון השפה, המקום – אנחנו חיים בארץ התנ"ך, והמורשת התרבותית שהיא מנגינת החיים שלנו. ולכן כמדינה וכחברה יש לנו חובה, אבל גם זכות ענקית, להיות שומריו וזוכריו וחוקריו של האוצר התרבותי הזה, שהוא גם כלל־אנושי ולא רק יהודי".
כיוון שונה של התמודדות עם המספרים המצטמצמים מציג פרופ' ישראלי, שמדגיש את הצורך להיות רלוונטיים וקשובים לרחשי ליבם של התלמידים והתלמידים הפוטנציאליים. "יש קונים לידע הזה שאנחנו מייצרים, אבל אין מנוס מלהתאים את תוכניות הלימודים לתחומי העניין של התלמידים היום. יש כמובן מיומנויות בסיסיות שכל תלמיד חייב לרכוש כדוגמת איך קוראים דף גמרא או איך קוראים דף של זוהר. על רכישת המיומנויות אסור לוותר כי זה הבסיס לכול. אבל מעבר לזה חייבים להיות קשובים כל הזמן למה שהשטח רוצה ומה שהוא מתעניין בו, וכאן יש בהחלט גם אופנות אינטלקטואליות. היו תקופת שבהן הגות ימי הביניים הייתה הדבר שכולם רצו ללמוד וכיום יש תקופות שבהן הגות יהודית מודרנית מושכת ומדברת לליבם של התלמידים הרבה יותר. צריך לא להילחם בזה אלא להבין ולקבל וגם להתאים את היצע הקורסים והתוכניות לכך".
מחסום פסיכולוגי וסוציולוגי
בעוד באוניברסיטאות רואים את התחרות עם המכללות בעין מעט עקומה, במכללות להוראה, בעיקר הדתיות, רואים את התמונה, כמובן, מזווית שונה. הרב ד"ר יהודה ביטי מרצה כבר שנים רבות במכללות לחינוך. בעבר שימש בתפקידים בכירים במכללת ליפשיץ, ולאחר איחודה עם מכללת הרצוג עבר ללמד במכללה המאוחדת. ביטי מסכים כי תואר במכללה באמת אינו שווה ערך לתואר אוניברסיטאי מבחינת לימודי מדעי היהדות. "התואר במכללות איננו תואר במדעי היהדות, תלמוד, תורה שבעל פה, תנ"ך או מחשבת ישראל. זה תואר ראשון בהוראה של מקצוע. שעות רבות מוקדשות לחינוך, לטכניקות הוראה, וגם לימודי התחום נעשים לא פעם באוריינטציה של הוראה. הסטודנטים במכללה לא לומדים תוכנית מקבילה לסטודנטים באוניברסיטה מבחינת היקף הידע. מצד שני, לפחות אצל הגברים, מגיעים בדרך כלל סטודנטים עם רקע תורני רחב מאוד. התוצאה היא שהבוגרים של התארים הראשונים הם בעלי הכשרה אקדמית פחותה בהיקפה, אבל הידע האישי שלהם הוא רחב מאוד.
"השאלה היא כמובן למה אותם סטודנטים שבסופו של דבר רוצים להגיע לתארים מתקדמים באוניברסיטה הולכים ללמוד תואר ראשון במכללה, והתשובה היא מחסום פסיכולוגי ומחסום סוציולוגי. המכללה מהווה עבור אותם בחורי ישיבות בדרך כלל חממה סוציולוגית, ולכן הם הולכים למכללה. בשלב השני, לאחר המפגש הראשון עם האקדמיה שנעשה במכללה, הם מרגישים מסוגלות לעבור ללמוד באוניברסיטה. המכללה עושה עבורם גם סוציאליזציה של האקדמיה. הם לומדים להסתגל לדרישות אקדמיות ששנות הישיבה הרחיקו אותם מהן. דרכי למידה אקדמיות, בחינות – שלגמרי אין בישיבות, כתיבה אקדמית ששונה מאוד מכתיבה תורנית, ועולם של ציונים והערכה שבישיבה לא קיים".
ביטי מציין עם זאת כי התופעה של סטודנטים שלומדים תואר ראשון במכללות להוראה ועוברים מיד או תוך זמן קצר ללימוד תארים מתקדמים במדעי היהדות באוניברסיטה היא תופעה גברית בעיקרה. "נשים שהולכות ללמוד במכללה יותר מגויסות לעבודה בהוראה, ולכן פחות מהן ימשיכו אחר כך לאוניברסיטה. כתוצאה מכך שיעור בוגרי המכללות מקרב הסטודנטים לתארים המתקדמים במדעי היהדות גבוה יותר מאשר שיעור בוגרות המכללות בקרב הסטודנטיות לתארים מתקדמים בתחומים הללו".
עם זאת, במבט צופה פני עתיד, וגם בכל הנוגע לימים הללו ממש, ד"ר ביטי כבר רואה תהליכים שישנו את המגמה הזו של בוגרי מכללות להוראה שלומדים לתארים מתקדמים באוניברסיטאות. "בניגוד לעבר, אז למדו הסטודנטים במכללות שהגיעו מהישיבות שתי התמחויות 'קודש', כיום הסטודנטים מחויבים בהתמחות אחת בתחום של לימודי חול. המשמעות היא שההכרה שהסטודנטים מקבלים על לימודיהם בישיבה כחלק מההכשרה הצטמצמה מאוד, וממילא מי שמעוניין ללמוד במכללה צריך להשקיע הרבה יותר ולהיות במכללה הרבה יותר. התוצאה היא שלימודי תואר בהוראה כבר אינם חלק ממסלול 'סטנדרטי' של תלמיד בישיבת הסדר או ישיבה גבוהה כפי שהיה בעבר. מי שכן נכנס למסלול הזה נכנס אליו בדרך כלל כדי להיות מורה, ולא כדי להמשיך לתואר מתקדם כזה או אחר.
"מצד שני, מי שכבר כן מעוניין להמשיך בלימודים אקדמיים לתארים מתקדמים כבר לא מוסלל אוטומטית לתחומים של מדעי היהדות. אם למשל הוא למד בתואר הראשון הוראת תורה שבעל פה ואזרחות הוא יכול להמשיך לתואר שני גם למשל במדעי המדינה או ביחסים בינלאומיים, ולאו דווקא בתלמוד או במחשבת ישראל. מנגד, אם בעבר נחשבו מדעי היהדות באוניברסיטאות לא פעם כמעוז של אפיקורסות, היום הדברים נתפסים אחרת. יותר מרצים הם בוגרי מערכת החינוך הדתית וגם יותר סטודנטים. ממילא קל יותר לבוגר ישיבה ללכת ישר לאוניברסיטה, בלי לעבור דרך החממה של המכללה בתואר הראשון".
