היסטוריון, ראש כולל, משורר: שיחה עם ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי

אני קהלת הייתי בן לתרבות המכונה מערבית, אך גיליתי בגיל מאוחר גם את המזרחית. ונתתי אל לבי לדלג בין תרבויות אלה. ואקח מזו ומזו, גם זה הבל הוא.
כל הקהילות מדומיינות, כל התרבויות מלאכותיות, וכל המדינות דומות.
שבתי ונתון אל לבי לחפש כל ימי, לעמוד על סודו של היקום הזה שאני חלק ממנו, לאחוז בתחושה הכי כוללת, הכי מכילה, הכי מרכזת בתוכה נגיעה במהותו של היש.

החיפוש הזה, שנכלל בגרסה האישית שכתב למגילת קהלת ומתפרסם בספרו החדש "זה זה זה", מלווה את ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי ברמה יומיומית. הוא היסטוריון, בחור ישיבה לשעבר, כותב שירים ו"צבירים" – מונח שהמציא לטקסטים קצרים שלא מתעלים לדרגת שיר, ואיש לומד, מתבונן וחושב. "ונו, אני סומך עלייך שתוציאי אותי נורמלי", הוא מחייך בסלון הירושלמי שבשכונת גילה, משקיף אל בית צפפא.

"הספר כולו נכתב בפרספקטיבה – אחרי שנים ארוכות בבית מדרש ליטאי, ועוד שנים ארוכות באקדמיה", הוא מסביר. "בשנים האחרונות אני נמצא בעידן שהוא פוסט שני בתי המדרש האלו. עוד לא ברור לאן הוא הולך, אבל לא תמיד צריך הכול להיות ברור".

וכך גם העניין המזרחי שאתה נמצא בו?
"כן, עכשיו המזרחי אפשר לומר שהוא נמצא בטופ, איזה מנוע פנימי. הייתי בהודו, אני הולך לריטריטים לפעמים כשיש זמן. מדיטציות".

עושה מדיטציה מדי יום?
"כן, כמעט".

באופן שמחליף תפילה?
הוא שותק לרגע. "באופן שנותן לי נקודת מוקד יציבה מאוד משמעותית. מבט חדש על כל הקיום. ממילא על הגוף, ממילא על העבר, ובעיקר על ההווה. כי עבודת מדיטציה היא על ההווה. שם אני נמצא היום. הרבה אמרו לי לפני שנים – 'חכה חכה, יש לך נשמה חסידית, אתה חסר מנוח, אתה לא תיעצר באקדמיה. מי שעשה כבר שינוי אחד מועד לשינויים ואתה לא תחדל לחפש. ניפגש בגיל 50'. וזה אכן קרה. וזה הגיע.

"ספר השירים הזה הוא ממקום של בשלות. לא האמנתי שיהיו לי הבשלות והאומץ. שירה וכתיבה תמיד היו חלק ממני גם בעולם החרדי. כתבתי אז הקדמות לספרים בשפה מליצית רבנית עם כל המליצות, זרם לי ככה. אז אמרתי שאכתוב את עצמי בצורת שירים, צבירים והגיגים. אני לא משורר. שיר זה כשהמילים מרחפות, אופי עלום למחצה. הוא ממריא אותך טפח מעל המציאות וזורק אותך למקום אחר. בין השורות בשיר חשוב הרבה יותר מהשורות. אני עדיין לא שם. צבירים זה מקבץ מילים שבו המילים מדברות, לא המרווח שביניהן. זה מכיל רעיון קיומי כזה או אחר. זה נותן מקום למחשבה.

"השם 'זה זה זה' פרץ ממני. חלק גדול מהדברים בספר נכתבו אחרי שהחלטתי להוציא ספר שירה. ליוויתי את התהליך עצמו עם רפלקסיה עצמית ויש לזה משמעויות. כמו הרמב"ם שכתב בהקדמה למורה נבוכים שזה תפוחי זהב במשכיות כסף. הזהב מוסתר בכסף. האמת מסוכנת לציבור, אבל צריך לתת את האפשרות למי שיודע לקלף דברים ולהגיע לעומק. אני כותב גם אוטוביוגרפיה עכשיו, אבל זה הרבה יותר אוטוביוגרפיה מבחינתי".

חירות נטולת הקשר

הוא יליד 66', בנו של הרב רפאל יונה טיקוצ'ינסקי, ראש ישיבת ירוחם. תחום התמחותו האקדמי הוא ההיסטוריה של עולם הישיבות במזרח אירופה ובארץ ישראל. כשפנה לאקדמיה ב־89', הנוכחות החרדית שם הייתה קטנה למדי, "ואני עוד הלכתי למדעי הרוח. רוב החרדים שיוצאים לאקדמיה הולכים ללמוד מקצוע, לא למדעי הרוח". הקצב הפנימי של המילים שלו, המנגינה שטבועה שם עם הטון שעולה ויורד, מזכירה את זו שמגיעה מבית המדרש ולא נעלמה.

יש בספר געגוע למה שהיה, וגם חוסר רצון לחזור אליו בו זמנית.
"כן. אני חושב שמצבי רוח מתחלפים זה לא אסון, להיפך. זה ריבוי פנים, זה אלוהות. זה הכיף של החיים. זה נראה דיכאוני? לרוב אני אבא וסבא שמח, אני אוהב חיים ואנשים ואוהב צחוקים. ויש רובד פנימי עמוק של 'הליצן העצוב' שהכול זמני והכול תעתוע. הרי כבר 'חובות הלבבות' אומר שהחסיד 'צהלתו בפניו ואבלו בליבו'. היום כחוקר אני יודע שזה מגיע מהאמונה הסוּפית של ימי הביניים. זה לא טרגי כמו הליצן העצוב, זה לדעת את המקום של כל דבר".

כמו בקהלת.
"קהלת מאוד חזק. תמיד חיפשתי בקהלת משהו חידתי לא פתור. וכתבתי בסוף קהלת שבספר, ש'אין סוף דבר'. כי ברור לי שגם במקור הסיומת הזו של 'סוף דבר' היא תוספת מאוחרת כדי שיהיה אפשר להכניס את קהלת לקאנון. נכון שאלוהים מוזכר שם כמה פעמים אבל לא כנותן התורה.

"אני חושב שקהלת עצמו מושפע מהמזרח ולא מודה בזה. לכן אני עושה לו מקצה שיפורים. הוא שאב מהטאו, מהזן, אין ספק. הטיעון הסקפטי שלו כלפי הקיום, זה כל כך לא יהודי. אבל יכול להיות שזה בסיס מאוד עמוק שהיה בבסיס כל הדתות".

מה אתה מוצא בתורות המזרח יותר מאשר ביהדות?
"לפעמים אני כל כך יהודי שבא לבכות. כשאני נוסע למזרח אירופה עם קבוצות למשל, אני מכניס לזה את כל הנשמה. אני מדריך קבוצות וסיורי מורשת בליטא, בלרוס, פולין, אוקראינה. קצת רוסיה והונגריה לפעמים, 'תחום המושב' לשעבר, שזה התחום שלי באקדמיה. זה המקום והזמן שממנו יצא כל מה שאנחנו אוכלים עד היום – אורתודוקסיה והשכלה וישיבות ותנועת המוסר, הכול יוצא משם.

"שם אני מכניס באמת יהדות לוורידים, יהדות לגווניה. אני עושה טיול רב שכבתי – חסידים, מתנגדים, ציונים, משכילים, ובכל רובד אני נמצא. אני חווה את כל הרבדים של מזרח אירופה עד העצם, ודווקא משום שאני מתעסק בזה כל כך הרבה שנים, אתה מתעסק בנטו, בידע, במקום שהוא נעדר הקשרים. שם זו החירות. חירות זה הדבר שהכי חשוב לי. חירות במובן העמוק. כל הקשר מבחינתי הוא סוג של כבילה. עוד לא מצאתי את הדרך שבאמת יש חירות בתוך ההקשרים".

זו קצת אמירה של גיל 17, סליחה שאני אומרת. חירות רק כשהיא נטולת הקשר.
"לא שזה יעד, אבל מאוד קשה להיות אתה עד הסוף בתוך מרובע שהכתיבו לך. אני מרגיש שאנחנו חייבים לאתגר את היהדות כשם שהיא מאתגרת אותנו כל הזמן. אני מאתגר את ההגדרות".

ונהנה מזה.
"נהנה מאוד. אם שאלת לגבי המזרח, אני מאמין שכוונתה המקורית של הדת היא משהו מעבר לכל זה. כל התכתיבים – הלכה, מנהג, הכול, נועדו למשמע את ההמון, כפי שאומר הרמב"ם במורה הנבוכים. כתבתי על כך בתואר הראשון עבודה שפתחה לי את העיניים, על אמונה אמיתית מול אמונה הכרחית אצל הרמב"ם. היום אני מרגיש שאנחנו מתעסקים בתמרורים יותר מאשר ביעדים. דיני התמרור. אז כמובן שהקבלה והחסידות כבר הגיעו לשם, ואמרו שיש להם ביד את היעד שהתמרור מוביל אליו. אבל משהו בי ליטאי, החוויה הדתית הייתה לי תמיד ליטאית.

"יכול להיות שבתורות המזרח יש לי דווקא כיהודי מרחב מאפשר, להרהר, למדוד, להגיע לנקודת שקט, נקודת כובד, שממנה אפשר בלי הקדמות ותיווכים להגיע לעצמי. אני מקבל את ההקשרים, אבל מתבונן עליהם במבט אחר, על האקדמיה עם הכלים שרכשתי שם, על בית המדרש עם הכלים שקיבלתי שם. וצריך לעלות כיתה, לא להישאר שם.

"זו הסיבה שיצאתי מהחרדיות לפני 20 שנה. אי אפשר להישאר. היינו עמוק בפנים, חווינו, מיצינו. צריך לקחת את הכלים ולהמשיך הלאה, אף אחד לא נשאר בבית הספר היסודי. מי שנשאר אוי ואבוי לו. לאן? מי יודע לאן. מדוע? אם יש לך מנוע פנימי שדוחף אותך לחפש עוד אמת פנימית".

עולם יכול להיות מושתת על מחפשים?
"מה אכפת לי העולם? כל השיטות האלה לתיקון עולם, זה נראה לי עמל פֶה. כל הדברים יגעים. האמביציות לתקן את היהדות, למקסם אותה, יביאו תמיד לאותה נקודה. זה כמו יחסינו עם המדע, ככל שהמדע יֵדע יותר, הוא יראה שהוא לא יודע.

"כשאתה מתקן, אתה מפעיל כוח, ואז אתה מקיים את הכוח שכנגד באותה מידה ויום אחד הוא יגבר. אז איך יוצאים ממגרש משחקי הכוחות? יש מקום שהוא לא כוח, הוא נקרא עוצמה. וזאת האלוהות מבחינתי. שזה מחוץ למשחקים האלה. היהדות היא בשבילי מרכז כובד, זה ברור. אפשר לראות את זה בשפה שלי".

מעבר לשפה, אתה גם חובש כיפה, אתה חי חיים של שומר מצוות. אתה נמצא במסגרת ממסגרת.
"לולא השורשים החזקים שלי שנטועים בבית המדרש היהודי, ברור שלא היה לי לאן לפרוש כנפיים. תיירות האמונות הזו, תיירות הדתות, היא כי יש לך בסיס, אם אתה תלוש לגמרי אתה לא יכול לעשות את זה. אם אין לך בסיס, אין לך את האנרגיות. כי את האנרגיות שואבים מאיזה בסיס".

השבר בעולם החרדי

כשהוא נשאל על הרגע שבו החליט להמיר את בית המדרש באוניברסיטה, הוא עונה מיד שממש לא מדובר ברגע בודד. "בהתחלה אתה עובר מישיבה לכולל, שיש בו הרבה יותר כוסות תה וקפה ועישונים, ולאנשים יש עול משפחתי, אז לומדים ברצינות אבל יש יותר מקום לחיי היום־יום. ואחרי זה לעוד כולל ועוד כולל, והייתי ראש כולל בשדה־בוקר, כשגרנו בירוחם ליד הוריי. ואז הגיע איזה דוקטור לחינוך לכולל בשדה־בוקר כדי ללמוד גמרא. ואני אהבתי ללמוד איתו חברותא והשאלות שלו שנשאלו בתמימות גמורה עודדו אותי פתאום לחשוב. אפשר לומר שזו ראשית המחשבה.

"אחר כך נפתח בית מדרש יוצר בירוחם, והייתי חייב ללכת. זה ריתק אותי. למדו שם דתיים, חילונים, גברים, נשים, קיבוצניקים. אז באתי עם הכובע והחליפה בחשאי, התגנבתי ככה. הייתי שם שנה אבל זה פתח לי את העיניים לארון הספרים היהודי הרחב, ומשם קצרה הייתה הדרך לאקדמיה. רציתי לעבור לירושלים במטרה ללמוד באוניברסיטה העברית, אבל ירושלים זה יקר אז עברנו בינתיים לביתר עילית. לא שרפנו גשרים. הילדים למדו שם, ואני באוניברסיטה. ועולמי הלך והתנתק מביתר עילית. לא היה לי עם מי לדבר. בני שיח בודדים. למדתי לשלושה תארים אחד אחרי השני ברצף, כשכבר הייתי עם 4 ילדים. הלכתי באיזשהו שלב גם להתגייס מתוך הכרה מלאה לתרום למדינה, אבל אז צה"ל התחרט ונתנו לי פטור.

"הילדים למדו בחינוך חרדי ביסודי, אחר כך נתתי להם לבחור את דרכם ואכן כל אחד בחר. אמרתי להם – 'תמרדו בי, זה חשוב', וזה בכלל דיסוננס, למרוד במרד שמתבקש. אמרתי להם שאני סומך עליהם שיעשו את הטעויות הנכונות ואכן כך היה. אף אחד מהם לא חרדי היום. כבר שלושה נשואים, ויש נכדים, וכולם עוסקים במקצועות חופשיים. בן במדעי המוח ובן במדעי המחשב, בת אדריכלית ובת אופטומטריסטית. לשמחתי אף אחד לא במדעי הרוח. קשה מאוד להשיג משרה במדעי הרוח".

סליחה על השאלה הסוציולוגית, אבל מנקודת המבט שלך, לאיזה כיוון הולכת החברה החרדית?
"זו לא שאלה בסוציולוגיה, זו שאלה בנבואה. מה אנחנו יודעים? עם זאת, התעסקתי הרבה בחקר האורתודוקסיה ואת המחקר שלי קשרתי בשורשי החרדיות בתנועת המוסר בישיבות הליטאיות ובעלייתן לארץ. לא התמחיתי בסוציולוגיה בכלל, אבל אני מתבונן. והמון באו ובאים עדיין להתייעץ איתי ואני פוגש את השבר.

"מגיעים אליי אברכים נשואים שנמצאים בשבר. בחברה החרדית יש שבר גדול שנמצא אחרי הנישואין, כי עד אז אתה מחכה לחתונה ומבטיחים לך שאם תלמד טוב – יהיה לך שידוך טוב וסידור מלא, וזה היעד של כל בחור ליטאי. להגיע בשלום לחוף שנקרא נישואין. ואז הוא יכיר מה זה אישה ומה זו כלכלה ומה זה חיים. יופי. עד אז הוא חי בחלום, באוטופיה, חיים לא ריאליים. כך המערכת עובדת.

"אחרי הנישואין אתה יחידה אוטונומית, אתה זוג, בית בישראל. ואז, יש משבר. אוּ־וואה, איזה משבר. אצל כולם, בלי יוצא מהכלל, הוא מתרחש, השאלה באיזה מינון ואופן. כי פתאום מתמודדים עם החיים הריאליים, ומהר מאוד יש ילדים ופרנסה, וברוך הבא לעולם האמיתי. היכרות עם העולם המיני, והכלכלי, והמגדר האחר, וההורות והכול בא בבת אחת, בבום.

"מה שעושים היום, אצל החסידים יותר, אצל גור, זה שאותו מדריך שקודם משטר אותך בישיבה, אתה מחויב להיות אתו בקשר. מנסים למשמע את החיים שאחרי הנישואים. אבל זה כבר לא תמיד עובד, או נכון יותר – כמעט לא עובד בכלל. ולכן פורחים כפטריות בציבור החרדי יועצי נישואין וקואוצ'רים, ומרכזי ייעוץ כאלה ואחרים. ורבנים משנים את הגישה שלהם, מאפשרים דברים שפעם לא אפשרו. אני עוקב, אני יודע מה קורה. הרבה באים אליי, אלו שיש להם סיפור יותר אמוני, תהיות על הממסד, הדרך, האמונה. פתאום נפתחות כל השאלות. סימני שאלה נפתחים לאנשים אחרי הנישואין. לא לכולם, אבל להרבה. אני לא מטפל, לא יודע לטפל, לא לוקח על עצמי דברים כאלה. אבל אני מלווה כל הזמן אנשים שעוברים תהליכים. באים לפה הביתה. משוחח איתם, נותן קצת עצות. הציבור החרדי משתנה במהירות. זה בכלל לא להכיר את מה שהיה בילדותי".

ומי שלא נמצא בעולם הזה, מציץ אליו קצת דרך האינטרנט. הרשתות החברתיות מלאות בחרדים מחפשים ושואלים.
"נתוני האינטרנט היום מבהילים את הרבנים. יש קרב מאסף חסר סיכוי נגד האינטרנט. כולם מדברים על החשיפה לעולם, לפורנוגרפיה. אבל זה החלק הקטן, הלא משמעותי. החלק המשמעותי של החשיפה הוא שפתאום אדם חרדי רואה רלטיביות. שהוא דעה מני אלף דעות, אפשרות אחת של ישראליות מני אלף. אפשרות אחת של יהדות מבין מגוון. והוא קורא דווקא את האתרים החרדיים, רואה בלי צנזורה מה קורה באמת בחצרות רבנים חרדים. ואז ודאי מאבד אמון במערכת. והפער הוא עצום בין מי שיש לו אינטרנט ומי שאין לו. אחד יודע על הרב סיפורים והשני מקבל את הכול כאשתקד, ויש ביניהם חומה. זה עדיין עם אמון במערכת וזה כבר איבד".

שינויים ללא שלט

גם עבור טיקוצינסקי היה העולם הווירטואלי זרז משמעותי בחשיפה לחיים אחרים. "היינו חיל חלוץ, ואילו היום ההמון בעקבותינו", הוא מכנה זאת בספר. "כבר בשנת 2000 הייתי כותב בפורום של 'בחדרי חרדים' שהיה פורום רגיל להחלפת דעות, אבל זה היה משהו חדש. חרדים וחרדיות שתחת כינויים התחילו לראשונה לדבר. במת שיח.

"גילינו פתאום שיש קול לנשים בציבור החרדי, שאפשר לשוחח. אני מדבר על הרובד הגבוה, הרציני. הדיון הענייני היה פשוט מרתק. ואז היה את פורום 'עצור כאן חושבים' שראוי לציטוט כבית מדרש ללא משוא פנים. זה התחיל מחסידי הרב נדל מבני ברק, חזון־אישניקים בהליכותיהם ההלכתיות, אבל רוחם הייתה חופשית למחשבה, וזה היה נפלא. אין אבן שלא הפכו שם בפורום בהלכה והיסטוריה יהודית ואמונות וחסידות. רק האינטרנט אפשר דבר כזה. כאדם קצת חברותי ניסיתי לקבץ את הפורום אפילו למפגש חי, פנים אל פנים, אז הנועזים הגיעו ב־2003 לראשונה לסוכתי. היו כאלו שהגיעו ולא אמרו את שמם האמיתי, נשארו תחת ה'ניק' מהרשת. ראית שם את הקשיים של אנשים. הרי יש להם ילדים לחתן, יש להם משרה רבנית, באמת, ברוך בורא האינטרנט שיש מקום שבו אפשר לדון ולהתייעץ ולהחליף דעות בחופשיות.

"והעולם החרדי משתנה. ציונים־דתיים מניפים שלטים. צריכים לתת שם לכל דבר שקורה. החרדים הם פרקטיים. לפעמים הם עושים שינויים מבהילים הרבה יותר מהסרוגים, אבל בלי לעשות מזה שלט ושיטה. זו פרקטיקה חכמה. שינויים מתחוללים בשקט ולאט, אבל התהליך הכללי בלתי נמנע. משרטטים כל הזמן גבולות מחדש".