שנים עברתי ליד ספר ויקרא ולא רציתי להיכנס אל מקדשו. הקרבנות ושחיטת החיות הרתיעו אותי. והנה, יום אחד נפתחו לי שעריו. מבין למילים ולאותיות נגלה לי דבר ה', ועמדתי ביראה אל מול הדרתו. ועדיין, כמעט אינני מבין דבר, אך יודע אני דבר אחד: יש רזים וסודות בספר ויקרא ומעט מהם יכולים אנו להבין. לא אנסה לגלות את הסוד, אלא רק אעמוד בשערי מקדשו, ואכתוב מילים, ובלחש אומר: ראו, יש שם רז וברכה.
"כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'" – האור הראשון, אור שגנזו הקב"ה, אי אפשר לראותו. וכשהוא בכל זאת מתגלה, הוא מתגלה במגוון צבעי הקשת, וכל צבע שונה מחברו. כך היא גם העצמוּת האלוהית – אי אפשר לראותה, אך אנו יכולים לראות את מה שנגלה במגוון הצבעים. כל ספר בתורה הוא גילוי של אותה עצמות, וכל ספר צבעו שונה מחברו. בדברינו ננסה לצייר את אורו של ספר ויקרא. שפתו שונה מכל ספרי התורה והנ"ך, ושם סודו.
חטיבה לשונית עצמאית
פתיחת ספר ויקרא היא המשך לפסוקי הסיומת של ספר שמות:
שמות (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד…
(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד…
ויקרא (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר…
ועם זאת, ספר ויקרא הוא ספר בפני עצמו ולשונו ייחודית. בספר שמות משמשים בערבוביה שני כינויים – מִּשְׁכָּן ואֹהֶל מוֹעֵד:
(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד… וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן… כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן…
בפסוק הפתיחה של ספר ויקרא יש שינוי רב משמעות: "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד". המילה מִּשְׁכָּן, שבאה בספר שמות חמשים ושמונה פעמים, נעלמת כמעט לגמרי מלשונו של ספר ויקרא (המילה מִּשְׁכָּן מוזכרת פעמיים בספר ויקרא – בויקרא ח, י; וב־יז, ד. ב־טו, לא, וב־כו, יא, באה המילה מִשְׁכָּנִי, וספק אם הכוונה להשראת שכינה כללית או כציון למשכן), והיא תשוב להופיע בספר במדבר (ארבעים ושתיים פעם). הא למדת שספר ויקרא הוא חטיבה לשונית עצמאית, והרי הוא ספר בפני עצמו. ומה פשרו וסודו?
לא בית קבוע
הנביא ירמיהו יוצא ברמז נגד המילה מִּשְׁכָּן (ז, ג־יא):
הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם… גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה… וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה… הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף… וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ.
הפועל שכ"ן בא בפי ירמיהו ביחס לבני אדם הגרים על פני האדמה, ודִּבְרֵי הַשָּׁקֶר הם המילים "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה'". ירמיהו טוען בכך שהתפיסה שכפי שבני אנוש חיים בבית כך הקב"ה גר בבית היא שקר. תמורת הכינויים "מִּשְׁכָּן" ו"הֵיכַל ה'" מכנה ירמיהו את המקדש "הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו" (ראה דברים יב, ה; ועוד בספר דברים), כאומר: אין ה' שוכן בבית אלא שמו נקרא עליו בלבד, שכן אין שכינה בתחתונים!
ספר ויקרא צועד בדרך דומה לדרכו של ירמיהו, אך סגנונו ועולמו הרוחני ייחודי. ספר ויקרא אינו מרבה במילים ובדממה הוא אומר את דברו. הספר כמעט מפסיק להשתמש במילה מִּשְׁכָּן ואף אינו מכנה את המקום "הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו", אלא אֹהֶל מוֹעֵד. השימוש במונח "אֹהֶל מוֹעֵד" איננו רק כי כך היה בתקופת המדבר, שהרי לכל פסוק משמעות נצחית. הבחירה במילה אֹהֶל באה כהנגדה לבית הבנוי והקבוע, והצירוף אֹהֶל מוֹעֵד ניתן להתפרש בכמה משמעויות – אוהל העדות, אוהל הזמן (כך על פי התרגומים הארמיים: 'משכן זמנא'), ואולי אוהל שבו נועדים עם ה' (ראו פירוש רש"ר הירש).
ייתכן שצירוף המשמעויות של הביטוי הוא עיקרו ומהותו, שכן משמעות הפירושים – זמן והתוועדות – קרובה. המילה מוֹעֵד כנראה פירושה זמן להיפגש (בראשית יח, יד; שמ"א יג, יא). לפיכך, משמעות הצירוף אֹהֶל מוֹעֵד היא שלרגע נוגעים באלוהות ונפגשים עמה. כל מגע הוא בבחינת "מטי ולא מטי" – נוגע לא נוגע. זו חוויית הפגישה עם האלוהות של ספר ויקרא.
*
מקדש, באשר הוא, עלול להפוך למקום של הגשמה. החטא בחטא העגל היה הגשמה – "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ד). דרכם של סוכני המקדש בכל העולם לומר לבאי מקדשם – כאן תיגעו באלוהות, ואילו ספר ויקרא צועק – אין זה משכן, אין הקב"ה צריך בית. דווקא ספר ויקרא – תורת כוהנים – צועק את צעקת השגב האלוהי. אנו באים בשערי מקדשו של ספר ויקרא, באים אל האלוהות ואיננו מסוגלים לגעת בה. רק מרחוק אנו עומדים ומשתחווים ובעומקי הלב מבינים – אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.
הרב אביה הכהן הוא ר"מ בישיבת תקוע ומלמד תנ"ך במדרשת לינדנבאום, במת"ן ובישיבת מחניים
