היהודים הקראים שנכנסים לפנות ערב לבית הכנסת של בני הקהילה במרכז הקראי העולמי ברמלה ממהרים לחלוץ את נעליהם בכניסה. בית הכנסת עצמו מעוצב בפשטות: הוא מחופה שטיח אדום, חף מכיסאות ומשולחנות. גם הקירות אינם מקושטים, ותחת זאת מעטרים אותם פסוקים מהתנ"ך. המתפללים, עטויי טלית שבציציותיהם שזור פתיל בצבע תכלת, כורעים ברך בכניסה לבית הכנסת ומנשקים את האדמה. הם מתמקמים בישיבה על השטיח והתפילה מתחילה, כך, ברגליים יחפות. במהלך התפילה ניתן לראות אותם מחליפים מחוות גוף: כריעה, קידה, נפילה, עמידה, השתחוויה ועוד.
"אנחנו מקיימים את כל מרכיבי התפילה האותנטית שהיתה קיימת בתקופת האבות", מסביר שלמה גבר, מנכ"ל עמותת היהדות הקראית העולמית, שמשתתף גם הוא בתפילה. "בתורה נאמר: 'של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. אנחנו מתפללים כמו שהיו מתפללים הכוהנים והלווים בתקופת בית המקדש. הרעיון בקראות הוא שהתורה והתנ"ך הם הסמכות הבלעדית, וכל מה שנוסף להם – לא יכול לסתור אותם".
אחוז אחד בלבד
המילה "קראות" שאובה מן המילה מקרא. הקראות היא זרם ביהדות שמאמין בקיום מצוות על פי הכתוב בתורה שניתנה למשה במעמד הר סיני, ועל פי דברי הנביאים בתנ"ך. הקראים רואים את דרכם כדרך האותנטית ביותר לקיום מצוות התורה. לתפיסתם, השינויים שחלו בזרמי היהדות השונים במהלך ההיסטוריה הרחיקו אותם מכור מחצבתם – התורה. הקראים שוללים כל פרשנות חז"לית או רבנית לתורה.
שלושת היסודות שהיהדות הקראית מתבססת עליהם הם כתוב, היקש וסבל הירושה. הכתוב הוא התנ"ך; היקש פירושו הסקת מידע מן הכתוב באופן לוגי, וסבל הירושה הוא המסורות והמנהגים שעוברים מדור לדור ותקפים כל עוד אינם סותרים את הכתוב במקרא.
חוקרים מעריכים כי במאות התשיעית והעשירית היוו הקראים כארבעים אחוזים מכלל העם היהודי, אך כיום הם מונים כאחוז אחד בלבד. בישראל רואים בהם קהילה זניחה, הן מבחינה מספרית והן מבחינת מעמדם ביהדות זמננו. רבים אף מתבלבלים בינם לבין השומרונים, קהילה של כמה מאות בודדות של אנשים שהצליחה להיצרב בתודעה הישראלית יותר מהקהילה הקראית. רבים בציבור כלל לא יודעים על קיומם של הקראים, או על הניואנסים המרתקים המבדילים בינם לבין היהדות האורתודוקסית, שאותה מכנים הקראים "יהדות רבנית".
מאז קום המדינה ועד היום לא הוגדר מעמדם של הקראים בחוק בצורה נאותה, כפי שמסביר פרופ' דניאל לסקר, המלמד מחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב וחוקר את נושא הקראות. "לעובדה שלמעמד הקראות אין הכרה בחוק ניתן לתת שני הסברים", הוא אומר. "בשנות החמישים, כשרצו לקבוע בחוק עדות מוכרות במדינה, היו בישראל מעט מאוד קראים. הסבר נוסף הוא שככלות הכול הרבנות רואה בקראים יהודים, והיא לא תיתן יד להכרה רשמית בקהילה יהודית נפרדת, אפילו לא קהילה קראית".
לאורך השנים הייתה במשרד הדתות מחלקה לטיפול בקראים, אך לאחר פירוק משרד הדתות ב־2003 הועבר הטיפול בקראים למשרד הפנים. כשפנינו למשרד הפנים בשאלה על ההכרה של המדינה בקראים הופנינו לרשות האוכלוסין וההגירה, ושם מסרו בתגובה: "רשות האוכלוסין וההגירה רושמת דתו של אדם על פי רשימה של דתות שבהן מכירה המדינה ולא רשות האוכלוסין. אין זאת סמכות הרשות להכיר בזרם כזה או אחר כדת".
"אנחנו עדה שנופלת בין הכיסאות", אומר עו"ד נריה הרואה, מזכיר בית הדין הקראי. "מצד אחד אנחנו יהודים לכל דבר ועניין, ומצד שני לא מתייחסים אלינו בצורה שוויונית וגורמים לנו להרגיש כיהודים סוג ב'. כיום אני לא יכול לראות אף אחד משני הרבנים הראשיים כמישהו שמייצג אותי, ובה בעת אנחנו, כקראים, לא מכירים בסמכות של בני אדם בכלל ושל רבנים בפרט לפרש את התורה באופן מחייב.
"בישראל יש קבוצה אחת שיש לה מעמד עדיף – האורתודוקסיה. במצב כזה, הן לקבוצות אחרות ביהדות והן לקבוצות דתיות אחרות אין מעמד רשמי במדינה. אין חופש דת אמיתי. יש קבוצה אחת שמשתמשת בכוח של המדינה להצר את צעדיהן של קבוצות אחרות. כל כפייה דתית פירושה פגיעה בדת, ניוונה והתערבות של המדינה בדת. אני חש שיש בציבור איזושהי התעוררות, ואנשים מבינים את הבעיות ביהדות הרבנית, אך מצד שני לצערי לא רבים מכירים את האלטרנטיבה".
בין הרבנים במשפחת יוסף
במדינת ישראל חיים כיום כארבעים אלף יהודים קראים. הם מתגוררים בערים שונות בארץ, הבולטות שבהן הן אשדוד ורמלה, וכן במושבים מצליח ורנן. כעשרת אלפים יהודים קראים נוספים חיים בקהילות ברחבי העולם, בין השאר בארצות הברית, בחצי האי קרים, בתורכיה, באוסטרליה ובצרפת.
פרט למשרד הפנים, מקבלים הקראים שירותים מסוימים מהמשרד לשירותי דת. ממשרד המשפטים הם מקבלים שירותים בכל הנוגע לענייני בית הדין שלהם. את שאר ענייני הדת מנהלים הקראים בצורה אוטונומית: עמותת היהדות הקראית העולמית משמשת מועצה דתית עצמאית שאינה כפופה לרבנות. כך מעניקה הקהילה לעצמה שירותים בתחומים כמו נישואים, גירושים וכשרות, ואף מפעילה חברה קדישא משלה.
מדי שנה מקבלים הקראים תקציב של כמיליון ושמונה מאות אלף שקלים מהמשרד לשירותי דת. "אנחנו לא מתוקצבים באופן שוויוני", קובל מאור דבח, שליח ציבור בן העדה, "כי מי שעומד בראש הפירמידה של המשרד לשירותי דת הם לא תמיד אנשים שאוהבים את הקראות, בלשון המעטה. אנו מתוקצבים בהתאם לתקצוב מועצה דתית, והמדינה לא מבינה שאמנם אנחנו קהילה אחת, אך אנו מפוזרים בשלושה־עשר מרכזים ברחבי הארץ, וכל אזור צריך שליחי ציבור, חזנים, שוחטים ומוהלים כדי לתת שירותי דת נאותים לבני הקהילה. לכן התקצוב לא צריך להיות רק לפי כמות האנשים, אלא בהתאם למשרות הדרושות בשטח".
שאלת מעמדו הרשמי של בית הדין הקראי ותקפותם של נישואין וגירושין קראיים עולה על הפרק בכל פעם מחדש. בפסק דין משנת 1995 קבע בג"ץ כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בענייני נישואין וגירושין של בני העדה הקראית ללא הסכמתם. בפועל, המדינה היא שהנפיקה תעודות נישואין וגירושין לבית הדין הקראי, והוא ניהל את העניינים הללו בעצמו.
אך בשנים האחרונות, משנגמרו טופסי הגירושין של העדה, לא הנפיקו משרדי הממשלה הרלוונטיים תעודות גירושין חדשות לעדה, מה שגרם לבעיה בהשלמת תהליכי גירושין. כתוצאה מכך עתרו הקראים לבג"ץ, וזה פסק לטובתם והורה למדינה להנפיק את תעודות הגירושין כנדרש, כדי לאפשר לבית הדין הקראי להמשיך בעבודתו עד להסדרה כללית של הנושא – מהלך שלא התרחש עד היום.
"בפסק הדין, בג"ץ למעשה הקים לנו בית דין", מסביר הרואה. "הוא נתן הוראה שיפוטית שקובעת ומסמיכה את בית הדין שלנו לפעול. אם עד פסק הדין היה לנו בית דין בעל סמכות שיפוט דה פקטו, אחרי פסק הדין יש לנו גם בית דין דה יורה. כל זאת עד שיהיה חוק בנושא, אבל אני לא חושב שמישהו אצלנו רוצה לחוקק חוק. מצב הכלאיים הזה נוח לנו מאוד, ואנחנו לא באמת רוצים מעורבות של המדינה בבית הדין שלנו ובמינויים אליו.
"מה שהכי הפתיע אותנו בבג"ץ הוא העובדה שנשלח אליו מכתב מהרב הספרדי הראשי יצחק יוסף, שהמליץ לא לתת לנו תעודות. הרבנות לא רוצה שיהיו גירושים קראיים, כי מבחינתה מדובר בגירושים פסולים. בכך סתר הרב יוסף את עמדת אביו, הרב עובדיה יוסף, שפסק לטובת הקראים. זה גם מראה עד כמה עמוק הממסד רוצה להתערב גם בעניינים משפטיים מובהקים".
הצגה לא הוגנת
עמותת היהדות הקראית עתרה בשנים האחרונות לבג"ץ פעם נוספת בעקבות ניסיון של הרבנות לאסור שחיטת בשר קראית. גם במקרה זה נחלץ בג"ץ לטובת הקראים, ובשנת 2015 קבע כי על הרבנות לאפשר שחיטה קראית כפי שנהוג במשך שנים במדינה. קדמה לכך החלטה של בית משפט השלום ברמלה משנת 2011, שלפיה הקראים יכולים להמשיך ולהשתמש במילים "כשר בהשגחת הרבנות הקראית". זאת לאחר שהרבנות קנסה אטליז ברמלה שהציג עצמו ככשר בהשגחה קראית, בטענה שמדובר בהטעיית הציבור.
בקרב בכירי הקהילה הקראית לא חסרים אנשים שחשים כי לאורך שנים הפגינו ראשיה נרפות ופאסיביות, שלא נעשו מספיק יחסי ציבור לקהילה ושכל אלה הם כיום בעוכריה. אחרים אמרו לנו שכשכבר מדברים על הקראים, במקרים רבים הדבר נעשה באופן שטחי ומתוך בורות במקרה הטוב, או באופן שלילי במקרה הרע. יהודים קראים בישראל רגילים לרתיעה שבה מקבלים יהודים רבניים את העובדה שהם כורעים ומשתחווים במהלך התפילה, באופן שמזכיר נוהג מוסלמי.
הקראים אף זוכים לאזכורים לא מחמיאים בעליל אפילו בספרי הלימוד של מערכת החינוך. דו"ח ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך התייחס לנושא. כך כותב המשורר ארז ביטון על ספר לימוד לכיתות ז': "ההצגה של הקראים צורמת בעיניי. יש לזכור שיש עדה קראית בארץ… ותלמיד קראי עשוי לשבת בכיתה ולקרוא את הדברים. ובכלל ראוי להציג בפני הקורא תמונה פחות שיפוטית. 'בארץ כמה מהם מתגוררים בעיר רמלה' – הם מוצגים באופן די שולי. כדאי היה להזכיר מרכזים נוספים שלהם (דוגמת אשדוד, אופקים ומצליח) ולהביא הערכה דמוגרפית מעודכנת של מספרם".
"המשפט שהכי הפריע לי הוא המשפט בעמ' 140", מוסיף ומתאר ביטון, "'רס"ג (רבי סעדיה גאון, מ"פ) נלחם בקראים שאיימו לפלג את העם'. זוהי הצגה דמונית ולא הוגנת של הקראים. הם לא ניסו 'לפלג את העם', אלא נלחמו במאבק דעות לגיטימי עם ההנהגה הרבנית. גם אם בעיני רס"ג הפעילות הקראית הייתה עשויה לפלג את העם, יש לנקוט לשון אובייקטיבית יותר, ולא להציגם כמחרחרי ריב".
בעקבות מסקנות דו"ח ביטון אף פנתה המועצה העליונה של היהדות הקראית העולמית לשר החינוך נפתלי בנט. חכמי העדה מבקשים להיפגש עימו כדי לראות כיצד הוא מתכוון ליישם את מסקנות הדו"ח, אך לא נענו עד כה. הרואה: "ברגע שמדברים על הקראים ככאלה שנשקפה מהם סכנה, התחושה היא שהקראות אינה יהדות ושאנחנו אויב. לצד זאת, האזכורים של היהדות הקראית במערכת החינוך מאוד דלים. בשיעורי היסטוריה לא שמים דגש על הנושא, ובשיעורי תנ"ך לא מדברים על פרשנות קראית. אנחנו ממש מחוץ לשיח".
בלי חנוכה ונרות שבת
ספר המצוות המבואר של היהודים הקראים נקרא "אדרת אליהו", והוא נחשב למקבילה הקראית של השולחן ערוך. את הספר חיבר החכם אליהו בשייצי, שנחשב לרב המפורסם ולפוסק האחרון של הקהילות הקראיות. הספר יצא לראשונה בקושטא שנת 1530. בישראל הוא יצא בשנת 1966 בסיוע משרד הדתות, בתקופת כהונת השר ד"ר זרח ורהפטיג מהמפד"ל, שנודע כמי שניסה לקדם את הקמת בתי הדין הקראיים ועיגונם בחוק.
את חגיהם קובעים הקראים מדי שנה מחדש על פי ראיית הירח, תוך שהם מדגישים כי לאיש אין סמכות לשנות את מועדי החגים כדי להתאימם לנוחותו האישית. לא פעם יהיה הבדל בין לוח החגים הקראי לבין לוח החגים היהודי הרבני הרווח במדינה, ויהודי קראי ייאלץ לקחת ימי חופש מהעבודה כדי לציין את החגים במועדם. ההחלטה האם לעבר את השנה מתקבלת על פי עיקרון חקלאי המכונה "מציאת האביב", כאשר אביב הוא מצב מיוחד של הבשלת השעורה, כלשון הפסוק "כי השעורה אביב" (שמות ט לא).
גם בנושא השבת יש ניואנסים המבדילים את היהדות הקראית מהיהדות הרבנית. כך, למשל, הם לא נוהגים להדליק נרות שבת וטוענים כי כיוון שאין בתורה מצווה להדליק נרות שבת, הרי שהדלקת נרות והשארתם דלוקים בשבת נחשבת לחילול שבת. ישנם יהודים קראים שנוהגים להפסיק את פעולת המקרר לקראת שבת. הם נמנעים מהפעלת כפתור שבת או פלטת שבת, ומחממים את האוכל על תרמוס שאינו מחובר לחשמל, או מסתפקים באכילת אוכל קר.
את חג החנוכה, כחג שלא מוזכר במקרא, הקראים כלל לא מציינים, דבר שיכול ליצור להם ולילדיהם קונפליקט עם המסורת הרווחת בישראל ובבתי הספר, כפי שמסביר לסקר: "הבעיה של הקראים בארץ היא שהם מיעוט יהודי מתוך רוב יהודי, בניגוד למה שהיה בעבר, כשהם היו מיעוט יהודי מתוך מיעוט יהודי. יהודי באמריקה יכול להסביר לילדיו שחג המולד הוא לא חג שלנו כי אנחנו לא נוצרים והדבר יתקבל בהבנה, אבל קשה להיות יהודי בישראל ולא לחגוג את חנוכה. קראי צריך להסביר לילד שלו שלמרות כל מה שהוא למד בבית הספר על חשיבות חג החנוכה ועל כך שמדובר בחג של ניצחון צבאי של עם ישראל, חג החנוכה הוא לא חג של הקראים. זו לא התמודדות פשוטה".
אין עגונות קראיות
שני מנהגים קראיים מעוררים השתוממות מיוחדת מצד היהדות הרבנית: הם לא נוהגים להניח תפילין, וטוענים כי הכוונה של מצוות "לא תבשל גדי בחלב אמו" היא כלשונה: איסור בישול ואכילה של גדי, טלה או עגל בחלב אמו הביולוגית, ולא איסור גורף של אכילת בשר עם חלב.
גבר: "אם אתה אומר שאתה דתי ואתה לא מניח תפילין, זה מעורר פליאה. אך התפיסה היהודית הקראית גורסת כי הכוונה ב'טוטפות' היא מטפורית: הפרשנות למילה 'טוטפות' היא לא התייחסות לפסוק כמורה על קשירת דבר מוחשי כלשהו על היד ועל הראש, אלא הכוונה היא לזיכרון: כל התורה צריכה להיות בתודעה שלנו ולבוא לידי ביטוי במעשים שלנו, ועלינו להקפיד על שינון ולימוד של מצוות התורה".
ויכוח נוסף בין היהדות הקראית ליהדות הרבנית נוגע לשאלת מעמדם של הרבנים. אצל הקראים נהוג לקרוא לרב הראשי בתואר 'חכם'. מאז שנת 2011 מכהן כרב הראשי של הקראים החכם משה פירוז (ראו ריאיון איתו בגיליון זה), אשר נבחר על ידי מועצת החכמים של העדה ומכהן בהתנדבות. אך מבחינת התפיסה הקראית, סמכות הרב היא לייעץ ולא לפסוק.
גבר: "הסמכות שלקחו הרבנים על עצמם לפרש את התורה לפי תפיסתם, גם אם היא סותרת את התורה, היא בעייתית. לפי תפיסתנו, דברי הא־ל גוברים על דברי האדם. מפריע לנו שהסמכות הרבנית לעיתים לא ניתנת לערעור, וזה לא קיים אצלנו. החכם הוא דמות מייעצת שלא כופה את דעתה על אף אחד. אין אצלנו פסקי הלכה, וכל אדם אחראי על מעשיו".
אחד הדברים שבהם הקראים מתגאים הוא מעמד האישה: מעמדן של נשים ביהדות הקראית טוב יותר מאשר ביהדות הרבנית. במשך שנים בתי הכנסת הקראיים היו בנויים ללא עזרת נשים, ונשים וגברים התפללו יחד. רק בבתי הכנסת החדשים יותר נבנתה עזרת נשים, אך נשים עדיין מתפללות לעיתים יחד עם הגברים. הן אף לוקחות חלק פעיל בתפילות. גם על הכתובה חותמים שני בני הזוג, כחוזה מחייב של שני צדדים שווי זכויות, ובטקס הקידושין גם האישה מקדשת את הגבר. מבחינת היהדות הקראית אישה אינה פסולה לעדות. במקרה של גירושין, אם הבעל מסרב לתת גט בית הדין הקראי רשאי לתת גט במקומו, דבר שמונע עגינות. נשים יכולות לשמש בכל תפקיד דתי: לשפוט בבית דין קראי, למול ואף לכהן כחכם הראשי.
התורה דורשת פרשנות
ההיסטוריה של היהדות הקראית היא שתי וערב של ניסיונות התקבלות לצד ניסיונות היבדלות מן הקהילה היהודית הרבנית. ריכוזי הקהילה הראשונים והגדולים ביותר היו במזרח התיכון: בבל, עיראק, איראן, ארץ ישראל, מצרים וצפון אפריקה. החל מהמאה ה־15 התקיימו קהילות קראיות גם במזרח אירופה.
יש הקושרים בין הופעת הקראות כתנועה דתית לדמותו של החכם ענן בן דוד שחי במאה השמינית לספירה. היו שראו בו מייסד הקראות, אך כיום מרבית החוקרים סבורים אחרת. "ענן בן דוד הוא לא מייסד הקראות", מסביר חגי בן שמאי, פרופסור אמריטוס בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית שחוקר את תחום הקראות. "הוא ייסד את כת 'הענניים'. נין של ענן, העונה גם הוא לשם ענן, עזב את בגדד, עלה לירושלים וחיפש עמדת הנהגה. במקרה באותם ימים חיפשה העדה הקראית בירושלים מנהיג, וכך נוצר החיבור".
"ענן בן דוד אולי לא היה מייסד הקראות, אבל הוא דמות מפתח כמי שהיה הראשון שיצר קרע והציג תפיסה שונה", מסבירה אריאלה אמר, היסטוריונית וחוקרת אמנות שאוצרת תערוכה על הקראים בירושלים. "אחד הדברים החשובים שקשרו את הקראים לענן בן דוד הוא האחריות שיש לכל אחד בפרשנות של התורה ושל התנ"ך בכלל, התפיסה שלפיה לא רק נסמכים על דעות של רבנים, כמו בעולם הרבני, אלא לכל אחד יש אחריות בהבנה ובתפיסה של התנ"ך. ענן בן דוד אמר: 'חפישו באורייתא שפיר ואל תישענו על דעתי', והתכוון בכך להגיד לאנשים לחפש בתורה היטב, לדעת להבין את הפשט ולפרש אותו".
"הסיסמה שלפיה הקראים מאמינים 'רק בתורה שבכתב' היא חסרת משמעות", טוען בן שמאי, "התורה היא חיבור שדורש פרשנות, כמו ביחס לשאלה איזו מלאכה אסורה בשבת. לו היינו הולכים לפי השיטה הקראית המקורית מהמאה העשירית, כשכל אחד פירש את התורה לפי מיטב הבנתו, הייתה נוצרת אנרכיה, כי כך לא בונים קהילה. החירות הפרשנית ביהדות הקראית היא לא מוחלטת. חייבת להיות מסורת, מסגרת, ולכן יש את 'סבל הירושה': אם יש מסורת שכולם מסכימים עליה ואין שום פסוק בתנ"ך הסותר אותה, היא מתקבלת. אך בפועל, מדובר בצורה אחרת של ההלכה החז"לית".
בין המאה התשיעית למאה האחת־עשרה גדלה התנועה הקראית והתחזקה, ואף תרמה תרומה משמעותית לדקדוק ולפרשנות המקראית. במאה העשירית אף נכתב כתר ארם צובא, כתב היד המבוסס על המסורת הטברנית שנחשב עד היום לנוסח המלא והקדום ביותר של התנ"ך, ואף המדויק ביותר מבחינת הניקוד והטעמים. כתר ארם צובא, שנוקד על ידי החכם הקראי אהרן בן משה בן אשר, נדד בין קהילות והגיע לחלב שבסוריה. הוא הובא ארצה הודות למאמציו של נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי, אך חסרו בו כחמישית מהעמודים. הכתר הופקד כהקדש במכון בית צבי ומוצג בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים.
זיקה ארוכה לירושלים
בשנה שעברה נחנך בעיר העתיקה בירושלים המרכז למורשת בני מקרא, ובו תערוכה מקיפה על היהודים הקראים. התערוכה מבליטה בין השאר את תרומתם של הקראים לשימור נוסח המקרא והשפה העברית. "רבים שוכחים את התרומה של הקראים לשפה העברית", מציינת אריאלה אמר, אוצרת התערוכה, "הקראים דבקו בטקסט כדרך חיים ולא רק כעניין אמוני. הם שמרו על העברית ופיתחו טקסטים שאחר כך הפכו לקונקורדנציה. הדקדוק הטברני וכתר ארם צובא תרמו תרומה משמעותית לפירוש ולקריאה נכונה של הטקסטים בצורה המדויקת ביותר, וכיום ברור כי מדובר בעשייה קראית".
לקראים זיקה היסטורית ארוכה לירושלים. בימי הביניים חלק מהקראים, שנקראו "אבלי ציון", קיבלו על עצמם מנהגי אבלות על חורבן הבית. הם קראו לכל יהודי התפוצות ליישב את הארץ ולהשתמש בשפת הקודש, ובכך להחיש את הגאולה. "במידה מסוימת הם היו הציונים הראשונים", אומר לסקר. "זה אנכרוניסטי להגיד שהם ציונים, אבל מהמאה התשיעית עד המאה האחת־עשרה הם היו המטיפים העיקריים לעלייה לארץ ישראל, ותמיד היה להם יחס קרוב לירושלים. אבלי ציון לא אכלו בשר, לא שתו יין ולבשו שק, והתמקדו בפעולות שבאמצעותן האמינו שיביאו את המשיח".
לאורך המאות השונות נאסרו נישואים בין קראים לרבניים. "במאה ה־16 התקבע בספרות ההלכה שאסור להתחתן עם קראים משום שהם אינם מקבלים את מסורת חז"ל", אומר פרופ' בן שמאי, "ולכן הגיטים שלהם אינם כשרים, וכולם חשודים על ממזרות. אך בגניזת קהיר התגלו מספר כתובות של נישואים בין קראים לרבניים בשכבת המנהיגות העליונה".
איסור הנישואים היה קיים גם אחרי הקמת המדינה. הרב עובדיה יוסף, שהכיר את הקראים מקרוב כשהתגורר במצרים בסוף שנות הארבעים, החליט כשהיה הרב הראשי לישראל להכיר בקראים כיהודים, להסיר את חשש הממזרות ולאפשר להם נישואים בתנאי שיקבלו על עצמם "דברי חברות", כלומר שיצהירו כי ימלאו אחר הלכות היהדות.
אבל עוד קודם, במאה ה־19 ברוסיה הצארית, הצליחו הקראים לקבל הכרה דווקא כקהילה נפרדת מהקהילה היהודית. באותם ימים ניסה חכם הדת הקראי ברוסיה, אברהם פירקוביץ', להוכיח שהקראים אינם חלק מהעם היהודי. היה זה ניסיון של הקראים לא להיות כפופים לחוקים האנטי־יהודיים של אותה תקופה, אך מאז עד היום ישנם קראים במזרח אירופה שמדגישים את שייכותם הלאומית הנפרדת מזו של היהודים.
בן שמאי: "היהודים ברוסיה נחשבו ללא־אזרחים, והם לא יכלו לקבל אזרחות כי הם היו שותפים לרצח ישו. באותם ימים ניסו הקראים להוכיח שהם הגיעו לרוסיה עוד לפני שישו נרצח, ולכן הם לא שותפים לפשע ומגיעות להם זכויות אזרח. הם השיגו זכויות אזרח כנראה על ידי כל מיני מסמכים מזויפים וכיתובים על מצבות שכביכול נכתבו בתאריכים לפני צליבת ישו. הם ראו בכך הוכחה ניצחת להמחשת דבריהם".
שאלת השתייכותם של הקראים לקהילה היהודית הצילה רבים מהם בתקופת השואה, היות שהנאצים התקשו להחליט האם הקראים הם יהודים או לא. "בפולין, הנאצים הקימו ועדה מדעית שתחקור את הנושא", אומר בן שמאי, "הם גייסו לעבודה פרופסור יהודי בשם מאיר בלבן שהיה בקיא בהיסטוריה של יהדות פולין, במטרה שיעזור לוועדה להחליט לגבי מעמדם של הקראים. בלבן הבין שהמצווה שלו היא להציל כמה שיותר אנשים. הוא העיד שהם לא יהודים, וכך הם ניצלו ממוות".
יהודים קראים אף לקחו חלק בפרשת "עסק הביש" שהסעירה את המדינה בשנות החמישים. הפרשה חשפה כי חוליה של יהודים מצרים הטמינו בהוראת אמ"ן פצצות במקומות ציבוריים במצרים, כדי שפעולות אלה ייתפסו כפיגועי טרור שבוצעו על ידי מצרים. אחד החברים בחוליה, ד"ר משה מרזוק, היה יהודי קראי ורופא יליד מצרים. לאחר שנתפס עם שאר חברי החוליה הוא נידון למוות במצרים באשמת בגידה וריגול לטובת מדינת ישראל.
הקול בקושי נשמע
על אף שהדעה המקובלת על הפוסקים היא שהקראים הם יהודים לכל דבר ועניין, לאורך השנים היו רבנים ראשיים שראו בקראות קהילה לא לגיטימית. בכתבה ב"גלובס" משנת 2011 אמר הרב הספרדי הראשי דאז, הרב שלמה עמאר, כי "העדה הקראית וכן הרפורמים והקונסרבטיבים מתיימרים לשנות את פני היהדות ולחלוק על מושגי היסוד המקובלים מעל ל־3,000 שנה. לכן הרב אינו מוכן להיפגש עמם ולא לתת להם שום לגיטימציה".
פרופ' לסקר: "אני רואה ביהדות הקראית חלק מפלורליזם יהודי. לאורך ההיסטוריה היהודית יש 'יהדויות' שונות, והקראות היא אחת הדוגמאות הבולטות ליהדות אחרת. אבל לפי ההיסטוריוגרפיה הרבנית המסורתית, יש רק יהדות אחת. ההתבטאות של הרב עמאר רק משקפת את הדעה שדואגת כל פעם מחדש להבליט שיש יהדות 'אמיתית' אחת, וכל היתר הם כופרים ואין להכיר בהם".
עם זאת, לסקר לא סבור שיש התנכלות מכוונת של היהדות הרבנית לקהילה הקראית. "הקראים הם קבוצה כל כך שולית במדינה, שהיא לא במכ"ם של רוב היהודים הרבניים בארץ. רוב העוינות, אם קיימת, היא נגד הרעיון של הקראות, לא כלפי הקהילות עצמן. לקראים אין תהודה בתודעה הרבנית העכשווית, עד שפעמים רבות כשאני מרצה עליהם שואלים אותי האם הם עדיין קיימים בכלל. זה לא עניין של יחסי ציבור אלא של קהילה קטנה עם שורשים היסטוריים עמוקים וחשובים שבנוף העכשווי קולם בקושי נשמע".
לסיום, להרואה יש מסר פייסני במיוחד כלפי היהודים הרבניים: "היהודים הרבניים הם אחים שלנו, ולפעמים יש ריבים בתוך המשפחה. בואו ניפגש, לא כדי לשכנע אחד את השני לדבוק בדרך של האחר, אלא כי כולנו בני אדם ואנו גרים באותה מדינה. פגישה עמנו זה לא בהכרח הכרה בנו ואני לא בהכרח מחפש את ההכרה הרשמית מהממסד הרבני, שאליו מכוונות מרבית טענותיי. אך הממסד זה לא האנשים וברור שגם בפן האישי וגם בפן הדתי הדברים הרבה יותר קרובים מאשר רחוקים: כולנו יהודים ויש לנו את אותה תורה".
