הנחיות משרד הבריאות להישאר בבתים עקב התפרצות מגיפת הקורונה, גרמו לרבים לגדוש את החנויות ומרכזי הקניות ולהעמיס מוצרי מזון בכמויות גדולות מהרגיל. נשאלת השאלה: האם נוכל השנה למכור חמץ גמור אם נישאר עם כמות גדולה כזו לפני פסח?
מצד הדין מכירת חמץ פועלת גם בחמץ גמור, אבל בדרך כלל אנשים פרטיים לא מוכרים חמץ גמור. מדוע? ננסה להבין את עקרונות מכירת חמץ, ובעקבות זאת ננסה להבין מה לעשות בשנה זו. מקור מכירת חמץ בתוספתא (פסחים פ"ב הי"ב-יג), וכך נפסק בשולחן ערוך (תמ"ח, ג). אמנם, ישנם כמה דברים שנכתבו בדברי הפוסקים, ושאנחנו לא עושים כיום:
הוצאת החמץ מן הבית: בדברי תרומת הדשן (סימן ק"כ) והשולחן ערוך ניתן לראות שהמכירה מועילה אם מוציא את החמץ מחוץ לביתו, ולפי זה לא תועיל המכירה שלנו. רבי יואל סירקיש, הב"ח (תמ"ח), כתב שבמדינה שלהם קשה להוציא מהבית, כיוון שיש כמויות גדולות של יין שרף, ולכן כתב שניתן להתיר להם למכור לגוי את כל החמץ שבחדר יחד עם החדר עצמו. הוא כותב שאין חובה לכתוב שטר, אבל צריך להקנות גם את החדר וגם את החמץ.
נתינת המפתח לגוי: הב"ח (שם) ממשיך וכותב, שאמנם לא צריך להוציא מן הבית, אבל צריך להביא את המפתח לגוי, ואסור לשים בריח בבית. כיום, בדרך כלל, אנשים אינם מוסרים את המפתח, אולם, כותבים בשטר המכירה שרשאי הקונה לקבל את המפתח מתי שרוצה (כך בשטרי המכירה שלנו – ועיין שדי חמד, חו"מ ט', ט, ושו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סימן ל"ד).
פירוט הדברים במכירה: הביאור הלכה (תמ"ח, ג, ד"ה בדבר מועט) כותב שצריך לפרט כל מין ומין (בשם המקור חיים תמ"ח, ח), אלא שאם לא פירט, הרי שבדיעבד, לאחר הפסח, החמץ מותר באכילה.
ואם כך, בדרך כלל משתדלים שלא למכור חמץ גמור, גם אם אנחנו סומכים על המכירה, כיוון שהעולם לא מוציא את החמץ מביתו, וגם לא נותן את המפתח לגוי, ובדרך כלל אפילו לא מפרט את החמץ שמוכר.
ויש להוסיף עוד בצורה מחשבתית: כיצד אנחנו מוכרים חמץ? האם אין זו הערמה? לכאורה, דבר זה דומה לעורך דין שמצא פרצה בחוק, שמאפשרת לפושע לצאת זכאי (וכך גם כאן, מצאנו "פרצה" בהלכה, שמאפשרת למכור את החמץ, למרות שהתורה אמרה לשורפו). לאמיתו של דבר, קיים הבדל גדול בין שני המקרים. כאשר עבריין מנצל פרצה בחוק, המחוקק קובע מיד תיקון לחוק כדי ל'סתום' את הפרצה, שבה המחוקק הראשון לא הבחין. לכן, כל חוק אנושי בנוי מתיקוני חוק רבים שנועדו לסתום פרצות. נשאלת השאלה, האם ניתן להתייחס כך לפרצה שנמצאת בתורה? חס ושלום. בחוק האזרחי, לו היה שם לב המחוקק שבעתיד ינצלו פרצה מסוימת בחוק, מה היה עושה? ברור שהוא היה סותם מראש את הפרצה! הוא לא היה משאיר פרצה כזו, הקוראת לגנב. עם זאת, הקב"ה צופה עתידות ויודע נסתרות. אם יש פרצה בתורה, אי אפשר לומר שהקב"ה לא חשב על כך מראש. אם יש פרצה בתורה, הרי שהתורה השאירה את הפרצה בכוונה כדי שתהיה מנוצלת בזמן המתאים.
אם אכן התורה מעוניינת שנשתמש במכירת חמץ מדוע היא איננה כותבת פתרון זה במפורש? נדמה שהתורה רוצה ללמד אותנו, שבמצב רגיל עלינו לקיים את המצווה כפשוטה. אולם, יודעת התורה שיבוא יום ויהיה צורך לתקן מכירת חמץ, היתר מכירה, פרוזבול או היתר עסקה, ולכן היא השאירה פרצה שתאפשר זאת. שימוש בפתרונות הלכתיים אלו אינו הערמה, כיוון שאלמלא היה זה רצון התורה – התורה לא הייתה משאירה פרצות אלו. ידוע שכאשר אדם מנצל את הפרצה ללא הצדקה הרי הוא נבל ברשות התורה. לדברי הריטב"א, ניצול הפרצה "מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם".
על כן, בדרך כלל ראוי להיפטר מכל החמץ או לשרוף אותו (ניתן לשים יום קודם בפח את הכול, ולהשאיר רק מעט לשריפה, וכך ראוי, כדי שבאמת יישרף מה שמביא לשריפה), אך במציאות של חנויות ובוודאי במדינה, אי אפשר להתקיים ללא היתר מכירה. התורה יצרה היתר זה בדיוק בשביל מציאות זו, ובכך ההיתר הוא לכתחילה.
לגבי אדם פרטי: בדרך כלל עדיף שלא למכור חמץ, גם בגלל שאנחנו לא מוציאים את החמץ מהבית וגם לא נותנים את המפתח לגוי, וגם בגלל שפשטות המצווה היא לשרוף את החמץ. אולם, המקרה שלנו – של חשש מחלה שכזו – הוא מקרה שעבורו נועדה המכירה. בדיוק בשביל מקרים כאלו אפשרה התורה למכור את החמץ.
למעשה: במציאות כיום, של מגיפת הקורונה, ניתן לקנות אספקה בכמות גדולה מבלי לחשוש, ובהגיע חג הפסח למכור את החמץ לגוי. גם אדם שלא היה רגיל עד היום למכור חמץ גמור, רשאי לעשות זאת במציאות הקיימת. אמנם, יש לשים לב לדברים הבאים:
א. ראוי לפרט את כל החמץ בשטר המכירה (כך וכך חבילות פסטה, כך וכך חבילות פתיתים וכדומה), ולמכור אותו בצורה רצינית (וכדאי להתכוון בביטול חמץ גם על חמץ זה).
ב. יש לשים את החמץ בחדר נפרד או אם שמים אותו באותו חדר, יש לעשות מחיצה של עשרה טפחים, כדי שלא יטעה ולא יבוא לאוכלו, וכך פסק השו"ע (ת"מ, ב) במקרה דומה. לפי זה, אם שמים חמץ בארון, ראוי פרט לפתק 'חמץ' לסגור אותו בחבל או במדבקה, כדי שלא יבואו לפותחו.
ג. אם בהתקרב הפסח לא יהיה צורך ב'מחסן' זה, ובמקביל לא יהיה מדובר בהפסד כספי משמעותי, היה כדאי לתת אותו למחסנים שאוספים מצרכי חמץ עבור עניים. שם מדובר על כמות גדולה וגם על עניים, ובוודאי שמותר להם למכור לכתחילה. אמנם, מצד הדין ניתן לשמור אותו אצלכם ולמכור אותו, כפי שהסברנו.
מכירת חמץ באינטרנט: בדרך כלל מעדיפים ללכת אל הרב לביצוע מכירת חמץ, בכדי להגביר גמירות דעת. אולם, מצד הדין ניתן לעשות מכירת חמץ באינטרנט. היה מקום להסביר מדוע קניין דרך האינטרנט נחשב כיום לקניין, וכך קונים דברים רבים בסכומים מאוד גבוהים, אבל אין צורך בכך. במכירת חמץ שהאדם הפרטי עושה הוא לא מוכר את החמץ לגוי והוא גם לא מוכר את החמץ לרב, הוא רק ממנה את הרב לשליח למכור את החמץ.
שליחות ניתן לעשות מצד הדין ללא קניין וללא עדים אלא באמירה בלבד בינו לבין חבירו. וכך נפסק ברמב"ם (שלוחין ושותפין פ"א ה"א) ובשלחן ערוך (חושן משפט הלכות שלוחין סימן קפ"ב, א):
"האומר לשלוחו: צא ומכור לי קרקע או מטלטלין, או: קנה לי, הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין; ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים, אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו, ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם".
לכן, ניתן לכתחילה לעשות מכירת חמץ דרך האינטרנט, שזהו למעשה מינוי שליחות לרב למכור את החמץ, אלא שבשנים כתיקונן מעדיפים ללכת אל הרב בכדי להגביר גמירות דעת.
הרב יוסף צבי רימון הוא ראש בתי המדרש של המרכז האקדמי לב וראש עמותת סולמות
