לו היינו חיים בתקופת התלמוד, סביר להניח שאחד הסיוטים הגדולים שלנו היה מחלת הראתן. על פי התלמוד מדובר בסוג הגרוע ביותר של שחין, שכולל הפרשות נוזלים מהעיניים ומהנחיריים, דליפת ריר מהפה ונוכחות מוגברת של זבובים סביב החולה.
פרשנים מודרניים התקשו בזיהוי המחלה על פי הידע המדעי כיום, אך יש שטענו שמדובר בצרעת, או בשמה האחר מחלת הנסן (Leprosy). מדובר במחלה זיהומית שמקורה הוא חיידקי (Mycobacterium leprae). בשונה מהאיום הנגיפי של ימים אלה, כיום ידוע שמחלה זו אמנם מדבקת אך היא אינה עוברת בקלות מאדם לאדם. למעשה, רק קשר קרוב וממושך עם חולה עשוי להוביל להדבקה. לפיכך, ישיבה מזדמנת לצד חולה, חיבוק או לחיצת ידיים אינם מספיקים על מנת להידבק.
בין אם מדובר בצרעת ובין אם לאו, חכמי התלמוד סברו שראתן היא מחלה בעלת פוטנציאל הדבקה גבוה, כפי שמלמד הקטע שלהלן (כתובות עז, ב):
מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של בעלי ראתן.
רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה.
רבי אלעזר לא עייל באהליה.
רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה.
ר׳ יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה. אמר אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה, יט), אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא?!
כל החכמים שנזכרו לעיל, למעט אחד, נקטו אמצעי זהירות שונים מחשש להידבקות מחולי ראתן, כגון התרחקות מזבובים שהיו בקרבת החולה, הימנעות מישיבה באזור שנשבה בו הרוח מכיוונם של החולים, אי־כניסה לאוהל של חולה, ואפילו הימנעות מאכילת ביצים שהגיעו ממקום מגוריו של חולה ראתן. בשונה מכל החכמים האחרים שהתרחקו מהחולים, מתואר שר׳ יהושע בן לוי היה ״נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה, ומושיבן אצלו, ומובטח הוא שתגן התורה עליו ולא יוזק״ (רש״י).
כולם מודים בסכנה
מקור זה ממחיש שישנם דברים שאינם משתנים. האנושות התמודדה עם מחלות זיהומיות מאז ומעולם. האמצעים היעילים ביותר למניעת העברה של תחלואה זיהומית היו ונשארו שמירת היגיינה וריחוק מהחולים. כמו כן היום, כמו בעבר, לצד העמדה הדומיננטית בקרב החכמים, שצידדה בנקיטת אמצעים פיזיים מחמירים שתכליתם הימנעות מהדבקה, היה מי שבטח בכוחו של לימוד התורה כאמצעי מגן מפני תחלואה. מהמשכו של הדיון התלמודי עולה שהתנהגותו של ר' יהושע בן לוי נתפסה כחריגה, אפילו בהשוואה לר׳ חנינא בר פפא, שנתפס כגדול שבדורו.
בהנחה ששררה הסכמה עקרונית בין החכמים הנ״ל בנוגע לסכנת ההידבקות מחד ומעלת לימוד התורה מאידך, מה הבסיס להבדל בין עמדת רוב החכמים ובין עמדתו של ר׳ יהושע בן לוי?
עמדה ״ישיבתית״ קלאסית, שלפיה אותם עקרונות הלכתיים היו מקובלים מאז ומעולם, תיטה להסביר את המחלוקת בין הגישות באמצעות המשגה ״פנים־הלכתית״. היינו, בהנחה שקיימת הסכמה בין החולקים בנוגע לעיקרון ההלכתי המנחה, שלפיו לא ניתן לסמוך על הנס במצבים שבהם ״שכיח היזקא״ (ההיזק מצוי), הרי שהמחלוקת תוסבר בכך שהחכמים הגדירו באופן שונה מה נחשב היזק שכיח או מה מגדיר את מושג השכיחות (למשל, חכם אחד סבר שסיכון של 1% הוא משמעותי, לעומת אחר שסבר שרק 5%). אפשרות נוספת בהסבר המחלוקת היא שחכמים חלקו בנוגע למאפייני ההיזק שיש לחשוש לו (למשל, חכם אחד סבר שההיזק שמדובר עליו הוא תחלואה, בעוד האחר סבר שמדובר דווקא על סיכון שכרוך בתמותה).
לחלופין, ניתן להסביר את המחלוקת על רקע הערכה שונה בנוגע למידת הסכנה שנשקפת לאדם במציאות מסוימת. היינו, גם אם נניח שמוסכם על הכול ברמה העקרונית שהיזק שכיח הוא בגדר סיכון של 1% לתמותה, הרי שחכם אחד סבר שסכנה מסוימת אכן עשויה להוביל לתמותה בשיעור זה, ואילו האחר סבר שמדובר בסכנה פחותה בהרבה, שאין לחשוש לה בנסיבות הספציפיות שעליהן נסבה המחלוקת.
כיוון אחר בהסבר המחלוקת בין הגישות השונות, שנוטה לתת יותר ביטוי לממדים הרעיוניים והאנושיים בקביעת ההלכה, עשוי לתלות את ההבדלים בין עמדות החכמים על רקע דגשים שונים במבנה עולמם הרוחני־אידיאולוגי, לצד הבדלים שקשורים באופי וקווי אישיות.
בהקשר של ר׳ יהושע בן לוי, עמדתו בנוגע לכוחה של התורה להגן על לומדיה הנאמנים עולה בקנה אחד עם קביעותיו שבכל יום יוצאת בת קול ומכרזת ״אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף״, וכן ״שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה״ (אבות ו, ב). וכך, תלמידי תלמידיו של ר׳ יהושע בן לוי, שלימוד התורה הינו המרכיב המכריע שמכונן את עולמם הרוחני־חברתי, עשויים להעצים את המחיר והסיכון שעל האדם ליטול על עצמו במסגרת חובת לימוד התורה.
שינוי בגישה למגפה
למרות שניתן לראות במחלקות ההלכתיות בסוגיות אלה לאורך הדורות ביטוי להמשכיות רציפה של חילוקי דעות בין אסכולות רבניות שונות, חשוב להצביע ולהיות מודעים לשינויים שקשורים לעיסוק ההלכתי בסוגיות אלה במרוצת הזמן.
לשם המחשה, נראה שאף היהודי האדוק ביותר לא היה מעלה על דעתו לטפל כיום במחלת הראתן באמצעות ההתערבות הנוירוכירורגית שהציע החכם התלמודי אביי באותו מקור תלמודי. במסגרת טיפול זה הוכנס החולה לבית שקירותיו עשויים משיש, ושם שפכו על ראשו שלוש מאות כוסות של רקיחה של מיני צמחים שונים, עד שהתרככה גולגולתו. לאחר מכן קרעו את הגולגולת בסכין, ובאמצעות ארבעה עלי הדס הסירו שרץ שנמצא במוח החולה, ושרפו אותו.
כפי שהסבירו הגאונים בתשובותיהם (אוצר הגאונים גיטין, חלק התשובות, סימן שעו), הנחיות רפואיות מהסוג הזה נשענו על הידע המקובל בעת אמירתן, ואין לסמוך על הנחיות אלה אלא לאחר שרופאים בקיאים קבעו שאין בהן סכנה.
כחלק מהשינויים שקשורים בנסיבות הזמן והמקום, ובדומה לפערי התפיסה בנוגע ליעילותן של התערבויות רפואיות שונות, כיום התובנה בנוגע להתמודדות עם התפרצות מגפה היא מורכבת ומעמיקה פי עשרות מונים ממה שהיה ידוע בתקופת התלמוד. לפיכך, ברוח עמדתם של הגאונים, מדיניות מושכלת והולמת בנוגע להתמודדות עם מגפה צריכה להיות מושתתת על ידע ספציפי, מבוסס אמפירית, בתחומים שונים ומגוונים, לרבות מחלות זיהומיות, אפידמיולוגיה ובריאות הציבור. כל אחד מתחומים אלה מהווה מומחיות נפרדת בפני עצמה. לשם המחשה, גם רופא שסיים לימודי רפואה והתמחה בתחום אחר הינו בעל ידע מוגבל ביותר בהקשר לתחומים אלה.
אחת מנקודות המפתח בתפיסה העכשווית של גיבוש מדיניות התמודדות עם מגפות היא שנקודת המבט מכוונת לאינטרס של כלל האוכלוסייה ולא של הפרט. כחלק מזה, ההנחיות בנוגע לאדם שהינו בעל סיכון נמוך לפגיעה משמעותית כתוצאה מהתחלואה ייגזרו במידה רבה מהסכנה שאותו אדם עשוי לגרום למישהו אחר, שהנו בעל סיכון גבוה לפגיעה משמעותית. כמו כן, על פי פרדיגמת החשיבה המודרנית, גם היבטים לוגיסטיים מערכתיים, כגון יכולת ההתמודדות של מערכת הרפואה במתן מענה לעומס הצפוי שיוטל עליה, מהווים חלק בלתי נפרד ממערך השיקולים של הערכת הסיכון שנשקף לציבור, והם מהווים מרכיב מכריע בגיבוש המדיניות.
אופן חשיבה מערכתי זה חדש לחשיבה ההלכתית המסורתית בהקשר לסוגיה זו. החשיבה ההלכתית המסורתית נטתה שלא להבחין בין סוגים שונים של סיכונים, ובעיקר התמקדה בשאלה האם הפרט רשאי ליטול על עצמו סיכון כזה או אחר לאור הסכנה שנשקפת לו, באופן אישי, כתוצאה מהסיטואציה. במודל חשיבה זה, אם מצב מסוים של קיום מצוות אינו מסוכן באופן ברור ומשמעותי לפרט, אין להימנע מעשייתו. וכמו שניסח זאת המאירי בהקשר למצוות עלייה לרגל (בית הבחירה, פסחים ח, ע״ב): ״אף על פי שאין סומכין על הנס במקום שההיזק מצוי, מכל מקום אף הוא אין ראוי להפקיע עצמו מן המצווה מתוך רכות הלב ומפחד הדברים שאין מצויים כל כך, אלא יהא לבו בטוח בה׳״.
קושי להישמע להנחיות
נראה שהפער בין החשיבה המודרנית בנוגע לגיבוש מדיניות בתחום בריאות הציבור בהקשר לתחלואה זיהומית ובין אופן החשיבה ההלכתי המסורתי בנידון תרם לקשיי העיכול והביצוע של הנחיות משרד הבריאות במחוזות שבהם קיימת מראש חשדנות בסיסית כלפי הערכות של אנשי מקצוע וגורמי ממשל שאינם שומרי תורה ומצוות. כשהנחיות אלה מתנגשות עם קוד התנהגות שנטוע עמוק בליבת הזהות של סביבה סוציאלית מסוימת, כגון פלגים מסוימים בציבור הליטאי והחסידי, ההישמעות להן קשה שבעתיים. ברמה הפסיכולוגית והרוחנית ניתן להזדהות עם הקושי והכאב של אנשים שלראשונה בחייהם נדרשים לעשות שינוי דרמטי באורחות חייהם.
חשוב להדגיש שגם מחוץ למגזרים שנזכרו לעיל פרדיגמת החשיבה הבסיסית של חלק מהחברה הדתית בנוגע להתנהלות למול סיכון בריאותי כתוצאה מתחלואה מדבקת היא לא תמיד שונה. נראה שהיחס המזלזל בנוגע לסכנת התפרצות החצבת זה לא מכבר היה ביטוי נוסף לכך שלאנשים קשה להפנים את הצורך לכלכל את צעדיהם על פי הנזק שהתנהגותם עלולה לגרום לאחרים בחברה, החלשים שבה, ולא רק לפי דרגת הסיכון שנשקפת להם באופן אישי (״הגנת העדר״).
החשיבה המערכתית בת־זמננו בנוגע לתחלואה כתוצאה ממחלות זיהומית, וההתנהגות הנורמטיבית שנגזרת ממנה, תואמות היטב לעקרונות יסוד בתפיסה היהודית, שלפיהן כל ישראל ערבים זה לזה. למעשה, משבר הקורונה מלמד שלא רק ישראל, אלא כל בני האדם בכל העולם קשורים זה בזה. בספרות ההלכתית נידונה השאלה עד כמה מחויב האדם לסכן את עצמו על מנת להציל את הזולת, אבל נראה שטרם לובנה לעומק השאלה עד כמה צריך האדם להגביל את עצמו על מנת להגן על הזולת. יש להניח שבעיסוק ההלכתי העתידי בסוגיות אלה תחלחל החשיבה המערכתית בנוגע להערכת הסיכון, ובעקבותיה ייווצרו קביעות נורמטיביות חד־משמעיות שמטילות חובה על האדם לנהוג באחריות מרבית כלפי תקלה ומכשול שעשויים להיגרם על ידו לזולת. אם בעבר הייתה זו משנתם של חסידים ואנשי מעשה בלבד, הרי שבמאה ה־21 תהפוך משנה זו לנחלת הכלל.
