אם יש את נפשכם לסור אל החוגים השונים למדעי היהדות באוניברסיטאות בארץ, תוכלו לראות תופעה מסקרנת מאוד: עוד ועוד כיפות שחורות נראות בשטח. אברכים בעלי חזות חרדית קלאסית הופכים לחלק מהנוף בחלק מהמחלקות, בעיקר בתחומי הלימוד הקלאסיים כמו תלמוד ומחשבת ישראל. חלק מן העוסקים בתחום כבר מדברים ממש על "תופעה", כזו שהגיעה העת לשאול מהן המשמעויות שלה.
במסדרונותיה של המחלקה לתלמוד באוניברסיטה העברית תוכלו לפגוש, למשל, את מרדכי וינטרויב, אברך חרדי שבימים אלו לומד לתואר שני ושוקד על כתיבת התזה, העוסקת במנהגי סופרים בכתיבת ספרי תורה. את דרכו הישיבתית התחיל וינטרויב בישיבת סלובודקה בבני ברק, וכבר שם גילה התעניינות בתחומים שונים מהמקובל. "תמיד פניתי לפינות שונות ממה שעשו כולם", הוא אומר. "למדתי דברים אחרים ממה שכולם למדו. אחרי שנה עברתי לישיבת אדרת אליהו בעיר העתיקה בירושלים, ולמדתי שם הרבה שנים. הלימוד בישיבה חידד את חוש הביקורת הטקסטואלית שלי, בגלל הגישה הלימודית שמבקשת לחזור למקורות וללמוד אותם בלי מחויבות מוחלטת לאופן שבו פירשו אותם פרשנים מאוחרים יותר".
יותר משפה אחת
במקביל, כמו עוד צעירים חרדים, גילה וינטרויב את הספרייה הלאומית בירושלים. "הייתי יושב שם וקורא מאמרים וספרים במדעי היהדות בתחומים שעניינו אותי, בפרט תלמוד. אחרי תקופה החלטתי שאם אני ממילא לומד את הדברים הללו, כדאי שאעשה זאת עם תעודה רשמית".
השתלבות באקדמיה היא לא בדיוק דבר סטנדרטי ומקובל בסביבה החברתית שלך. איך מקבלים את העובדה שאתה לומד באוניברסיטה, ואיך אתה מתקבל באוניברסיטה כסטודנט חרדי?
"אמנם זה לא סוד שאני לומד באוניברסיטה, אבל זה גם לא משהו שאני מזכיר בכל שיחה עם אנשים. אני לא עושה מזה עניין, ולכן גם הסביבה שאני חי בה לא עוסקת בזה כנראה. עם מי שכן דיברתי, התגובות היו מכובדות, מבינות וגם מתעניינות. לא חוויתי תגובות קשות לכך שאני לומד באקדמיה. גם באוניברסיטה זה ממש לא אישיו. נכון שאני נראה שונה מאחרים, אבל אף פעם לא הרגשתי לא רצוי או שהיחס אליי שונה. אנשים באוניברסיטה משתדלים לתת יחס טבעי, ודי מצליחים בזה. יש מדי פעם התעניינות או שאלות על היחס של הסביבה שממנה אני בא ללימודים שלי באוניברסיטה, אבל אף פעם לא היו חוויות לא־נעימות סביב זה".
איך הרקע הישיבתי שלך משפיע עליך כאקדמאי וכתלמיד מחקר?
"אני לומד תלמוד, אז ברור שהלימודים שלי בישיבה עוזרים לי באקדמיה. הידע הרחב הוא הבסיס החיוני להתקדמות שלי. אני מכיר טקסטים אז אני לא צריך לחפש אותם, אלא פשוט יודע אותם. גם הלימוד הישיבתי עצמו, על אף שהוא שונה מדרך המחקר, נותן לי עוד זווית על מה שאני עושה באקדמיה. אני תמיד אומר שמי שיודע רק שפה אחת לא מבין מהי שפה. כשאתה יודע שתי שפות או יותר, ואתה משווה ביניהן, אתה מבין מה המשמעות של שפה.
"גם כאן, ברגע שיש לך את האפשרות להשוות, אתה מבין הרבה יותר טוב מה בעצם אתה עושה. ההיכרות עם סגנון מחשבה אחר, הסגנון הישיבתי, משפרת את היכולות שלי כעת. מעבר לזה, הלימוד בישיבת אדרת אליהו אמנם לא היה לימוד אקדמי מחקרי, אבל יש שם ניסיון לעשות מה שמכנים בעולם הכללי 'קריאה יחפה', כלומר חזרה למקורות וניסיון ללמוד אותם בלי הנחות מוקדמות. התרגול של צורת החשיבה והלימוד הזו תורם לחשיבה האקדמית הביקורתית שלי".
ד"ר שי עקביא ווזנר: חקר המקרא והתלמוד יכולים לעורר קשיים אצל חלק מהסטודנטים החרדים. אבל בפועל, אנחנו רואים שאנשים דתיים וגם חרדים מגיעים ללמוד ולחקור את התחומים הללו, לפעמים מתוך עניין רב שעשוי להרים תרומה משמעותית למחקר
ואין התנגשות פנימית אצלך בין הרקע הישיבתי לבין העולם האקדמי־מחקרי?
"באופן עקרוני זו שאלה טובה, אבל במקרה שלי זה קצת שונה. כשהגעתי לאקדמיה כבר הייתי עם מטען של חשיפה לעולם המחקרי מהקריאה שלי בספרייה הלאומית. החשיפה שלי לעולם המחקרי הייתה הדרגתית, ולכן לא היה כאן רקע של מתח מאוד חריף או משבר. אני לא מצליח להיזכר עכשיו מה קרה כשקראתי את המחקר הראשון, אבל החשיפה הייתה איטית, ויחד איתה האימוץ של דפוסי החשיבה האלו".
בחברה החרדית מתפתחת בשנים האחרונות קבוצה של חוקרים עצמאיים, שעוסקת ממש בתחומים הללו, מחוץ לאקדמיה. מה דחף אותך ללכת לאוניברסיטה ולא לפעול כחוקר עצמאי?
"בסופו של דבר מדובר בקבוצה קטנה ולא מוכרת. אם הייתי רק חוקר עצמאי, ההכרה ביכולות שלי ובהישגים שלי, ללא האקדמיה, הייתה הרבה יותר נמוכה. אם אני באקדמיה, יש סיכוי שיעריכו את מה שאני עושה. אבל זה לא העיקר. המחשבה שלי היא שיש הרבה מאוד מה ללמוד מהאקדמיה. לא באתי כדי להראות מי אני אלא קודם כול כדי ללמוד, ובאקדמיה יש ידע שקשה למצוא אותו בחוץ. אין לי יומרה להמציא את הגלגל. אני רוצה ללמוד ממי שהקדישו את חייהם למחקר, ובהמשך אולי גם להוסיף לזה".
תהליך מכוון
ד"ר שי עקביא ווזנר למד בישיבת חברון שמונה שנים. כיום הוא מרצה וחוקר משפט עברי באוניברסיטת תל אביב. ווזנר מכיר את תופעת השתלבות החרדים במדעי היהדות, אך טוען שצריך לראות אותה בתוך ההקשר הרחב יותר של הגידול הכללי בכניסת חרדים למסגרות אקדמיות. "נכון שמדעי היהדות הם לא המוקד של ההשתלבות הזו, שמתרחשת בעיקר בתחום של מדעי החברה", הוא אומר. "זה לא תהליך מקרי, אלא תהליך מכוון שבא הן מצד המוסדות להשכלה גבוהה, והן מצד גורמים שונים בחברה החרדית. המוטיבציה העיקרית של הציבור החרדי לאקדמיה היא כלכלית, ולכן זה קורה בעיקר בתחומי לימוד שיש בצידם הבטחה להשתלבות טובה בשוק העבודה ולרווחה כלכלית. אבל ההיכרות עם האקדמיה פועלת את פעולתה, ומשפיעה גם על כניסה לתחומים אחרים, 'מחקריים' יותר, כמו מדעי היהדות.
"ברגע שיש יותר עניין בלימודים אקדמיים ונגישות של חרדים לאקדמיה בכלל, זה נותן לגיטימציה גדלה והולכת בציבור החרדי להליכה לאקדמיה, ומשפיע באופן רוחבי על שילובם של סטודנטים חרדים בכל תחומי הלימוד. כמובן שיש גם מאבקים והתנגדויות מהממסד החרדי, אבל בסופו של דבר זה תהליך משמעותי מאוד בשנים האחרונות, שמצד אחד יש לו השלכות מאוד מעניינות על החברה החרדית, ומצד שני הוא משפיע גם על האקדמיה".
ישראל, סטודנט לתואר שני: בישיבה כאילו מותר להקשות את כל הקושיות ולשאול את כל השאלות, אבל בסוף, כל החופש הזה הוא בתוך גבולות גזרה מאוד מסוימים. באוניברסיטה, הטלת הספק ושקילת כל דבר במאזני השכל הן הנורמה
"היתרון של מי שמגיע למחקר של תלמוד וספרות רבנית עם רקע ישיבתי מוקדם לעומת מי שמגיע מחוץ לעולם הזה הוא משמעותי ביותר", קובע ווזנר, "זה פער שכמעט אי אפשר לגשר עליו. ההשלכות שלו בולטות במיוחד במה שקשור ללימודי תלמוד ופילוסופיה של ההלכה והמשפט העברי, אבל גם במחשבת ישראל, חסידות וקבלה, כי בכל זאת התחומים הללו קשורים אלו באלו, ורקע תלמודי חזק עוזר ומסייע בקריאת הטקסטים. מי שמגיע למדעי היהדות ללא היכרות מוקדמת עם ספרות תלמודית ורבנית צריך להשקיע כמה שנים רק בלרכוש את הבסיס. זה כמובן לא סותר את העובדה שלפעמים דווקא מי שמגיע מתוך העולם הזה סובל ממידה של יוהרה וממחשבה שלאקדמיה בעצם אין מה 'למכור' לו, וגם זו שגיאה קשה. בתחום שלי, למשל, רוב מוחלט של החוקרים גדל בעולם הישיבות. כאשר אנחנו מגיעים לתחום של מחקר עולם הישיבות הליטאי, תחום מחקר שמתפתח מאוד דווקא בשנים האחרונות, אז כאמור היתרון הזה נעשה משמעותי אפילו יותר".
ווזנר לא מתעלם גם מהקשיים שיש לאדם חרדי שרוצה לעסוק באופן אקדמי בתחומים הנושקים לשאלות של דת ואמונה. "מדעי היהדות הם תחומים רגישים, זה נכון. חקר המקרא וביקורת המקרא מעוררים בעיות משמעותיות אצל אדם דתי או חרדי, אבל גם חקר התלמוד יכול לעורר קשיים אצל חלק מהסטודנטים החרדים. תחומים מסוימים במחקר מדעי היהדות עשויים לעורר אצל הלומד והחוקר שאלות אמוניות. אי אפשר להתכחש לזה. אבל בפועל, אנחנו רואים שאנשים דתיים וגם חרדים מגיעים ללמוד ולחקור את התחומים הללו, לפעמים מתוך עניין רב שעשוי להרים תרומה משמעותית למחקר".
העתודה האינטלקטואלית האחרונה
פרופ' מעוז כהנא מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב לא רק מכיר את התופעה כצופה מן הצד, אלא גם משתדל לפעול להרחבתה. "אני רואה בחברה החרדית את העתודה האינטלקטואלית האחרונה של הציונות", הוא אומר, "מדובר בקבוצה חברתית שעולם הלימוד והספר הוא חלק משמעותי בתוך התרבות שלה. הדבר הזה, שהיה עד לפני אי אילו שנים מאפיין של כל החברה היהודית, נחלש מאוד בקבוצות אחרות, אם להתבטא בעדינות. לכן יש חשיבות בשילוב של אנשים מתוך החברה החרדית בתוך העולם האקדמי, וזה באמת קורה היום באופן משמעותי יותר מאשר בעבר, אם כי צריך להודות שזה עדיין לא במספרים מאוד משמעותיים. באוניברסיטה העברית, שבה אני אמנם לא לומד ולא מלמד, בחלק מהחוגים זו כבר ממש תופעה בולטת. זה משמעותי באותם תחומים של מדעי היהדות שבהם צריך היכרות יותר טכנית עם העולם הזה. במקומות אחרים זה עדיין בגדר טפטוף, אבל מורגש הרבה יותר מאשר בעבר".
"במכללות להוראה הסיפור הוא בעיקר כלכלי ושם אנחנו באמת מדברים על מספרים הרבה יותר גדולים. לא גדולים יחסית למגזר החרדי, אבל גדולים במונחים של המערכת. אם אתה מכניס מאתיים־שלוש מאות תלמידים למערכת, זה בהחלט מורגש וזה משהו שהמכללות בהחלט משכילות לעשות. אבל זה ידע פופולרי ולא מחקר, והמניעים הם בסופו של דבר כלכליים. זה לא רע, וזה גם חלק מתהליכים רחבים שעוברים על החברה החרדית. אבל זה לא משהו בעל השפעה".
את עיקר ההשפעה האפשרית רואה כהנא במה שהוא מכנה "אקדמיה מקצועית", כלומר חוקרים במדעי היהדות שמגיעים מהעולם החרדי. מדובר, לדבריו, במספרים קטנים בשלב זה, אולם בנוכחות מורגשת באוניברסיטאות העברית ובר אילן. עם זאת, כהנא מציין שלצד האקדמיה הממוסדת, שבה החרדים מתקשים להשתלב עקב מחסומים בדמות היעדר השכלה פורמלית, חוקרים עצמאיים שצמחו בעולם החרדי יוצרים בתחום של מדעי היהדות מחוץ לאקדמיה ומגיעים לתוצאות מרשימות מאוד.
"במקומות שבהם המילים הן חשובות ויש עיסוק מקצועי בנושאים הללו, באופן טבעי מתעניינים אחד בשני", הוא אומר, "החוקרים העצמאיים הללו מתעניינים מאוד במה שנעשה במחקר האקדמי, והמחקר האקדמי מתעניין במה שנעשה אצל אותם חוקרים. ההזנה ההדדית קיימת והיא טבעית. בעיניי, ריבוי מוקדי ידע הוא דבר מבורך. יש מוקד ידע באקדמיה ויש מוקדי ידע שנמצאים מחוץ לאקדמיה, חלקם בתוך עולם הישיבות. אפשר להסתכל על זה כאילו מדובר ב'אקדמיה לא מקצועית'. אני לא רואה את זה ככה. בעיניי, מדובר בסוג נוסף של ידע. חלק מראשוני החוקרים במדעי היהדות היו תלמידי ישיבה שהתעניינו, למדו וחקרו.
"אני אמנם פעיל באוניברסיטה, אבל אינני חושב שהדרך האקדמית היא האופן היחיד שבו ניתן להשיג ידע תקף במדעי היהדות. יש עולמות שונים של ידע, וכל אחד מעולמות הידע מונע מאינטרסים שונים ומתשוקות שונות. נוצר כאן עוד סוג של מלומדות תורנית שצריך לברך עליו, ולא להתייחס אליו בזלזול. טוב שחלק מהחרדים נכנסים לאקדמיה, ובהחלט יש להם הרבה מה לתרום באקדמיה, אבל זה לא שולל בשום אופן את התרומה של מוקד המחקר והידע האלטרנטיבי שנוצר כאן למדעי היהדות".
מי שצריך לדעת
ישראל, אברך לשעבר בן 36 מירושלים, העדיף גם הוא את העולם האקדמי דווקא. המטרה מבחינתו הייתה כבר מהרגע הראשון לעשות דוקטורט, אך הגשר לאקדמיה היה תואר בחינוך במסלול לחרדים באחת המכללות לחינוך. "לא יכולתי להגיע לאוניברסיטה ישר מהכולל", הוא מסביר, "לא הייתה לי תעודת בגרות, ולכן הייתי צריך לעשות את התואר הראשון במקום אחר". עם זאת, להחלטה להשלים תואר ראשון בחינוך היה מבחינת ישראל גם היבט מעשי־כלכלי: "החלטתי שאני לא רוצה להתפרנס מהכולל ולא מהמלגה הזעומה. פשוט לא ראיתי את עצמי ממשיך להתפרנס ככה. עם תעודת הוראה אתה יכול להתפרנס. לכן ההליכה ללמוד תואר ראשון במכללה באה משני כיוונים. גם מתוך החלום להגיע לאקדמיה וגם בגלל הצורך להתפרנס, שיהיה לך משהו ביד. אבל האמת היא שכל הזמן רציתי להגיע ל'אקדמיה למהדרין', כלומר לאוניברסיטה. כמו שכל אחד בעולם הישיבות רוצה מטבע הדברים להגיע לישיבה הכי טובה".
את השכלתו התורנית רכש ישראל בישיבות בבני ברק ובירושלים, שבה הוא מתגורר עד היום. כיום הוא תלמיד לתואר שני בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, ומתעתד לעסוק בתחומים של השכלה ומסורתיות בעם היהודי בעת החדשה.
הלימוד בישיבה מפרה את העשייה האקדמית שלך?
"הידע התורני שספגתי עוזר לי מאוד, לא רק בצדדים הטכניים – גם מבחינת הידע והקשר להיסטוריה שיש למי שבא מלימוד ישיבתי הרבה יותר מאשר למי שלא בא משם. מעבר לכך, כמובן שיש לי יתרון בניתוח טקסטים שקשורים למסורת. אתה בעצם רואה כל טקסט בצורה אחרת".
ואיך היה המעבר מעולם הלימוד הישיבתי לעולם האקדמי? יש דברים במעבר הזה שהיו קשים לך?
"אין ספק שמדובר במעבר לעולם מושגים אחר שבו יש השקפות אחרות. אני לא מרגיש זר, והיחס אליי הוא מצוין. אבל אין ספק שאני מרגיש קצת אורח במובן הזה שאני מגיע מעולם שונה מאוד, וכאן אני רואה דברים שלא ראיתי ומחיל עליי את הכללים של המקום שאני נמצא בו. בסופו של דבר, בישיבה כאילו מותר להקשות את כל הקושיות ולשאול את כל השאלות. אתה יכול להתווכח עם מגיד השיעור ויכול אפילו להקשות על ה'קצות', נניח. אבל בסוף, כל החופש הזה הוא בתוך גבולות גזרה מסוימים. יש דברים שבהם אסור להטיל ספק ויש שאלות שלא שואלים. באוניברסיטה הטלת הספק ושקילת כל דבר במאזני השכל הן הנורמה. זה אמנם עולם שהוא חדש לי, אבל על דעת זה באתי ואני לא חושב שזה אמור לפגוע ביראת השמיים או בשמירת המצוות".
ואיך מגיבה הסביבה למעבר הזה?
"מי שלא צריך לדעת לא יודע. חברים קרובים יודעים וגם חלק מקרובי המשפחה, אבל בטח לא כולם. יש כאלו שבוודאי אם היו יודעים היו מדקלמים את הטקסטים המקובלים שאני בעצמי דקלמתי עד שלב מסוים. במקרה הטוב היו מדברים על בזבוז זמן וביטול תורה, ובמקרה הפחות טוב על דעות פסולות וכפירה. לכן מי שצריך לדעת יודע, אבל לא מעבר לזה".
