כמה מילים לכבוד פרֵדתנו מספר שמות. שני רעיונות שזורים בספר: שמו ותחילתו מבטאים את המאבק נגד האלילות. הדיבר "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ, ד) משתזר עם ציווי ה' אל משה (שמות לד, א): "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים… וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים". "פְּסָל לְךָ" הוריש את ה"פֶסֶל". "הַדְּבָרִים", דברי ה' החקוקים על האבן, באו במקום התמונות והצלמים.
מנגד, בחציו השני של ספר שמות באה לידי ביטוי ההמחשה האמנותית שבמשכן וכליו. במרכז המשכן עומדים ארון הקודש והכרובים שעליו, המהווים מעין כיסא־כבוד שנשאר ריק מביטוי גשמי, בו "יושב" הבלתי נראה, כאשר בהדום הכיסא מצוי הטקסט: שני לוחות האבנים. לפנינו אחד המאפיינים הבולטים של המסורת היהודית לדורותיה. מול ציורי הפרֶסקוֹ של מיכלאנג'לו בקאפֵלָה הסיסטינית בוותיקן המתארים את בורא העולם כישיש בעל זקן לבן, בחרה היהדות לדבוק באותיות התורה.
"יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן" (תהילים צא, א) – הקב"ה נשאר נסתר מעיני בשר ודם ומתיאור אמנותי כלשהו. אך לא רק מעיניו של האדם נסתר הקב"ה, אלא גם מידיעתו ותפיסתו: "אֲסַפְּרָה כְבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּיךָ". השמות שבהם אנו מתייחסים לקב"ה אינם אלא כינויים למי שמצוי מעבר לאפשרויות הידיעה האנושית. לפיכך נוהגים אנו לכנותו "הַשֵּׁם", המצוי מעבר לכל שם ומהות שאנו יכולים לייחס לו. הקבלה ביטאה רעיון זה באופן מעניין, על ידי שימוש במושג האחרון שהתבונה האנושית יכולה לבטא: "אינסוף". כשהתבונה תופסת דבר, היא שמה אותו במדרגת גבול וגדר, דהיינו הגדרה. אך ביחס לקב"ה אין לנו גדר כזו המסוגלת לתחמו.
הפילוסופיה האנלוגית
האם אין בבניית המשכן ויתור למוחשות? שתי תשובות ניתנו לשאלה זאת. הן מהוות שתי קריאות מנוגדות של הטקסט המקראי. לפי האחת, נצטווה עם ישראל לבנות את המשכן מלכתחילה, עם מתן תורה. לפי השנייה – רק בעקבות מעשה העגל, כאילו מתוך פשרה, בדיעבד, עם חולשתו של העם. העם "הוכיח" בחטאו שאינו כשיר לדבוק באמונה שהיא כולה הפשטה. העם נזקק לסמלים גשמיים.
להבנתי, שתי קריאות אלו מלמדות אותנו על קיומם של שני סוגי תפיסות אנושיות, הנובעים אולי מכך שקיימים באדם מעין "הורמונים רוחניים" שונים הקובעים את דרכי מחשבתו. ארשה לעצמי למתוח במקצת את המונחים הטכניים ולכנותם: האדם הדיגיטלי והאדם האנלוגי. את השוני שביניהם ביטא הרמב"ם במורה הנבוכים כשאפיין את ההבדל שבין פילוסופים לנביאים. לשיטתו, אריסטו (שלא כאפלטון), הפילוסוף בה"א הידיעה, פיתח את המחשבה הרציונלית מתוך כך שיצר שפה טכנית, שכולה אינטלקטואלית, ורק יחידי סגולה המתמחים בה יוכלו להבינה. הנביא לעומת זאת, לפי הרמב"ם, הביא לשיאו את המיזוג שבין אינטלקטואליות ודמיון, בשפה פלסטית ואלגורית. הפילוסוף הוא ה"דיגיטלי", הנביא – ה"אנלוגי".
כדי להבין את יצירתו של האדם הדיגיטלי, אנו חייבים לרכוש את שפתו המיוחדת, שפה המשתנה בכל דור. אריסטו מזכיר לי את שפת ה"FORTRAN" והכרטיסים המנוקבים שבהם השתמשתי. אך מאז השתנו השפות. כל שיטה פילוסופית יצרה שפה חדשה, שפעמים רבות רק סיבכה אותנו יותר. אני מתגעגע ל־ Visual Basic ולשפת C היחסית מובנות של דיקרט ותלמידיו. אך שפת הפילוסופיה התפתחה מאז בכיוון הפוך למה שהתרחש בשפות התכנות. פרס נובל לסיבוכיות מגיע להוגים הגרמנים, ובייחוד להיידגר ותלמידיו הצרפתיים. שפת C הפילוסופית הפכה אצלם לא ל־"C++" אלא להיפך, ל־"־־C", ולפעמים למעין ג'יבריש מתוחכם, כשאתה לא בטוח אם הכותב הבין את מה שהוא כתב. ואולי צדקה עשו איתנו הפוסט־מודרניסטים בסגנון הכתיבה שלהם. אילו היו מובנים, נזקם היה גדול יותר, עד לאין שיעור.
עד כאן ביחס ל"הוגים הדיגיטליים". את הנבואה, ויורשתה האגדה, אפשר לדעתי לדמות דווקא לישויות אנלוגיות. הן יצרו מטפורות ואלגוריות. אמנם, גם אצלן לא תמיד קל להבין את הנמשל. אולם איך ביטא זאת הרמב"ם במבואו למורה הנבוכים? שיטה זאת היא (משלי כה, יא): "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף". תכשיט הזהב דמוי התפוח נתון בכלי כסף עשויים רשת ושבכה. אף אם אין האדם מגיע לזהב הפנימי, עדיין יש בכסף החיצוני מספיק כדי לפתח את אישיותו ולהזין את נשמתו.
להשתחרר משבי ההאנשה
במאמרו החשוב והבעייתי "על שתי הסעיפים", דן אחד־העם ביסודותיה של היהדות: "אילו בא לפני אותו גוי שבקש ללמוד כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, הייתי אומר לו: לא תעשה לך פסל וכל תמונה – זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא". לדבריו, היהדות נבדלת מכל דת ב"נטייתה המוחלטת להרים את ההכרה הדתית והמוסרית למעלה מכל צורה מוחשית מוגבלת ולקשרה בלי אמצעי באידיאל מופשט שאין לו כל תמונה". אחד־העם מזכיר לנו שהיוונים והרומאים היו מאשימים את היהודים שאין להם אלוה, כי בעצמם לא יכלו לתפוס אפשרות של אלוהות ללא תמונה. כך גם כאשר הנצרות השתלטה על אומות העולם, היא לא יכלה שלא לשתף עם אלוהי ישראל "אידיאל אלוהי בצורת אדם, כדי לשכך את הצורך המורגש בלב לאידיאל יותר קרוב".
לכאורה אחד העם צודק, אך הוא גם טועה. חייבים להבדיל בין המאבק נגד ההאנשה לבין הצורך בשילוב של דמיון וחזון יחד עם ההפשטה. המאבק נגד ההאנשה הוא חלק מתהליך התבגרות האנושות. תולדות הידע המדעי מהוות ניסיון מתמיד להתגבר על התפיסות האינפנטיליות שלנו. עם זאת, האנושות זקוקה תמיד להיעזר בכוח הדמיון. עשרת הדברים שבלוחות הברית זקוקים לארון קודש ולמשכן כדי לשכון בו. היהדות איננה דת דיגיטלית בלבד. היא דיגיטליות עם משכן אנלוגי. ואנו זקוקים לשני סעיפים אלה.
אפשר לכאורה לעבוד ביהדות בשפת התכנות הנמוכה ביותר – ה"אסמבלי" – שפת המכונה המדויקת מאוד שתתאר את האלוהות במושגים הפילוסופיים המופשטים והמרוחקים ביותר. אך שפה זו קשה לתפיסה האנושית. כיצורים אנושיים, זקוקים אנו לשפות העיליות יותר: הספרות, השירה, האמנות, הקולנוע, התיאטרון וכו'. הבעיה היא שרוב ה"שפות" האלו שבויות עדיין בשבי ההאנשה, התאוות והאינטרסים, ההשלכות הפסיכולוגיות, השנאות והפחדים, הרייטינג ובצע הכסף. בהר הבית שוכנים משכנים זרים לרוב. ואולי משימתנו בעידן המודרני היא לתאם בין שפת המכונה לבין השפות העיליות: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
