פסיקת הלכה בימי קורונה

לא פחות מארבעה עשר רבנים, מתוכם שני רבני ערים וראש אבות בתי הדין מבית הדין הרבני בירושלים, חתמו על פסק ההלכה שהתיר להורים מבוגרים לערוך סדר מקוון עם בני משפחותיהם בחג הפסח שיתקיים בצל המגפה. "איגוד חכמי המערב שבארץ ישראל" מאגד סוללת פוסקים יוצאי צפון אפריקה, שאינם נמנים על החשודים המידיים בהנפקת קוּלוֹת ליברליות כארגוני רבנים מהמרכז־שמאל של הציונות הדתית. זה לא מנע מהשמיים הממסדיים להריק אש וגופרית על החותמים, ולגרום לאחדים מהם למשוך את חתימותיהם בבהלה.

שאלת השימוש בתוכנת זום ביום טוב, יחד עם שאלות הלכתיות כבדות אחרות כמו טבילת נשים בימי קורונה, קדיש במניין לאבלים ושמירה על מנהגי חומרות הלכתיות בפסח, ממחישות את מורכבות שיקולי הפסיקה בימי חירום. דומה כי אף אחת מהשאלות הללו לא נידונות בכלים הלכתיים טהורים, ושיקולים סוציולוגיים, פסיכולוגיים ואחרים מקבלים משקל גבוה הרבה יותר מהרגיל.

עיון מעמיק בדין החשמל

פולמוס הזום הוא צומת שבו הצטלבו שלוש סוגיות שונות לחלוטין: התעוררות מסורת הפסיקה של רבני מרוקו והמגרב לאחר פטירתו של הרב עובדיה יוסף, שאלת ההכרה במצבי דחק נפשיים כמצב פיקוח נפש, והשינוי הדרמטי במעמדו של המושג "עובדין דחול" בעידן המחשב והסלולר.

רבים מיהודי מרוקו נהגו להשתמש בחשמל ביום טוב. אבי זוכר זאת היטב מימי ילדותי. בין הפוסקים בארץ שתמכו בהיתר עמדו הראשון לציון הרב בן ציון עוזיאל, הרבנים יוסף ושלום משאש, הרב רפאל בן שמעון, הרב משה מלכה והרב דוד שלוש, שכיהן כחבר מועצת הרבנות הראשית וכרבה של נתניה במשך 63 שנים. את הקונטרס הארוך שלו בנושא פרסם הרב שלוש בספרו "חמדה גנוזה", ועיון בו מפריך את הטענות שלפיהן פסיקתם של רבני מרוקו ניתנה על ידי רבנים שלא הכירו או לא הבינו את החשמל.

החיבור של הרב שלוש כולל ניתוח פיזיקלי עדכני למדי של אופן יצירת החשמל ושל פעולת הנגדים ההופכים זרם לחום; סקירה מקיפה של הסוגיות הרלוונטיות מהתלמוד ועד לפוסקי דורנו כמו החזון איש; וניתוח למדני־אנליטי של יסודות הדין במתודולוגיה של המשגה תיאורטית שכמעט לא קיימת בפסקי הדין של הרב עובדיה יוסף.

תשובתו של הרב שלוש ארוכה ומפורטת. באחד הפרקים בתוכה הוא דן בתפיסות ההלכתיות הגורסות שסגירת מעגל חשמלי יוצרת "ניצוצות". הוא מגיע למסקנה מחמירה מזו של החזון איש בנוגע לניצוצות בשבת וטוען שהאיסור הוא איסור תורה ולא מדברי חכמים כפי שסבור החזון איש. אלא שהתמונה מתהפכת בדיני יום טוב. הרב שלוש אוחז בדעת הרמב"ם שלפיה הוצאת אש ביום טוב אסורה רק מדברי חכמים ולא מהתורה, וטעם האיסור הוא שלא לטרוח ביום טוב במלאכות שניתן לעשותן לפני התקדש היום. כפועל יוצא, אם אדם הדליק נר מערב יום טוב והוא כבה או שהיה אנוס ולא יכול היה להדליק, מותר להדליק אש חדשה ביום טוב.

אלא שלדידו של הרב שלוש כל הדיון המסועף הזה לא רלוונטי בנוגע לזרם החשמלי, שאותו אין להגדיר כאש כלל, גם כאשר הנגד במעגל החשמלי מייצר חום. בנקודה זו הוא חולק על הרב עובדיה יוסף. על בסיס כל זאת מגיע הרב שלוש למסקנה: "אין בהדלקת חשמל כל טרחה שהיא, ולא שייך לומר שעל ידי הנעת הכפתור יימנע משמחת יום טוב".

הרנסנס של רבני המערב

פסק ההלכה שלו מוליך אותנו אל הסוגיה הראשונה: הרב שלוש שנולד במרוקו למד בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, לצד הרבנים עובדיה יוסף, חיים דוד הלוי (לימים גיסו), ציון לוי ובן ציון אבא שאול. אלא שעם השנים נוצרה בתוך עולם הפסיקה הספרדי היררכיה ברורה. ההגמוניה הבגדדית־חלבית־מצרית דחקה לשולים את רבני המגרב, בעיקר בשל הדומיננטיות המובהקת של הרב עובדיה יוסף.

הרב יוסף חתר להשליט נוסח אחיד, הן בפסיקה (בטענה שכל היהודים בישראל חייבים לקבל עליהם את מרותו של מחבר השולחן ערוך ר' יוסף קארו) והן בנוסח התפילה. המהלך לא צלח מול הקהילות האשכנזיות אולם השפיע באופן דרמטי על הציבור החרדי־ספרדי. מסורות הפסיקה של רבני מרוקו נדחקו לקרן זווית, ורוב רבניהם יישרו קו מאונס או מרצון עם מי שהוכתר מגיל צעיר כ"מרן", ומאוחר יותר הוביל את הכוח הפוליטי המשמעותי של הציבור הספרדי־חרדי: תנועת ש"ס. הכפיפות לעמדתו של "מרן" הייתה בתקופות מסוימות כמעט תנאי לקבלת משרות רבניות בכירות.

הרנסנס של פסיקת יהודי המערב התעורר רק בשנים האחרונות, לאחר הסתלקותו של הרב יוסף. במבט רחב יותר, פסיקות עדתיות ומנהגים עדתיים רווחים היום בתפוצה רחבה הרבה יותר לא רק בשל הסתלקותו של הגר"ע יוסף אלא בשל תום עידן ה"מרנים" בכללו. בדורות הקודמים שלטו בכיפה פוסקי־דור מוסכמים שהמילה שלהם הייתה לא פעם המילה האחרונה: הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב יצחק ניסים והרב עובדיה יוסף בציבור הספרדי; הרב שלמה גורן, הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא בציבור הציוני דתי; הרב אלעזר מנחם מן שך, ר' שלמה זלמן אוירבך, הרב אליעזר יהודה ולדנברג והרב שלום אלישיב בציבור החרדי־אשכנזי. תום עידן ה"מרנים" אִפשר לקולות המושתקים לצוף על פני השטח.

פסק הדין בנושא הזום עורר סערה בכל רחבי העולם הרבני, אולם את העקיצה הכואבת ביותר קיבלו החותמים מתוך העדה פנימה. הראשון לציון הרב שלמה עמאר, יליד קזבלנקה, תקף את הפסק במילים חריפות. "אינני מאמין שיש רבנים שיתירו דבר זה. ובוודאי שזה כרוך בכמה איסורים קלים וגם חמורים ותוצאות דבר זה מי ישורנו, שזו היא בבחינת עברה גוררת שהיא בוודאי עברה רחמנא ליצלן". לא נתקררה דעתו עד שהוסיף את ההאשמה החמורה ביותר בלקסיקון: "הן עתה נודע לי שיש רב שחתם על ההיתר והוא רפורמי".

איגוד חכמי המזרח הוציא בתגובה מנשר תחת הכותרת "מחאה נמרצת": "אנו קובעים כי המכתב של הרב עמאר כולו הטעיה ורמיה… לשון הרע והוצאת שם רע הוא עוון פלילי, לכן באנו כאן משום עשה דכבוד תורה למחות על דברי הבלע הללו ולקרוא לרב עמאר לחזור בתשובה. אולי ה' יכפר בעדו". בתכתובות עם לשכתו של הרב עמאר אף איימו בהגשת תביעת דיבה.

תחושת העלבון ניכרה היטב בפתח תשובה הלכתית באותו נושא שפרסם הרב חיים אמסלם: "כרגיל במחוזותינו כל פסק 'חדשני' מעין זה נתקל בהתנגדות ובאיומים על החותמים עד כדי פיטוריהם מעבודה, תופעה מוכרת מאז השתלטה הדיקטטורה על עולם ההלכה. כמעט אף רב לא מעז כמעט באף נושא לחדש דבר, כי אם להחמיר, והכל מחשש פן יבולע לו".

שאלה של טירחה

אחד החותמים על הפסק המקורי, רבה של שלומי, הרב משה אלחרר, היה נסער. "מדובר בפסק דין של הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, וגדל פה דור שלא מבין את מקומו ביחס לרב עוזיאל", הוא מספר בשיחה עם מקור ראשון. "הרב עובדיה יוסף ז"ל סיפר שהוא היה מתחבא ברחוב כשהיה רואה את הרב עוזיאל מיראת גאונותו. הוא אמר שאם ישימו את כל הגאונים ששימשו בתפקיד הראשון לציון לפניו בכף מאזניים בכף אחת ואת הגאון הרב עוזיאל בכף שנייה, הוא מכריע את כולם. הרב חיים דוד הלוי העיד על הרב עוזיאל שהיה כותב את פסיקותיו מבלי לפתוח ספר, כי הש"ס והפוסקים היו מונחים לו בשלמות בזיכרון בלי אף שגיאה. הגאון הזה פסק בפשיטות להתיר הדלקה וכיבוי של חשמל ביום טוב ללא חשש 'נולד' או 'מוליד'".

"אנשים לא פותחים ספרים. מי שלמד את דברי גדולי עולם הללו – הרב עוזיאל, הרב משה מלכה, הרב שלוש – יודע שהם תופסים שאיסור הולדת האש ביום טוב מתייחס למצב שבו נדרש מאמץ גדול כדי להדליק את האש. אם אתה מכין גחלים בערב יום טוב ומכסה אותם באפר, וביום מסיר את האפר המונע ומלבה אותם, זה מותר לכל הדעות. כך הם הגיעו להתיר הדלקת אש בגפרור: המפעל מכין לך את הדונג והזרחן שהם כמו גחלים עוממות, ובהדלקת האש ביו"ט אין כל טרחה. כל הרעיון הוא מניעת טרחה.

"כך פסק גם הגאון רבי אברהם אנקווה שהיה אב בית דין בתפילאלת, היכן שחיה משפחת אבוחצירה. כולם שם הדליקו חשמל ביום טוב ואיש לא צווח. כל זה מבוסס על אדני הנשר הגדול הרמב"ם בהלכות יום טוב. הוא מסביר שיסוד האיסור הוא שכל מלאכה שניתן לעשותה בערב יום טוב אסרו לעשותה ביום טוב, גזרה שמא ימעט מלהכין בערב יו"ט, יטרח ביו"ט ושמחת החג תיפגם. איזו טרחה יש בהדלקת מיחם או מתג אור? איזה טורח יש בהדלקת גפרור?

"כך פסק גם רבה של ירושלים הרב שלום משאש בפשיטות. הרב עובדיה יוסף בעצמו היה מעביר את כל התשובות המסובכות שלו בענייני ממזרות ועגינות לרב משאש לקבל חוות דעת. הוא סמך עליו בסוגיות החמורות ביותר. אז במה שהוא פסק בהלכות יום טוב אסור לשמוע לו? איך אפשר לזלזל במה שהיה פשוט בקרב רוב ככל פוסקי צפון אפריקה?"

היתר לשעת הדחק

אחת הטענות החזקות נגד פסק הדין של רבני מרוקו היא השינוי במעמדו של המושג "עובדין דחול" בעידן המחשב והטלפון החכם. אם במשך אלפי שנים הייתה התאמה בין ההגדרות הלמדניות הקלאסיות ל"אבות" ו"תולדות" במלאכות שבת לבין שוק העבודה והמסחר, העידן הטכנולוגי הפך את היוצרות. כיום, המחשב, הסמאטרפון והתחבורה הם הכלים המרכזיים של שוק העבודה והשבתתם היא הפעולה המוחשית ביותר המגדירה שבתות וימים טובים. התרת שימוש במסכים עשויה לשנות לחלוטין את צביון השבת והחג.

אחת הטענות היא שהפסיקה הזו מתעלמת מהמשקל הראוי למושג "עובדין דחול" בהקשר של מסכים.
"זוהי טענה שמגיעה מבורות, כי הסוגיה הזו בהחלט נלקחה בחשבון. בגינה היתר השימוש בזום הוא רק בשעת הדחק של הקורונה, כדי לפתור את מצוקת הבדידות והדיכאון של הורים מבוגרים הנאלצים לעבור סדר לבד. במובן הזה הרתחת מים או הדלקת גז באמצעות גפרור קלה יותר משימוש בטכנולוגיה דיגיטלית ולא דורשת כלל 'שעת דחק', שכן אין בה 'טרחה' מחד, ואין בה הפרה של צביון החג מאידך. בהרבה מעדות הספרדים נוהגים לעשות 'על האש' ביום טוב ודווקא השימוש בגפרורים או בהדלקה של גריל גז חוסך טרחה בהכנה.

"אני שומע שוב ושוב את המושג 'מדרון חלקלק' ובמחילה, זהו מושג אשכנזי. אצלנו מה שאסור אסור ומה שמותר מותר. מי שכבוד יום טוב חשוב לו בא לשאול את הרב, ומי שכבוד יום טוב לא חשוב לו ממילא יעשה מה שהוא רוצה. איך אמר הגאון רבי רפאל בירדוגו? 'אל תהיה צדיק הרבה. לא תאסור יותר ממה שאסרה התורה ומה שהסכימו חכמי התלמוד… אין רצונו יתברך לאסור המותר כי בזה יכבד עול התורה על מקבליה ויפרקו עולה חס וחלילה'".

"היתר מצומצם למקרים פרטניים איננו חידוש הלכתי גדול", מסתייג ראש הישיבה ורב היישוב עתניאל הרב רא"ם הכהן. "בשבוע שעבר התרתי שימוש בזום לבני זוג קשישים שהבעל אושפז ואשתו נשארה בבית וסבלה מחרדות. אבל כפסיקה ציבורית גורפת זוהי שגיאה גדולה. נכון, כשהייתי ילד כל הספרדים היו מדליקים את האור ביום טוב. אבל גדולי הפוסקים התחבטו אז בשאלה איך לאסור את השימוש בחשמל. לאיזו קטגוריה הלכתית לדמות אותו – מוליד, מבעיר או מכה בפטיש. גם אם אפשר להתווכח על המסקנות בלמדנות אין ספק שהייתה להם רוח הקודש שהנחתה אותם לאסור שימוש בחשמל באופן גורף. היום כולם מבינים שהם צדקו, כי אם יהיה שימוש במסכים ובמחשבים בשבת רצחנו את השבת. התפרץ פה השד העדתי וחבל שכך. לדעתי הרבנים הללו קיבלו החלטה בחוסר אחריות ציבורית".

מעניין לעניין באותו עניין. מהם הדילמות הכי קשות שעומדות בפני פוסק בימי מגפת הקורונה?
"יש אינספור שאלות והטלפון לא מפסיק לצלצל. השאלות הכי קשות בעיניי הן של נשים שנמצאות בבידוד ולא יכולות לצאת לטבול. יש מצבים שבהם אין מענה והלב נחמץ".

פולמוס על הטבילה

אם סוגיית הזום הוגדרה כ"קולא שאין הציבור יכול לעמוד בה", הסערה מסביב לטבילת נשים החלה כ"חומרא שאין הציבור יכול לעמוד בה". הוויכוח התחיל ברשתות החברתיות, בעקבות מודעה שפרסמו שתי יועצות הלכה, הגניקולוגית חנה אדלר לזרוביץ' ושרה סגל־כץ, שהכריזו "בדמעות מרובות, בלב נשבר ומתוך חשש עצום לדיני נפשות", שעל ציבור הנשים לוותר על טבילה במקווה.

אדלר־לזרוביץ' וסגל־כץ הזכירו את דו"ח מבקר המדינה שלפיו הנחיות משרד הבריאות בנוגע לרמת שמירת ההיגיינה במקוואות אינן מיושמות, וקבעו כי "מבחינה הלכתית אסור להיכנס לחשש סכנה אם אין אפשרות בטוחה לטבילה. הסכנה עתה איננה לטובלת הבודדת אלא לציבור כולו. אם לאישה אין מידע בדבר קיום ההנחיות במקווה הסמוך לביתה – אל לה לסכן את עצמה ובתוך כך את בריאות הציבור לצורך הטבילה". עוד הוסיפו כי אין כל אפשרות הלכתית לקיים מגע בין איש ואישה ללא הטבילה, ולכן בימים אלו "ישנה חשיבות רבה בטיפוח הקשר הבין אישי וקבלת חיזוקים הדדיים מתוך קרבת לב ונפש".

בתגובה הוציאו כ־50 יועצות הלכה של מדרשת "נשמת" גילוי דעת נגדי המורה לנשים להמשיך לטבול במקוואות תוך שמירה על הוראות משרד הבריאות: "וירוס הקורונה אינו שורד במים המטופלים בכלור", כתבו היועצות. "לאחר התייעצויות רבות עם רופאים ווירולוגים בכירים במשרד הבריאות, עולה כי בריכות הטבילה במקוואות המפוקחים ומתנהלים על פי ההנחיות המתעדכנות של משרד הבריאות והמשרד לשירותי דת, הינם בטוחים לטבילה ואין חשש להידבקות בזמן הטבילה עצמה. עודף חיטוי הינו סכנה בפני עצמו ולכן יש להישמע להנחיות המדויקות של משרד הבריאות".

"שלילה גורפת של טבילה לנשים היא גזרה מטורפת וחסרת אחריות", קובע הרב רא"ם. "במקווה מפוקח שבו הבלנית מקפידה למלא אחר כל ההוראות לא צריכה להיות שום בעיה בטבילה. המים מוחלפים כל יום, יש בהם כלור לפי התקן, את ההכנות עושים בבית והבלנית דואגת לחטא את כל הידיות בין טובלת לטובלת. אם יש מקווה שאיננו מפוקח – זו המשימה העליונה בחשיבותה של הרב במקום לטפל בבעיה הזו לפני כל בעיה אחרת. אם יש בעיית עומס, יש הרבה דרכים לטפל בה. פריסה על פני יותר שעות ועוד".

במקוואות עם עומס אפשר להקל לטבול ביום השמיני?
"בהחלט. ההלכה קובעת שבשעת פחד מאריות או מצבי אונס שונים כמו קור מותר לטבול ביום שאחרי, ומצב של מגפה בהחלט מצדיק פתרון כזה. למי שחוששות מאוד מתנאי ההיגיינה במקווה, הצעתי גם טבילה בים כאשר מזג האוויר מאפשר זאת. שמשרד הדתות יגדר אזורים ויממן מצילות במקום בלניות. משרד הבריאות אוסר על רחצה בים, אבל הוא מתכוון לרחצה לשם בילוי ולא למטרה שהיא צורך אקוטי לשמירה על שלום בית. הבעיה היא שכל זה לא עוזר לנשים שנמצאות בבידוד ולא יכולות לצאת מהבית. זה כאב לב אמיתי".

הבית כבית כנסת

היית מהראשונים שביטלו את התפילות במניין בבית הכנסת.
"אלו מסוג ההכרעות שנתפסות כיוצאות דופן בעיקר אצל אנשים שאינם אנשי הלכה, ואין להם את ההבחנה בין עיקר לתפל. יש כלל גדול בהלכות פיקוח נפש שאותו ניסח ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל על בסיס ההלכה 'וחי בהם – ולא שימות בהם', ההלכה לא תוריד במאום את רמת השמירה על הנפש. אם ההלכה מסכנת את החיים של מישהו זה אומר שהיא ברוורס ומשהו בה פגום. כשאתה רואה את המספרים של משרד הבריאות – 29 אחוז מהנדבקים נדבקו בבתי כנסת, יש בכלל שאלה? כשהבנתי את זה הודעתי שיש לסגור את בית הכנסת. רב אחד הקפיד עליי ואחרי שבוע התברר שאצלו בבית הכנסת נדבקו.

"ביקשו ממני להוציא ספר תורה החוצה כדי לקרוא ברחוב ואסרתי, כי אין שום דרך לקרוא בתורה ולהימנע מהדבקה. אי אפשר לשמור על מרווחים וכל עולה מחזיק את ידיות עץ החיים ומדביק את מי שבא אחריו. הרב עונה הלכתית אבל ההתמודדות היא אנושית, וגם כאשר אתה יוזם פעולת להעלאת הרוח אתה צריך לקחת בחשבון את כל ההשלכות. כשאתה מכריז על יום צום צריך לחשוב על אנשים מבוגרים שיצומו וייחלשו והמערכת החיסונית שלהם תיפגע.

"במקום להיאחז בקרנות המזבח צריך לשנות את נקודת המבט. אפשר ללמוד מהכורח שנקלענו אליו שאנחנו לא סוגרים את בית הכנסת ואת בית המדרש, שזה סכנה גדולה יותר מהמגפה, אלא אנחנו ממשיכים את לימוד התורה והתפילה ביתר עוצמה בכל בית יהודי. כל בית יהפוך לבית מדרש. המגפה מעוררת אותנו שלימוד התורה לא יצטמצם רק בבית המדרש".

רגישות שהתפתחה

קול אחר בסוגיית הזום משמיעה מלכה פיוטרקובסקי. "אין הלכה חדשה לימי מגפה, וכל השיקולים שעולים היום עלו כבר בעבר, אבל כן יש דגשים מיוחדים. הפוסקים נדרשים היום להתמקד יותר ביחסי גוף־נפש, ולהתייחס בכובד ראש למצבי דחק נפשיים. אדם מבוגר חשוף יותר לסיכוני הקורונה וחשוב שלא יהיה בקרבת חולה ויידבק. אם הוא יושב בביתו הוא לא יידבק, אבל כנראה הדיכאון והבדידות יחלחלו בו ואולי זה מה שיהרוג אותו", היא אומרת.

"בנוגע להיתר השימוש בזום: היתר פיקוח נפש בשל מצוקה נפשית מופיע כבר בגמרא בדיני יולדת, אבל במאה ה־20 ההבנה והרגישות שלנו בנושא התפתחו מאוד. הפוסק צריך לעשות שימוש בכלים ההלכתיים כדי להעצים, לחזק ולטעת כוחות בקהילה. למדתי את פסק הדין של הרב שלוש והוא מבוסס על ניתוח הלכתי מעמיק וישר. הפוסקים שהוציאו על בסיסו את ההיתר לשימוש בזום נתנו משקל גבוה למצב הנפשי של מבוגרים בודדים, ובצדק גמור בעיניי. אסור שהחשש ממדרון חלקלק יגרום לפגיעה באנשים במצוקה, במיוחד כשלעיתים יש תחושת שרירותיות: כיסא גלגלים חשמלי של צומת מותר ובנושאים אחרים לא מעיזים לגעת, למרות שמבחינה הלכתית התשתית מאוד דומה.

"הבעיה בימי הקורונה היא שאין זמן לכתוב מאמר לתחומין ולחכות חצי שנה לתגובות. הציבור צריך תשובות מעכשיו לעכשיו, וכאן נכנס הגורם האנושי בפסיקה, שהיא נתונה לבשר ודם. אנושיות משמעה יצירתיות וגמישות והכלה, אבל לצערי גם פוליטיקה ושיקולים קטנים".

בשאלת הטבילה עמדתך היא שיש להמשיך לקיים אותה.
"בכפוף להנחיות משרד הבריאות. חבל לי שהתקופה הזו לא יצרה שיחה עמוקה יותר על דיני נידה, שיחה שתשפיע לא רק על ימי המגפה אלא בכלל. התשתית הקיימת של דיני נידה לא מביאה בחשבון את המבנה שעליו מבוססת הזוגיות המודרנית, והוא הכמיהה לחברות נפש. לדעתי צריך ליצור מדרג הלכתי חדש של שלושה סוגי מגע בין בעל לאשתו: מגע של עזרה פיזית, כמו מסירת שקיות בסופר, מגע של חברות כמו חיבוק ונתינת יד, ומגע אינטימי. אנחנו מאותגרים מזיהום תרבותי, מפורנו, ממצוקות שונות ומשונות המאתגרות את הקשר הזוגי. הרבה מאוד צרות היו נחסכות מאיתנו אם התפיסה לא הייתה דיכוטומית. זה נושא שצריך להתחיל לדון בו".

היחס למנהגים

אם עד כה מגפת הקורונה העלתה שאלות מחיי השגרה הדתיים, אנו נכנסים כעת לתקופה מורכבת הרבה יותר בשל ההיערכות לחג הפסח. בקהילות החסידים לדוגמה נהוגות חומרות מיוחדות בפסח שההיערכות אליהן עלולה לסכן בהדבקה, כמו למשל המנהג לאכול בליל הסדר דווקא ממצות שנאפו בערב החג לאחר חצות היום, מנהג הדורש איסוף חבורה. הבעיה היא שרוב החסידים לא מכירים במנהגי החצרות שלהם כחומרות והם נתפסים עבורם כחלק מהדין הבסיסי. עבור רבים אין הבחנה בין דין תורה, דין מדברי חכמים, תקנה או מנהג. מבחינתם מצה שרויה לא שונה מחמץ, כפי שירקות מהיתר מכירה אסורים כמו טבל.

חשש נוסף שמקנן בלב פוסקים רבים הוא "המדרון החלקלק". מעניין להעמיק במושג הזה, שמתאר את המעשה הדתי כרוטיני ואוטומטי, כביכול מה שמחזיק את השגרה ההלכתית הוא ההתניות הטבועות בתודעה מתמול שלשום, וכל חריגה מהן, גם בשל סיבה מוצדקת שאין עליה עוררין, עלולה לפקוח את העיניים לחלופות מלהיבות יותר.

המחשה חריפה לפרדיגמה הזו ניתנה במכתב ששלח השבוע חבר מועצת הרבנות הראשית הרב אליעזר שמחה וייס. "האם תהיה למגפת הקורונה לכשתסתיים במהרה בימינו אמן השפעה על עולם ההלכה?", שאל הרב, וענה: "התשובה היא שפסקי הלכה המבוססים על דעות יחידאיות ושנאמרו בצוק העיתים ובשעת הדחק, ימשיכו לצערנו להשפיע על היהדות, כך שהרבה מההיתרים שהושמעו היום יתקבלו גם בתום מצב החירום". הרב וייס מנה דוגמאות: תפילה ללא מניין, הקלות בדיני שבעה נקיים, שימוש בזום בסדר, אמירת קדיש במניין זום, ברכת אילנות בצפייה בעצים מלבלבים באינטרנט ועוד.

על רקע זה הפתיעו ועד רבני קרלין סטולין, מהקהילות החסידיות הסגורות והשמרניות ביותר בירושלים, בפסק הלכה שבו מנו רשימת מנהגי חומרה שאין לנהוג בהם בשנה זו. "חסידים ואנשי מעשה היו נוהגים להרבות בחומרות ודקדוקים בחג הפסח… אולם ההשגחה העליונה סובבה כי בשנה זו יהיה מוטל עלינו להרבות ולהדר במצוות ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

הרבנים מפרטים: בניגוד לשנה רגילה השנה יש לשטוף את כלי האוכל בפסח עם סבון, ניתן להשתמש בחומרי ניקיון ללא הכשר, אין להתאמץ להשיג מצות שנאפו בערב פסח, מותר לאכול פירות וירקות, מותר לאכול מאכלים חלביים בפסח, ומטעמי היגיינה אין להדר להכין מים מראש לשימוש בכל ימי החג. מתברר שצוק העיתים מחייב את כולם לחשיבה יצירתית.