סוגיית השימוש בחשמל בשבת ויום טוב היא אחד הנושאים המרתקים בתולדות ההלכה במאת השנים האחרונות. הנימוקים הפורמליים שהוצעו במהלך תקופה זו כבסיס לאיסור חשמל בשבתות וימים טובים הם מגוונים (מוליד; בונה; מבעיר; מכה בפטיש; עובדין דחול; אלו הקטגוריות העיקריות שמשמשות בדיון). אך מי שבקיא בפרטי הדיונים ההלכתיים בנושא יודע שאף אחד מהגדרים הללו לא נקי מקשיים, וכלפי רבים מהם ניתן אף לחוש את המלאכותיות של ההצמדה בין הקטגוריה ההלכתית המקורית לבין תופעת החשמל עצמה ומאפייניה הממשיים.
ובאמת, ככלל, ניתן לקבוע בפשטות שמעבר לטיעונים ולשיקולים הפורמליים שניצבים במוקד הדיון ההלכתי עצמו, ישנן שאלות עומק שקשורות ליסודות רעיוניים וחברתיים שמשפיעים על הדיון ועל העמדות ההלכתיות שמובעות בו, לא פחות ואפילו יותר מהטיעונים ההלכתיים הפורמליים. השורות הבאות מוקדשות להתבוננות ברובד זה של הנושא.
הטכנולוגי לא מתחבר ליום הקדוש
מה עומד בבסיס האינטואיציה והמוסכמה ההלכתית שלפיה אין להתיר את השימוש בחשמל בימים המקודשים, שבתות וימים טובים? החשמל הוא אחד הביטויים המרכזיים והמובהקים של החדשנות הטכנולוגית המודרנית. במאה השנים האחרונות המצאת החשמל היא הבסיס של צורת החיים המודרנית על שלל היבטיה ומרכיביה. במידה רבה ניתן לומר שהמצאת החשמל היא ההמצאה המודרנית המובהקת, שמכוחה ובאמצעותה התפתחו רבים מההיבטים של החיים המודרניים.
ומה שנכון היה ביחס לחשמל כשלעצמו לאורך המאה האחרונה, נכון לגבי החיים הדיגיטליים של שני העשורים האחרונים, ביחס לתקשורת האינטרנט על שלל מרכיביה וביטוייה (אפיקי התקשורת הבין אישית המגוונים, מהפכת המידע, ערוצי הטלוויזיה ואפיקי הצפייה מבוססי האינטרנט, הרשתות החברתיות ועוד). כל אלו מהווים יסוד של צורת החיים החדשה שאנו מורגלים בה, במעגלים השונים של חיינו.
ועל בסיס עובדות החיים הפשוטות הללו, הלכה והתגבשה באופן הדרגתי אך נחרץ אינטואיציה ומוסכמה הלכתית שאומרת: החדש, הטכנולוגי, היצירתי – לא מתחבר בצורה טבעית וחלקה עם יום שמוגדר כיום קדוש. יום קדוש הוא יום של נסיגת האדם כסובייקט אקטיבי, יצירתי, מחדש. הוא יום של קשר אינטימי עם העבר המסורתי המקודש, ועל כן אין להכניס לתחומו את התופעה שמזוהה בצורה כל כך מובהקת עם החיים העכשוויים והמודרניים.
לכך יש להוסיף רובד נוסף. החשמל ככלל והעולם הדיגיטלי בפרט, ושימושיהם המגוונים, נתפסים כזרים לרוח ולמהות של ימי הקודש, גם מכיוון שהם מזוהים בצורה מובהקת עם שימושים שקשורים לעבודה ולחיים המקצועיים. המקלדת, העכבר והמסך הם בין השאר ובמידה רבה המקבילה המודרנית של הפטיש והמחרשה. ממילא, שימוש בפועל במכשירים חשמליים, אלקטרוניים ודיגיטליים, נתפס כחילול הקודש, מצד הזיקה של מכשירים אלו לעולם המקצועי והתעסוקתי של רבים מאיתנו.
לצד שני האלמנטים האלו שמזוהים עם החשמל והעולם הדיגיטלי – החדשנות שמאפיינת אותו והזיקה שלו לעולם העבודה – ישנו גם מרכיב נוסף, שקשור בעיקר לעולם המסכים והתקשורת האינטרנטית.
עיקרון מרכזי בקדושת השבת הוא זה שמגולם בפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השבת". יסוד זה משתקף בשפת ההלכה באמצעות איסור ההוצאה מרשות לרשות ואיסור תחומין, ועניינו העיקרי בכך ששבת הוא יום של התכנסות פנימה. לתוך המרחב הביתי, האישי, המשפחתי והקהילתי, תוך התנתקות מזיקות למעגלי השתייכות רחבים יותר. יישומו של עיקרון זה ביחס לעולם העכשווי קשור באופן הדוק לעולם המדיה והאינטרנט. שכן עולם המדיה, תקשורת הרשת והמסכים הם האמצעים העיקריים שמקשרים כיום בין האדם לבין העולם שמסביבו.
לא פחות מאשר היכולת לנוע ולנסוע ממקום למקום, הקישור לרשת דרך המדיות השונות שכלולות בה הוא הסוכן העיקרי לקשר שבין האדם לבין סביבתו החיצונית במובנה הרחב. יכול אדם להימצא בבידוד ולהרגיש באמצעות הרשת מחובר לעולם ומלואו הרבה יותר מאשר אדם מנותק רשת שיכול לנוע בחופשיות לכל מקום שירצה. נראה אם כך שגם מבחינה זו, החומה הבצורה שעמלו להקים מורי דרכה של ההלכה בעשרות השנים האחרונות, בין העולם הדיגיטלי לבין הימים המקודשים, היא מוצדקת וראויה מאין כמותה.
מעורבות ופעילות אקטיבית
אך בנקודה זו מגיעה נקודת המפנה. ונקודת המפנה קשורה להבדל היסודי והעמוק שבין השבת לבין הימים הטובים. אדם טיפוסי שגדל בקרב הציונות הדתית הארץ ישראלית התרגל לראות את הימים הטובים כתעתיק כמעט מושלם לימי השבת: ימים שאסורים בעשיית מלאכה, עם תפילות בבית הכנסת וסעודות משפחתיות. לכל היותר ישנם כמה הבדלים בנוסח התפילה, בתוכנה של קריאת התורה, ובמצווה כזו או אחרת שנוהגת בכל אחד מן החגים (שופר, סוכה וכדומה).
אך האמת היא שישנו פער עמוק ומהותי בין שני סוגי הימים המקודשים האלו. פער זה מתקיים לא רק ביחס לגדרי הלכה ספציפיים, אלא מצוי גם בשורשים הרעיוניים ובמאפיינים היסודיים של קדושת השבת וקדושת הימים הטובים. השבת אכן קשורה בשורשה לעמדה אנושית פאסיבית. להתבטלותו של האדם למול אלוהיו, ולהשבתה מוחלטת של הפעלתנות והיצירתיות האנושית אל מול הקדושה. השבת גם קוראת לאדם להתנתק כליל מעולם העבודה, לפרוש מסביבתו החיצונית ולהתכנס אל הבית פנימה. ההשתקה האנושית היא זו שמאפשרת לקדושת השבת להופיע.
אך ביחס לכל אלו, כפי שאראה מיד, הימים הטובים מציעים מודל אחר של קדושה. מודל שמציע איזון ושילוב בין האנושי לבין האלוהי; בין הקדוש לבין הארצי; בין האדם היוצר והמחדש לבין האדם הנסוג והמתבטל.
ראשית, קדושת הימים הטובים איננה מתנגשת באופן מוחלט עם עשיית מלאכה. זוהי קדושה שמותרת בה מלאכת אוכל נפש. כלומר: מלאכות שנועדו להרבות את שמחתו של האדם, ואת העונג שלו ממילוי חפציו, צרכיו ורצונותיו, הותרו להיעשות בימים טובים, וזאת אם הן נועדו לשם שמחת החג עצמו; לשמחת ההווה של הכאן והעכשיו, שנמסכת ומשתלבת בתודעת הקדושה של היום ובעמידת האדם למול אלוהיו. גם העיקרון של ההתכנסות בבית פנימה אינו תקף ביום טוב כפי שהוא תקף בשבת: המצווה המרכזית שמשותפת לכל שלושת הרגלים היא דווקא עזיבת הבית הפרטי והעלייה לרגל לירושלים ולבית המקדש. כמו כן איסור ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו תקף כלל ביום טוב.
הבערת אש והוצאה מרשות לרשות אלו המלאכות המובהקות שהותרו ביום טוב כמעט לחלוטין, ולא רק לשם המטרה הספציפית של מלאכת אוכל נפש. ההבערה מייצגת את החדשנות והיצירתיות האנושית, ואילו ההוצאה מסמלת את היציאה מהמרחב הפרטי אל המרחב הציבורי והחיצוני. גם עצם קדושת הזמן של הימים הטובים שונה במהותה מקדושת השבת: קדושת השבת היא קבועה וקיימת ונקבעה על ידי הקב"ה, והיא כלל לא תלויה במעשי האדם; ואילו קדושת יום טוב דורשת מיסודה מעורבות ופעילות אקטיבית מצד עם ישראל וחכמיו. אם ישראל לא יקדשו את החודש – לא תחול קדושת המועדים. ומכאן נובעות מסורות רבות בהלכת חז"ל על כך שקדושת המועדים נמסרה בידיהם של ישראל, ורק שותפות אנושית אקטיבית ביצירתה מאפשרת את התממשותה של קדושה זו. על כן נקבע במטבע של ברכה "מקדש ישראל והזמנים", בשונה מהשבת שבה אנו אומרים רק "מקדש השבת". ונוסף על כל אלו: קדושת המועדים כולה מבוססת היא על חידוש הלבנה: "החודש הזה לכם"; וחידוש הלבנה מהווה הרי סמל לתנועה של שינוי ושל התחדשות; סמל לזמן ההיסטורי שמתחדש תמיד, ומתגלה בכל פעם מחדש בתכונתו השונה והייחודית.
אם השבת קשורה לבריאת העולם ולעולם הטבע המחזורי והמעגלי, הרי שקדושת המועדים קשורה בזמן ההיסטורי שמתחיל עם יציאת מצרים, ומלווה באופן ליניארי את התנועה ההיסטורית על כל גלגוליה ותהפוכותיה. מכל הבחינות הללו, החגים והימים הטובים מציעים מודל אחר, דפוס אחר של קדושה, מאשר זה שמאפיין את קדושת השבת.
נקודת האיזון של חכמי ספרד
לאור כל זאת יש מקום לצפות שהבדלים יסודיים אלו, בין קדושת השבת לבין קדושת הימים הטובים, ישתקפו גם באופן ההתמודדות עם סוגיית החשמל והמציאות הדיגיטלית. ואכן, מסורת הפסיקה שרווחה באופן עקבי לאורך מאת השנים האחרונות בעיקר בקרב חכמי צפון אפריקה (אך גם בקרב חלק מחכמי ההלכה באירופה ובארה"ב), ביחסם לסוגיית החשמל ביום טוב, משקפת הבדל יסודי זה. בעוד מסורת זו אסרה את הפעלתם של מכשירים ושימושים חשמליים ביום השבת, היא הכשירה את השימוש בחשמל ובמכשיריו בימים הטובים.
עמדה זו מאפיינת את רוב מניין ורוב בניין של חכמי צפון אפריקה, ושותפים לה אף כמה מחכמי אשכנז (ובראשם בעל ערוך השולחן, רבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק ובעל הציץ אליעזר). וכעת, פסק ההלכה שיצא בצילו של משבר הקורונה מבקש להביא מסורת הלכתית זו לקדמת הבמה גם בהקשרים עכשוויים. ניתן לקבוע שמסורת הלכתית חשובה זו לא משקפת רק יישום ראוי ומתבקש של הגדרים ההלכתיים הייחודיים של יום טוב, שמבדילים אותו מיום השבת, אלא יורדת גם לשורש ההבדל בין השבת לבין החגים, במישור התיאולוגי העקרוני.
בעוד השבת קוראת לאדם לסגת מהישגי תרבותו, לפרוש כליל מעולם העבודה ולהתנתק מסביבתו החיצונית, קדושת יום טוב מציעה כאמור מודל אחר של קדושה, שיש בתוכו מקום של כבוד גם להישגי האדם, לגילויים מסוימים של יצירתיות ופעלתנות אנושית, לקשר עם הסביבה החיצונית ולביטויים מוגבלים ומוגדרים של מלאכה ויצירה, כאשר כל אלו אמורים ונדרשים להשתלב ולהתכנס לתוך חוויית הקדושה, ולעמידת האדם למול בוראו, ובכך להתקדש ולהתרומם. ניתן אם כך לסכם ולומר שבניגוד לרוח השבת, הרי שרוחם ומהותם של הימים הטובים, ולא רק גדרם ההלכתי הפורמלי, נוחים לקבל ולעכל לתוכם שימוש מדוד ושקול בחשמל ובמדיה החדשה.
אך עדיין יש צורך בזהירות, באחריות ובמתינות, ובמיוחד ביחס לתרבות הדיגיטלית העכשווית. שכן תרבות המסכים מהווה גם פתח מסוכן לכניסתם של תוכני חול ובידור כאלו ואחרים, שאין מקומם לא בשבת ולא ביום טוב. על כן היישום של עקרונות אלו צריך להיות במשורה, בשיקול דעת, ובהתייחסות עדינה ורגישה לשימושים ולהשלכות של כל פסיקה בנושאים אלו. וזאת בדיוק כפי שהשתקף בפסיקתם של חכמי המערב בסוגיה הנוכחית. פסיקה שמתבססת על ההיתר העקרוני של חשמל ביום טוב, אך מנצלת היתר זה למטרה מאוד ספציפית שבכוחה להעצים את חוויית המועד כיום טוב, להפיג חוויות של צער ובדידות, להיטיב עם יחידים ומשפחות, ולקיים בהידור את מצות היום: "והגדת לבנך".
אך חשיבות העניין חורגת הרבה מעבר לשאלות מעשיות שקשורות לשימוש ביישומים טכנולוגיים בימים טובים או בליל הסדר. הבירור שהוצע כאן נוגע בשאלות היסוד של היחס בין מסורת לקדמה, בין האנושי לא־לוהי, בין העבר המקודש לבין ההווה המתפרץ והמתחדש. ובכלל, בשאלת אפשרותה של קטגוריית הקדושה להתמודד עם האיזונים שנדרשים שבין הניגודים והמתחים הללו.
טבעי ומתבקש שיסוד חשוב זה יודגש דווקא בתורתם של חכמי ספרד והמזרח. דומה כי בתורתם של חכמים אלו ישנו מענה עמוק, משמעותי וייחודי ביחס להתמודדות הראויה עם השאלות והאתגרים הללו.
ככלל, ניתן לומר שזוהי תורה שלא רואה במתחים אלו סתירה הדורשת הכרעה חדה ומוחצת, אלא מבקשת תמיד למצוא את נקודות האיזון הראויות שבין הקטבים; ובעיקר: תורה שיש בה היכולת לראות את הקטבים השונים כרכיבים משלימים של הוויה אחת, ששרויה הרבה יותר בהרמוניה מאשר בקונפליקט ובמאבק בין מרכיביה. רוח קדושת הימים הטובים, ולא רק רוח קדושת השבת, שורה על תורתם ותודעתם הדתית של חכמים אלו.
נמצאנו למדים אם כך שהיתר השימוש – המוגבל והמאוזן – בחשמל בימים טובים אינו אלא סמל וביטוי לתורה גדולה זו; ולא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
