התנ"ך לא יכול להתלונן על חוסר תשומת לב. במשך מאות ואלפי שנים קראו אותו, שנו ושילשו, פירשו וחקרו. כביכול, לא נותרה פינה בתנ"ך שלא זכתה לעין בוחנת, לא נותר מקום לחידוש, אלא אם כן מדובר באיזה עניין פיקנטי ממש. המשימה נעשית קשה כפליים אם ספר שנכתב על התנ"ך מתיימר להביט בו במבט מקרו: לא להתמקד בטקסט מסוים או בנושא מסוים, אלא להתייחס אל אסופת ספרי התנ"ך כולה, להתהלך בה לאורכה ולרוחבה. האם לא יבוא הדבר על חשבון העומק, האם יש לצפות מספר כזה למהפכה כלשהי?
והנה, ספרו החדש של יאיר זקוביץ "התנ"ך: מהפכת אלוהים" שובר את הציפיות ופורש בפני הקורא מסכת מרתקת של מהפכות שונות המתגלות בתנ"ך, פורט אותן אחת לאחת ובעקבות העיסוק ב"ארכיאולוגיה ספרותית" – מושג מבית מדרשו של המחבר – חושף עולם שלם שלא נודע קודם לכן.
זעזוע אמות הספים
המחבר – חוקר המקרא, פרופסור אמריטוס בחוג למקרא באוניברסיטה העברית – מוכר לקוראים מספריו הקודמים, שחלקם נכתב בשיתוף עם פרופסור אביגדור שנאן. נזכיר אחדים מהם: "חיי שמשון", "מקראות בארץ המראות", "דוד: מרועה למשיח", "לא כך כתוב בתנ"ך", "גם כך לא כתוב בתנ"ך", "צבת בצבת עשויה: מה בין מדרש פנים־מקראי למדרש חוץ־מקראי" ועוד. מה אפוא מוסיף הספר החדש לשרשרת הארוכה של מחקריו וספריו? הבה נפתח את הספר ונעיין בו.
נתחיל מהכותרת: "התנ"ך: מהפכת אלוהים". מהי בעצם מהפכת אלוהים? הביטוי הזה מופיע במקרא, ושם הוא מציין את חורבן ערי הכיכר החטאות, ובראשן סדום ועמורה (ראו למשל דברים כט כב; ישעיהו יג יט; עמוס ד יא; השוו לכתוב בבראשית יט כה: "ויהפך [ה'] את־הערים האל ואת כל־הככר ואת כל־ישבי הערים וצמח האדמה"). בפסוקים אלה הופכת "מהפכת אלוהים" למטפורה של עונש כליה שמביא הא־ל על חברה קלוקלת שאין לה תיקון. אולם למה התכוון מחבר הספר שמונח לפנינו כשהצמיד את הביטוי הזה לשם ספר הספרים? האם הוא התכוון לכך שהתנ"ך הוא דגל המהפכה אשר האמונה בא־לוהי ישראל חוללה בעולם האלילי, קרי המהפכה המונותאיסטית? או שמא מהפכת אלוהים היא מהפכה אדירה וחזקה שאין מה שישתווה לכוחה (כאחת המשמעויות של הביטוי "אלוהים" במקרא: ראו למשל בראשית ל, ח), והתנ"ך הוא ביטוי לכוח עצום זה שזעזע את אמות הסיפים של העולם העתיק? למעשה שתי הפרשנויות האלה אינן סותרות זו את זו, אלא דווקא משלימות אחת את רעותה, בחינת "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". כותרת הספר מכילה אפוא בתוכה יסוד פרשני־דרשני, ויש בכך אולי מעין רמז מטרים לתוכן הספר.
כל אחד משישה־עשר פרקי הספר מתמקד בהיבט מסוים של "מהפכת אלוהים" זו: מהפכת האמונה, מהפכה ספרותית, מהפכה דידקטית, מהפכה משפטית וכך הלאה, עד למהפכת התפוצה. לכאורה אין קשר ישיר בין כל המהפכות האלה למעט העובדה שהן קשורות למקרא. אולם קריאה מעמיקה בספר תגלה שהוא בבחינת תצרף, וכל החלקים בסופו של דבר מתחברים ביניהם לכדי תמונה שלמה.
שני צירי תנועה משתלבים בספר: הציר האחד הוא מן המסורות שבעל פה דרך איסופן, עיצובן והעלאתן על הכתב, אל יצירת הטקסט הקנוני והפצתו. הציר השני מוביל את הקורא דרך הצמתים העיקריים של המקרא כספר: התורה, הספרים ההיסטוריים, ספרות הנבואה, ספר תהילים כנציגה של חטיבת הכתובים. הדיון מתחיל במבט כללי על המקרא על רקע ספרות המזרח הקדום ומסתיים שוב במבט על המקרא כמכלול – הספר שעומד ביסוד שלוש הדתות המונותאיסטיות.
עיצוב העתיד מלבני העבר
מהו העיקרון המנחה שעליו מושתת הדיון של המחבר בטקסט המקראי? נראה כי התפיסה שמשמשת אור לרגליו של המחבר היא האינטרטקסטואליות. לאורך כל פרקי הספר חושף זקוביץ זיקות גלויות כסמויות בין טקסטים מקראיים שונים, וכן בין המקרא לבין היצירות מן העולם הסובב אותו. מתברר כי הטקסטים מנהלים ביניהם שיח פורה ומגיבים זה על זה בדרכים מגוונות. גילוי הזיקות האלה מסייע פעמים רבות להבין את משמעות הכתוב. כך, סיפור לידתו הפלאית של שמשון בשופטים יג מתבאר בעזרת מעשה בני האלוהים ובנות האדם בבראשית ו, א־ד ותוך השוואה למיתוס האלילי על לידת גיבור אלוהי. כתוצאה מכך נחשפת המגמה האנטי־מיתית של הסיפור.
דוגמה נוספת: מחבר מגילת רות מסתמך על חוקי ויקרא ודברים על גאולת השדה ועל הייבום המשמשים בידו כחומר ביד היוצר, ועושה שילוב מקורי בין שני חוקים שונים אלה כדי למצוא פתרון למצוקת דמויותיו. הוא גם משחיל פירוש מצמצם לאיסור "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג, ד) כדי להתיר לרות לבוא בעם ישראל. פירוש סמוי זה התקבל בסופו של דבר כהלכה פסוקה במשנה: "עמוני ומואבי אסורים ואיסורם איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד" (משנה יבמות ח, ג).
לדברי יאיר זקוביץ, "ספרות עם ישראל היא אפוא ספרות שכולה פרשנית" (עמ' 222), והוא ממשיל אותה לעץ ארז יפה־ענף וגבה־קומה המתואר (גם כמשל) ביחזקאל לא, ג־ט. שורשי התהליך הפרשני הזה נמצאים במקרא גופו, ואכן פרק שלם בספר מוקדש למהפכה המדרשית שמחולל המקרא ומקדים בכך את סוגת המדרש המוכרת לנו היטב מספרות חז"ל. למעשה, התפיסה הזאת של המקרא כמפעל דרשני שבו טקסט לטקסט יביע אומר מזכירה את גישתו של החוקר דניאל בויארין כלפי מדרש חז"ל: המדרש, לדבריו, הוא "קריאה אינטרטקסטואלית רדיקלית של הקנון, שבה כמעט כל חלק עשוי להתייחס לכל חלק אחר ולהתפרש על פיו" (מדרש תנאים: אינטרטקסטואליות וקריאת מכילתא, ירושלים תשע"א, עמ' 41). נאמר מעתה כי המקרא גופו מפגין קריאה אינטרטקסטואלית רדיקלית של עצמו.
דוגמה מפורטת מעט יותר תמחיש את דרך קריאתו של יאיר זקוביץ את הטקסט המקראי. הפרק השנים־עשר בספר נושא את השם "מעבר לעתיד – המהפך האופטימי". בפרק זה דן המחבר בטראומת חורבן בית ראשון ובניסיון להתגבר עליה המשתקף במקרא. הפרק פותח בהכרזה משמעותית: "מהו אדם? סך כל זיכרונותיו. טול מאדם זיכרונו ותאבד זהותו, אישיותו. לפיכך אטיל שינוי קל באמירה המפורסמת של דקארט: 'אני חושב משמע אני קיים' – 'אני זוכר משמע אני קיים'" (עמ' 177).
בהמשך הפרק מודגמת הכרזה זו בטקסטים מקראיים המשמרים זיכרון קולקטיבי. הראשון שבהם הוא מזמור קלז בתהילים, וממנו עובר הדיון אל מזמור קכו, אשר מהווה לטענתו של זקוביץ בבואה חיובית ואופטימית של מזמור קלז. מזמור קכו זוכה לקריאה צמודה ומדוקדקת ביותר, כאשר כמעט כל ביטוי במזמור מתפרש הן בגפו והן בהקשרו ובזיקה לכתובים אחרים במקרא (כך, בסיומו של המזמור "בא יבא ברנה נשא אלמתיו", אשר מתאר את גאולת שבי ציון המרגישים כחולמים, מהדהד חלום אלומות אחר במקרא – חלום יוסף בספר בראשית). הזיכרון הספרותי, כמוהו כזיכרון ההיסטורי, מעצב את ההווה ואת העתיד מלבנים של העבר, וכדברי זקוביץ: "בריאות נפשית ואופטימיות מעוררות יצירת עתיד שכולו טוב, עתיד של תקומה וגאולה, מעבר של חורבן ומצוקה" (עמ' 196).
תחושות עניין ושייכות
ספרו של זקוביץ פונה לקורא שלאו דווקא מתמחה בחקר המקרא, אך כזה שהמקרא איננו זר לו, ודפי העבר יכולים לעורר בו עניין אמיתי ותחושת שייכות לדברי הימים של עמנו. לשונו של הספר עשירה ומגוונת, מלאת דימויים ורמיזות, ועם זאת אין היא כבדה כלל, למען ירוץ הקורא בו. הפותח את הספר לא יניח אותו עד שיגיע לעמודו האחרון, ואז – כך נראה – ירצה לקחת מהמדף את ספר התנ"ך ולקרוא בו מחדש.
יש שיגידו כי החיסרון של הספר הוא העדר הפניות אל ספרות המחקר במהלך הדיון. רק בסוף הספר נמצאת רשימת מקורות חלקית וקצרה, ואם ירצה הקורא לדעת על מה מתבססת מסקנה זו או אחרת, הוא יתקשה לאתר את אבני היסוד שעליהן בונה יאיר זקוביץ את בניינו. נכון הוא שאין זה הנוהג המקובל בשיח אקדמי, אולם הספר שלפנינו פונה, כאמור, אל הקהל הרחב, ולכן הוא חוסך מן הקוראים את יגיעת העיון בהערות שוליים. המעוניין להעמיק תמיד יוכל לקרוא בכמה מספרי אותה רשימה שבסוף הספר. יאיר זקוביץ כתב ספר שהוא בבחינת סיכום נאות למחקריו הקודמים, אבל גם הקורא שאך עושה את צעדיו הראשונים בעולם המקרא ימצא בו את מבוקשו.
