*הרב רונן נויברט, ממייסדי ארגון "בית הלל" ורב קהילה בקיסריה נפטר ממחלה קשה בגיל 50. מובא לפניכם ריאיון עם הרב לרגל פרסום ספרו "גשר ההלכה", שפורסם בשנת 2020. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
המשפט הראשון בגב הספר החדש של הרב רונן נויבירט נוסח שבועות רבים לפי פרוץ משבר הקורונה. "המאה ה־21 מתאפיינת במציאות משתנה בקצב מסחרר", כתב נויבירט בהתייחסו לשינויים התרבותיים. "בעולם כזה, ניצבת ההלכה, שנועדה לשמש כגשר בין התורה הנצחית לבין המציאות המאתגרת והמשתנה, בעמדת מגננה". המשפטים הללו נמצאו מדויקים גם נוכח משבר הקורונה. מוסד הרבנות מצא את עצמו מתמודד עם אתגרים חדשים וקשים, כמו סגירת בתי כנסת וביטול מניינים, קיום חתונות בתנאים משתנים וחשש לטבילת נשים במקוואות.
התפרצות הנגיף תפסה את נויבירט בארה"ב. כבר למחרת פורים, שבוע לפני הפסקים שהתפרסמו בארץ, הוא כתב בדף הפייסבוק שלו שלדעתו יש לסגור את בתי הכנסת, לבטל את התפילה במניין ולעבור לתפילה ביחידות. "זו בדיוק ההגדרה של גרם פיקוח נפש", כתב, והפנה לאחד הפרקים בספרו החדש. בפרק הוא מביא פסק של הרב שאול ישראלי המתיר פעילות משטרה בשבת גם אם רוב הפעילות אינה במקרים של סכנת נפשות. מאחר שבתחשיב הכללי ודאי שיהיו מקרים של פיקוח נפש ברור, מגדיר הרב ישראלי את פעולת המשטרה כ"מכשירי פיקוח נפש".
"הרציונל של הרב ישראלי פועל גם בכיוון ההפוך", טען נויבירט. "מספיק סיכון קטן כדי להגדיר את ההליכה לבית הכנסת כגרם פיקוח נפש. מבחינה סטטיסטית, ניתן לומר כמעט בוודאות שיהיו נשאים של הנגיף בבתי הכנסיות השונים, ולכן בהליכה לבתי הכנסת יש משום 'גרם פיקוח נפש'".
יום למחרת כתיבת הרשומה חזר נויבירט ארצה ואת הריאיון הזה קיימנו דרך מסכי המחשב בגלל הבידוד שנגזר עליו. קרוב לשש שנים הוא שקד על כתיבת הספר "גשר ההלכה". אחרי 15 שנים כרב קהילה ברעננה, בקיסריה ובפתח תקווה, ולאחר ניהול במשך שלוש שנים של ארגון רבני בית הלל, החליט לנסות לנסח חזון לעתידה של ההלכה בעולם של ספקות ושינויים.
עושים הפוך מהשולחן ערוך
"המטרה היא להסתכל 50 שנה קדימה ולדאוג שההלכה תמשיך להיות נר לרגלי ילדינו ונכדינו. אנחנו נמצאים במשבר, ואם לא נסתכל קדימה נמצא את עצמנו בקרבות אבודים", הוא אומר. "לשם כך אנחנו לא נדרשים לשנות את ההלכה אלא את הדרך שבה אנו מעבירים אותה לציבור. תפקיד ההלכה הוא לחבר בין התורה למציאות. התורה ניתנה משמיים, מהקב"ה. היא לא תשתנה. ההלכה, בהפוך מן התורה, עליה נאמר 'לא בשמיים היא'. בגלל שתפקיד ההלכה הוא להוות את הגשר בין התורה למציאות, ההלכה נותנת לתורה את הנצחיות שלה".
מעבר לסקירה מקיפה על דרכי פעולתה של המערכת ההלכתית בעבר, דן נויבירט בספרו גם בסוגיות אקטואליות ומאתגרות כמו נישואים אזרחיים, גיור, שירת נשים והקהילה הלהט"בית. עם זאת, למרות הכיוונים שהוא מסמן, הוא בוחר באופן עקבי להימנע מפסיקה הלכתית מפורטת. "זה לא ספר של פסקי הלכה. המטרה שלי היא לעורר שיח, התבוננות וחשיבה, ולכן לא כתבתי פסקי הלכה אלא כיווני חשיבה. רציתי להדגים איך אפשר לקחת עקרונות שעליהם דיברתי בספר, ולהראות איך אפשר ליישם אותם. איך לקחת את שינוי הפרדיגמה, ולהכניס אותו בתוך פסיקת ההלכה. לא רציתי שייתפסו לכותרת פופוליסטית שהרב נויבירט פסק כך או אחרת. זו לא המטרה של הספר".
נויבירט יוצא בספרו נגד התפיסה שההלכה אינה אמורה להתכתב עם המציאות המשתנה. "כולנו היום, בכל סוגי הקהילות, עושים דברים הפוכים ממה שכתוב בשולחן ערוך. קח למשל את סוגיית לימוד התורה לנשים. לפי הפסק שמופיע במשנה, בגמרא ובשולחן ערוך, כל מי שמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. והמשמעות של תפלות הוא זנות. זה מה שהיה מקובל. כידוע, חל שינוי רדיקלי בנושא, וזה התחיל מהיוזמה של שרה שנירר שרצתה להקים את 'בית יעקב', רתמה לנושא את ה'חפץ חיים', את האדמו"ר מגור ועוד רבנים, והקימה רשת של בתי ספר שבהם מלמדים תורה לבנות, מתוך הבנה שלא יכול להיות שהבנות לומדות היום כל דבר, ורק תורה הן לא ילמדו. ובאמת אין היום קהילה שנשים לא לומדות בה תורה. זה שינוי דרסטי שחל והצליח בגלל שהוא נעשה עם הרבנים בצורה נכונה, של התפתחות אבולוציונית ולא רדיקלית ורבולוציונית.
"ההלכה משתנה גם בדור שלנו, אבל השאלה היא מה זה אומר לשנות את ההלכה ומי יכול לשנות. ההנחה שלכאורה אסור לחלוק על דברים שנאמרו בדורות קודמים או שמי שיכול לפסוק אלו רק הרבנים הגדולים, ראשי הישיבות, היא פשוט לא נכונה, ולא היה כך מעולם. יש הרבה סיסמאות שמשתמשים בהן ואין להן מקום או בסיס".
להחזיר כוח לרבני קהילות
אחד האתגרים שמסמן נויבירט בספרו הוא הפער התרבותי שנוצר בדורות האחרונים בין עולם הישיבות לציבור הרחב. "הריחוק בין עולם הישיבות לעולם שבו הציבור חי גורם הרבה פעמים נזקים לתורה, ומקשה על פסיקת הלכה שמבינה את הציבור ומחוברת אליו, ופה צריך להיות המקום של רבני הקהילה. במשך שנים רבות פוסקי ההלכה הגדולים היו רבני הקהילות שחיו את הציבור וכאביו, וראשי הישיבות היו ראשי ישיבות. המצב היום הוא שגדולי פוסקי ההלכה נמצאים בישיבות, וזה מחריף את הנתק ומסכן את המשך קיומה של ההלכה. אחת המטרות של הספר היא לחזק את רבני הקהילות. אם רוצים להציל את מקומה של ההלכה בתוך העולם היהודי צריכים להעצים את רבני הקהילות כדי שהם יוכלו להיות פוסקי הלכה. בשביל זה דרוש גם שיתוף פעולה של הציבור. לציבור יש כוח בפסיקת הלכה לא פחות מאשר לרבנים.
"הדוגמה הקלאסית לכך היא השולחן ערוך. הוא התקבע כסמכות פסיקת הלכה יותר מאשר כל פוסק אחר כי הוא היה החיבור הראשון שהתקבל בכל הקהילות בתפוצות בפעם הראשונה מאז חתימת המשנה והגמרא. הרב קוק מגדיר זאת באומרו שקבלת האומה היא הכוח החזק יותר ביסודה של ההלכה. היום לראשי הישיבות יש מעמד פסיקה יחידני כי זה מה שהציבור מקבל, אבל זה ישתנה אם הציבור יעצים את רב הקהילה, יבין את חשיבותו, וכמובן גם יעסיק אותו כדי שיוכל למלא את תפקידו".
ופה יש בעיה. הציבור אומר לעצמו, יש לי בקהילה רבנים שמשמשים כר"מים בישיבות. אני יכול לשאול שאלות הלכתיות איזה רב שאני רוצה באינטרנט או בטלפון. בנוסף, רבים מבוגרי הישיבות קשורים עדיין לראש הישיבה שלהם. למה הם צריכים להעסיק בנוסף גם רב קהילה?
"אני מאמין שרב קהילה נדרש בשביל הרבה דברים אחרים, עוד לפני שמדברים על פסיקת הלכה. חלק מהבעיות שמהן סובלת הקהילה הדתית בארץ נובע מכך שזנחנו את מושג רב הקהילה שקיים בחו"ל ומצליח שם. אני מסכים שבתחום פסיקת ההלכה לרב קהילה יש כיום מקום מאוד מאתגר. אנשים מגיעים מישיבות שונות והקהילות פחות הומוגניות מאשר בעבר. התפקיד שלו הרבה יותר מורכב. ויחד עם זאת, אם נבין שחשוב להצמיח מנהיגות כזו, נוכל בהדרגה להוביל את השינוי הזה.
"בחו"ל הקהילות מחזיקות את רבני הקהילה ואני חושב שזה צריך להיות גם בארץ. אם המדינה תממן את רבני הקהילות יתחילו להיות פה מינויים פוליטיים כמו שיש ברבנות עיר ואנחנו לא רוצים להגיע לשם. כשהקהילה מחזיקה את הרב המחויבות מייצרת מערכת הרבה יותר אמיתית ונכונה, של חיבור ויחס הדדי. הבעיה היא שלא מבינים שרב קהילה זה הרבה יותר מאשר לתת פסקים. זו בנייה של מנהיגות רוחנית רלוונטית לציבור, חשובה לא פחות מהמנהיגות הישיבתית, וחשובה במיוחד לדור הבא".
כשנויבירט נדרש לתת דוגמה לאופי הפסיקה של רב קהילה הוא חוזר לתקופת כהונתו כרב קהילת "אהל ארי" ברעננה. "אני חושב שהצלחתי במשך שמונה השנים שהייתי שם לייצר מערכת של אמון מול הקהילה שאפשרה לי גם להוביל קו הלכתי. קיבלתי ביקורת גם מימין וגם משמאל, אבל אחד הדברים שאני אומר לרבני קהילות הוא שההצלחה שלהם נמדדת בין השאר גם בביקורת כזו. בכל קהילה יש כמה אחוזים ששייכים לקצה אחד וכמה אחוזים ששייכים לקצה השני והרוב הדומם נמצא במרכז.
"אחד הנושאים הראשונים שנדרשתי להם היה קריאת מגילה לנשים בפורים בבית הכנסת. עד אז התקיימה קריאה כזו רק באחד הבתים ומשפחות רבות רצו שזה יעבור לבית הכנסת. קודם כול העברתי שיעור בנושא, וניסיתי להיות רגיש לגוונים השונים. אחרי כשנה וחצי בתפקיד נתתי פסק הלכה עקרוני שהדבר אפשרי אבל ביקשתי לראות כמה בקהילה רוצים את זה כדי לראות אם זה מוצדק. התקיימה הצבעה והיה רוב כמעט מוחלט שביקש לקיים את המהלך.
"הפסק שנתתי היה סוג של פשרה שמתחשבת גם בקולות האחרים. פסקתי שבתפילת ערבית נקיים קריאת מגילה אחת בבית הכנסת כדי לא להפריד את המשפחות, ובבוקר, שבכל מקרה יש בו גם קריאה מאוחרת, תתקיים קריאה על ידי אישה בבית הכנסת אבל באולם האירועים, כדי לכבד את אלו שזה מפריע להם. באותה שנה הגיעו 400 נשים לאותה קריאת מגילה והרבה מהן היו כאלו שלא הגיעו לקריאה בבוקר בשנים קודמות, למרות שהקריאה בבוקר חשובה יותר מבחינה הלכתית. הייתה משפחה אחת שעזבה את הקהילה בעקבות זה, וכמה משפחות שכעסו עליי, ומהצד השני היו כאלו שכעסו שהקריאה התקיימה באולם האירועים ולא בבית הכנסת. אבל מבחינתי הצלחתי להוביל קו שהתאים לרוב הקהילה וזה היה סוג של מבחן מנהיגות להמשך".
ייבוא האורתודוקסיה המודרנית
אתה כותב בספר על הצורך ביצירת בתי מדרש לפסיקה קולקטיבית. איך יוצרים כזה דבר?
"אני מתכוון לקבוצה של רבנים שיושבים יחד ומוציאים פסקים משותפים. זה דבר שכבר קיים היום גם אצל רבני בית הלל וגם אצל רבני ארץ חמדה שהוציאו ספרי תשובות. אם הדבר הזה יוכל להיות יותר ממוסד אני מאמין שזה ייצר שיח הרבה יותר משמעותי. בית מדרש כזה מאפשר ראייה של תמונה נכונה יותר. כשאתה לבד, ולא משנה כמה אתה יודע, תמיד יש דברים שאתה לא רואה. כשאתה יושב עם הרבה אנשים אחרים, אפילו מאותו בית מדרש, כל אחד מאיר נקודות שהאחר לא רואה, וזה מייצר סוג של רשת ביטחון שיכולה לעזור לנו לקבל יותר אומץ וביטחון לעסוק בנושאים שחייבים לעסוק בהם בצורה יותר נכונה ואמיתית".
המציאות המפולגת בציונות הדתית מקשה מאוד על הקמת בתי מדרש כאלו.
"אני מסכים שצריכים שינוי בשיח הרבני כדי לבנות בתי מדרש כאלו. בהקשר הזה, אין לי ציפייה ורצון שיגידו שכל מה שכתבתי בספר נכון. להיפך, אני רוצה שיחלקו ושיתווכחו אבל מתוך הסתכלות קדימה. שמי שלא מסכים יציע משהו אחר. אם השיח הרבני לא ישתנה יהיה מאוד קשה לשנות דברים. אני בעצמי הייתי בזירת ההתגוששות הזאת בעבר, ואני לא נמצא שם עכשיו. היום לא אתקוף רבנים אחרים על דברים שהם אומרים, גם אם אני מתקומם על כך. אולי אומר דברים אחרים, אולי אעביר ביקורת בצורה עדינה, אבל לא תמצא אותי היום תוקף אף אחד אחר כמו בעבר".
כשהרב נויבירט מדבר על זירת התגוששות, הוא מתכוון בעיקר לפולמוסים הרבניים שבהם היה מעורב בשנות כהונתו בתפקיד מנכ"ל רבני בית הלל. בשנת 2012 היה נויבירט ממייסדי הארגון המונה למעלה מ־160 רבנים ורבניות מקרב הציונות הדתית. בראשית 2015 הוא פרש מתפקידו וכיום הוא מגדיר את עצמו כחבר מן השורה בארגון. "הדבר הכי חשוב שארגון רבני בית הלל מביא לציבור הוא קול הלכתי שבארה"ב נקרא 'מודרן־אורתודוקס', קול שהייתי מגדיר אותו כצד השני של הקול ההלכתי החרד"לי.
"יש תפיסה שטחית שאומרת – או שאתה מקפיד מאוד ודתי מאוד, או שאתה דתי לייט. אין ספק שיש דתיים לייט ואני מסכים שזה דבר שפוגע ביהדות ובקהילה, אבל יש דרך אחרת שהיא לא לייטית, שהיא הלכתית לכתחילה, ואני מאמין שזו גם הייתה דרכו של הרב קוק. דרך שכן משתלבת עם העולם המודרני ולא הולכת כנגדו. זה הדבר המיוחד שבית הלל הביאו לשיח. קול שמביא זווית אחרת הלכתית, שלא בהכרח מקילה אבל נותנת את הצד שהיה חסר בשיח ההלכתי".
לקדם נשים, לא בכותרות
מאפיין בולט של ארגון רבני בית הלל, מאז היווסדו, הוא שילוב נשים כחברות הנהלה בארגון וכבעלות תפקידים בו. נויבירט מתייחס בספרו לתמורות במעמד האישה וקורא לשיתופן בשיח ההלכתי, אבל גם בתחום הזה הוא מעדיף תהליך אבולוציוני ולא מהפכני.
"אם רוצים אמון בהלכה, נשים צריכות להיות היום חלק מהשיח ההלכתי בהנהגה הרוחנית. חלק גדול מהנושאים שנמצאים בכותרות קשורים בנשים בכל מיני רבדים, ובנוסף, עם כל הרגישות שיש בעידן ה־'ME TOO', יש משהו לא צנוע בכך שרב יעסוק בשאלות הקשורות לצניעות. בכלל, בכל התייעצות יש משהו אינטימי, ואין סיבה שבחורה תתקשר לרב אם היא יכולה להתקשר לרבנית, לייצר שם אינטימיות ולפתוח את סגור ליבה, ודאי בדברים שנוגעים לנשים אבל גם בסוגיות אחרות.
"אחד ההישגים הגדולים של בית הלל הוא היכולת להכניס לתוך השיח ההלכתי והרבני נשים בצורה שהתקבלה על ידי הציבור. הדברים הללו צריכים להיעשות בצורה רגישה, שתתקבל על ידי הציבור. בארה"ב יש קבוצה של רבנים שהסמיכו נשים לרבנות ונתנו להם טייטלים שונים, ולעניות דעתי זו הייתה טעות. זה גרם להרבה מריבות בתוך הקהילה של האורתודוקסיה המודרנית עד כדי כך שכמעט החרימו את אותה קבוצת רבנים. בדברים הללו צריכים להתנהל בצורה עדינה ומדודה וכמובן שגם כאן המקום של הקהילה הוא קריטי. אפשר לתת שם של רבנית או יועצת הלכה, שמות שכבר קיימים, אבל בארה"ב נתנו שמות של רבה או מהר"ת (מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית), שיצרו קונוטציה של הקהילה הרפורמית, ולכן זה התפוצץ. לא צריכים להמציא דברים חדשים".
אתה בעד שנשים ייגשו למבחני הלכה של הרבנות?
"למה שלא ייתנו להן? אחד הדברים שאני מדגיש בנושא הזה הוא להתעסק בתכנים ולא בתארים. הבחינות נועדו להגיע לידע. הן מחייבות לשבת, ללמוד ולשנן. זו מערכת חשובה לרכישת ידע, ולכן זה קשור לתוכן, והייתי מעודד אותן. גם כאן צריכים להחליט אם עושים את זה כדי להראות שגם אנחנו יכולים או בשביל משהו שהוא תוכן. כששמים דגש על התכנים והמהות אפשר לקדם את נושא הנשים. אם נתעסק בטייטלים זה רק יביא לרגרסיה. אני לא מציע לקפוץ ישר לשאלות כמו אישה שתעמוד בראשות קהילה. אפשר לאבד הרבה דברים בדרך אם קופצים ישר לשם".
לפני חמש שנים פרסם נויבירט מאמר הלכתי במוסף זה בנושא שמיעת שירת נשים, ובו טען שעם מהפכת המדיה והתקשורת השתנה מעמדו של קול האישה ולכן היום אין כל בעיה לשמוע שירה תמימה שאינה כרוכה ברגשות שאינם צנועים. בנושא זה הוא רואה דוגמה למה שהוא מכנה "השיח השטחי של קולא וחומרא".
"לפעמים אם אתה מחמיר בסוגיות מסוימות אתה גורם לפרצה הרבה יותר גדולה. צריכים לראות את הדברים בצורה גלובלית ולא רק איך הם נראים בראייה ראשונה. הגישה שלי בספר היא גישה שהולכת לקולא, אבל הקולא היא לא המפתח. המפתח הוא לראות את התמונה הכוללת בצורה אמיצה יותר, ואז מה שנראה כחומרא הוא בעצם הקולא. הדוגמה הכי טובה היא של שירת נשים. העולם הדתי נחלק לשניים בסוגיה הזאת. יש את אלו שמקפידים על זה בצורה עיוורת ויש כאלו שאכפת להם מההלכה אבל האיסור הזה מהם והלאה, כי הוא נראה להם לא רלוונטי.
"ניסיתי להגדיר על פי הפוסקים את האיסור של 'קול באישה ערווה', לכאורה להקל, אבל בעצם גם להחמיר, כי כשמבינים לאיזו הופעה מותר ללכת מבינים גם לאיזו הופעה אסור. בציבור שאיתו אני עובד יש יותר אנשים שבעקבות הפסק יקפידו על ההלכה ויבחרו את ההופעות שהן הולכים אליהן.
"לפני שבועיים לקחתי את הילדים שלי להופעה של יובל דיין שהבת הקטנה שלי מאוד אוהבת. בעיניי היא דוגמה לזמרת שאין לי ספק שאין כל בעיה לשמוע אותה כי היא לבושה צנוע, ושרה באופן צנוע. יש הבדל בין הופעה שלה לבין הופעות של רוב הזמרות שמופיעות באופן לא צנוע. כשמגדירים את האיסור בצורה שגם מסתדרת בהיגיון של ההלכה, זה יכול לגרום ליותר אנשים לחשוב על הדבר הזה בצורה משמעותית ולהכניס לעולם הערכים הרוחני שלהם".
אחרי שסיים את תפקידו בארגון רבני בית הלל, הקים נויבירט ארגון בשם 'ואהבת"א' – יהדות בנוסח תל אביב, שאותו הגדיר כתנועה חברתית ליצירת קהילתיות בתל אביב של דתיים, חילונים ומסורתיים. "פעלנו לשנות את תרבות השיח ויצרנו מסגרות ופלטפורמות שבהן אנשים מדברים אחרת ברמה הציבורית. קיימנו מפגשי לימוד, חלקם מצומצמים וחלקם גדולים, שהשתתפו בהם דתיים, מסורתיים וחילוניים. יש הרבה אנשים שעברו אצלנו וחוו חוויה אחרת של שיח, איך אפשר לחיות ביחד בלי שאף אחד כופה על השני, לשוחח, להקשיב, ללמוד לא להסכים בצורה מכובדת. קיימנו ארוחות שבת משותפות שבהן המסגרת הייתה שומרת שבת אבל לא אמרנו לאף אחד איך להגיע, מה ללבוש ואיך להתנהג. הפעילות התקיימה כשנתיים אבל לצערי התקציבים נגמרו".
רבנות שלא משתלטת
הרב רונן נויבירט (49), גרוש ואב לארבעה, מתגורר היום בגבעתיים. הוא גדל ברמת גן, למד בישיבת ההסדר הגולן, בישיבת רמת גן ובכולל בר אילן. שירת כרס"ן במילואים בשייטת 13, רכש תארים במתמטיקה ובמדעי המחשב ועסק שנים רבות בהיי־טק. בעבר שימש בתפקידים בכירים שונים בארגון רבני צוהר. בעברו היותר רחוק היה שליח בני עקיבא בצפון אמריקה, ובמסגרת תפקידו זה הכיר מקרוב קהילות יהודיות רבות בארה"ב.
מה מוסד הרבנות בישראל צריך לקחת ממוסד הרבנות בארה"ב?
"בעיקר את מקומו המרכזי של רב הקהילה. ההכשרות שעוברים שם רבני קהילות הן הרבה מעבר לצד ההלכתי. זו הכשרה איך להיות מנהיג ומוביל קהילה, איך להיות עם האנשים בזמנים של צער ושל שמחה. זה לא קורס של חודשיים אלא תהליך לימוד אינטנסיבי של ארבע שנים שבהן, יחד עם החומר ההלכתי, לומדים עוד הרבה דברים חשובים. אנשים בחו"ל לא מסוגלים לחיות בקהילה בלי רב. המושג של רב קהילה מופיע בכל שיח. הם לא מסוגלים לדמיין מצב של לשבת שבעה מבלי שיהיה לך רב קהילה. לכן אין כמעט קהילות בחו"ל שאין להן רב. זו מערכת שלמה שקשורה בחינוך של הקהילה, של הרבנים ושל הישיבות. אם היינו מצליחים להביא את המושג הזה לארץ הייתה לנו רבנות הרבה יותר מחוברת, קשובה ומשמעותית לציבור.
"הייתה תקופה שהפעלנו בארגון צוהר פרויקט של השמת רבני קהילות. הלכנו להרבה קהילות וניסינו לשכנע אותן למה הן צריכות רב קהילה. היו תגובות כמו: למה אנחנו צריכים 'מסמר בלי ראש', שאי אפשר יהיה להוציא אותו בהמשך, או למה אנחנו צריכים רב שיגרום לנו לרגשות אשמה. זה נובע מהאופן שבו אנשים תופסים את תפקיד הרב ומהניסיון שהם חוו בארץ אצל אחרים או אצל עצמם. אם כל מה שרב אמור לעשות זה רק לפסוק הלכה אז יש חשש להכניס לקהילה מישהו שישתלט על החיים. אנשים לא מכירים רבנות שלא משתלטת על הקהילה אלא משתלבת בה, רבנות שלא גורמת רגשות אשמה אלא נותנת כוח ומעצימה. זה לא שאין רבנות כזו בארץ, אבל זה לא קיים כמוסד. יש התקדמות בתחום אבל עדיין אין שינוי גדול.
"השינוי שכן מתרחש קורה בעיקר בקהילות שיש בהן הרבה יוצאי חו"ל שמבינים את חשיבות רב הקהילה. זו הסיבה שברעננה כמעט לכל קהילה יש רב. התרבות בעיר הזאת יותר קרובה לחו"ל בגלל האחוז הגבוה של העולים, וזה משפיע".
כותרת המשנה של הספר 'גשר ההלכה' היא 'פסיקת הלכה בדור פוסט־מודרני'. בהקשר הזה, נויבירט מסמן שני אתגרים שמאפיינים את הדור – דחיית סמכות ודחיית מחויבות. "אנשים לא רוצים להתחייב לדברים וגם לא רוצים סמכות. בעבר, בעל הידע היה בעל הסמכות. כיום אנשים מרגישים שבקליק אחד הם מגיעים לידע ולכן הם לוקחים כל סמכות בעירבון מוגבל. מול זה, בהלכה יש שני אדנים מרכזיים, שהם מחויבות וקבלת סמכות של חכמים, וזה ההיפך הגמור מהכיוון שאליו הציבור הולך. כשאני מדבר על שינוי תפיסתי בחשיבה ההלכתית, זה לא אומר להפוך את ההלכה לקלה יותר. זה לא יפתור שום דבר כי זה לא ייצור יותר מחויבות ונאמנות. הנקודה החשובה היא איך מעבירים את ההלכה קדימה בצורה שתתקבל ותמשיך להיות אפקטיבית.
"חוץ מהמעבר הנדרש מראשי ישיבה לרבני קהילה שעליו כבר דיברתי, צריכים לדבר גם על פסיקה מעצימה. לרבנים יש אפשרות לשנות את הדרך שבה הם פוסקים ולייצר כך מערכת של אמון שרלוונטית במיוחד לדור הצעיר. כשבא מישהו לשאול אותך שאלה, אפשר לתת לו תשובה של שחור ולבן, אבל רבים מהצעירים לא מחפשים תשובה כזו אלא רוצים להבין, ותפקיד הרב הוא להציג את מורכבות הסוגייה. צריכים להסביר, זה דין תורה וזה מדין חכמים, זה חומרא, וזה אפשרי, יש כאלו שאומרים כך ויש אחרת. לפרוס את הסוגיה כך שמי שעומד מולי יבין שאני מתנהל מולו בשקיפות ואז לומר לו – אני במקומך הייתי בוחר כך, אבל אתה תבחר.
"הדרך הזאת מייצרת יותר אמון במערכת ההלכתית. לא משנים את ההלכה אלא את הדרך שבה מעבירים אותה לדור הצעיר. זה הפוך משו"ת סמס שבו משדרים: אני הסמכות, ואני אומר לך כן או לא, במילה אחת. לדעתי כך חונקים את ההלכה ומשמידים אותה. אמנם לפעמים אנשים כן מחפשים תשובה כזו, אבל להפוך את זה לתרבות שלמה זה דבר שגורם נזק גדול מאוד להלכה".
