מבקש אני להתחיל את רשימתי עם קטע מתוך פירושו של הראי"ה קוק לסידור התפילה, "עולת ראיה" (ח"א, סד). לפנינו חיבור מרהיב ביופיו ובעומקו, הנוגע לכל רובדי הקיום האנושי. לדאבוננו הרב קוק הספיק בחייו להגיע רק עד "אשרי", ויתר הקטעים שבהמשך נלקטו מכתבים אחרים על ידי בנו, הרב צבי יהודה קוק.
הקטע המדובר נמצא בפירושו למשנה הנאמרת אחרי ברכות התורה: "אלו דברים… שאין להם שיעור… אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא". אחת המצוות המוזכרות ברשימה זו היא הכנסת אורחים.
חסד זמני ונצחי
בפירושו למצווה זו כותב הראי"ה: "נפלאה היא מצוה זו, מצד חסדה הזמני להמציא להאורח, הנודד ממקומו, את משאליו החסרים לו, כאילו היה נמצא בביתו". במציאות השגרתית שלנו, הפכה לעיתים "הכנסת אורחים" זו ל"בנאלית", כמו הזמנת שכנים וחברים הדומים לנו. אך גם בהופעתה זו אסור לבטלה או לבזותה. עם זאת, עומקה של הכנסת אורחים באה לידי ביטוי דווקא במעשהו של אברהם המכניס לאוהלו אנשים זרים הזקוקים לעזרה. תיאור זה בא ליצור ניגוד להתנהגות סדום כלפי הזרים שבאו בשעריה, והמוצאים לכאורה מחסה בביתו של לוט. זאת תהיה סיבת חורבן סדום.
בעולם המודרני, האורחים הזקוקים לחסדו של אברהם הם הפליטים חסרי הוויזות והדרכונים, השטים באונייה שלא מוצאת נמל לעגון בו. זהו הזר שלא מצא מנוח, הנמלט משרירותו של רודן אכזרי או ממלחמת אזרחים איומה.
כל זאת נאמר ביחס לפריה של הכנסת אורחים בעולם הזה. אך הראי"ה מוסיף ומתייחס לממד הנוסף: "הקרן קימת לעולם הבא… זאת הארה נצחית, שהנקודה היותר טהורה ויותר טובה שבאדם מתגלה… כשהיא פוגשת את המבט של האהבה, של חן ושל הידידות של אחים", ידידות המופנית כלפי הזר. מבט זה, כשאינו ציני, נולד ברגש שונה שמקורו אינו באינטרסים האגואיסטיים של העולם הזה. הוא יוצא מן "המקוריות הנצחית של הנשמה… האצורה תמיד בצרור חיי עד". מעשה זה הוא ביטוי לערגת האדם לטוב שקבוע בעומקי נשמתו, זאת ערגה החושפת את "האורה האצילית… הקיימת עדי עד", אורה המהווה עדות לעולם הבא.
בין קליפה לניצוץ
עד כאן האידיאלים, אך כיצד הם מתממשים במציאות? כדי לנסות ולתאר זאת ארשה לעצמי להשתמש בשפה שאינה לא מדעית ולא פילוסופית, אלא קבלית, תוך שימוש בשני מושגים: קליפות וניצוצות. מושג הקליפה, מקורו בחזון המרכבה של יחזקאל. חזונו של הנביא מתכסה בארבע תופעות מופלאות (א, ד): "וָאֵרֶא וְהִנֵּה [1] רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן [2] עָנָן גָּדוֹל [3] וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת [4] וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". אכן, לקדושה יש כביכול "קליפות", כיסויים, המייצגים את קלקול הרגשות ואת העיוותים שלפעמים מתלווים למעשים הטובים. הניצוצות הם היסודות הטובים שלפעמים נלכדו בתוך המעשים הרעים והאידיאות הטמאות.
הקליפות והניצוצות נראים כמנוגדים אך בעצם הם סימטריים, שכן בפני האדם עומדות שתי שגיאות המאיימות על שיפוטו המוסרי. מצד אחד לחשוב שבדברים הנתפסים כטמאים הכול טמא, ושום ניצוץ טוב לא יוכל להסתתר בהם; ומצד שני להאמין באותן אידיאות נכונות המכוסות בקליפות, מבלי להכיר בקיומן של הקליפות ומבלי להבין שאם נשתמש בהן כמו שהן נהרוס את החברה.
אנו נוטים לעיתים לשפוט את העולם שבפנינו במעין סיטונות מוסרית. אולם עלינו לזכור כי יש תכנים אידיאליים שנפלו בעולם הקליפות הפרזיטיות, ויש ניצוצות שהפכו יסוד לדמגוגיה ושקר. לפנינו מציאות קפקאית שמתוארת על ידי עץ הדעת טוב ורע: בעולמנו, הטוב והרע מעורבבים יחדיו בכל פרי הגדל בעץ.
חלוקה מוסרית
בעולמנו הפוסט־מודרני חיה האנושות במציאות מורכבת מאוד בתחומים חברתיים, פוליטיים ומוסריים רבים. אך הבה נישאר בעולמנו הקטן, תוך מודעות לכך שמצבנו בישראל מאפיין מדינות רבות בעולם המערבי. אנו קיבלנו זרים בתוכנו, בעל כורחנו או ברצוננו. אלו הם פליטים המחפשים דלת שעליה כתוב "דחוף – והצל את חייך". אך לצידם גם מחפשי עבודה רבים פרצו דלת שעליה כתוב "משוך – וזכה ברווחה".
עלינו לזכור חלוקה זאת, בנוסף לעובדה שבאזור שלם של עיר ישראלית הפכו תושבים תמימים לפליטים של פליטים, בעקבות האלימות – על כל גווניה – שהשתלטה ברחובות ובבתי העיר. אנו אמורים לכבד את הפליטים, לתת להם מקלט, הלוא סבלנו כמוהם, כי פליטים היינו בארצות אירופה. אכן, יש ביניהם חפים מפשע, אנשים שסובלים. אלא שאם נשים, זקנים וילדות קטנות, פשוטי עם או חברי כנסת, לא יכולים לעבור ברחובות הרי שיש צורך בצעדים תקיפים.
אני מודע לכך שבדבריי אלה גרמתי אולי לכך שרבים וטובים בעם יתנכרו אליי, גם אני יפה נפש ששכח איך מחייכים באהבה לאורחים. אולם לדעתי, עם כל הצער שבכך, מחויבותנו כלפי האזרחים שלנו מחייבת אותנו, לעיתים, למעשים כואבים שהיינו מעדיפים להימנע מהם. לכן, אין בררה אלא לתמוך בחלוקה המוצעת בין המשפחות, הנשים והילדים מקרב הפליטים לבין מהגרי העבודה הרווקים שביכולתם לעמוד על רגליהם בארצם או במדינות אחרות המוצעות בפניהם תוך מתן נדיב של אמצעים שיעזרו להם בכך.
