בערב אביבי בראשית חודש אדר התכנסו באחד מאולמות הספרייה הלאומית בירושלים קרוב למאה נשים וגברים לאירוע שזכה לכינוי "סיומי". העילה הרשמית לקיומו של האירוע הייתה סיום מסכת ברכות בדף היומי, אולם למעשה מדובר באירוע כמעט היסטורי. המשתתפים שנקבצו ובאו לערב הזה הם חלק מקבוצת פייסבוק של קרוב לאלפיים חברים, שעיסוקה הוא לימוד הדף היומי מנקודת מבט מחקרית. זה אחר זה עלו לבמה לומדות ולומדים, חוקרות וחוקרים, שהאירו כל אחד מהם זווית אחת משלו על מסכת ברכות, ברוח המיוחדת של קבוצת הפייסבוק "יומי". וכך התמזגו לתוך אירוע אחד, אולי לראשונה מאז ומעולם, עולם לימוד הגמרא במסגרת הדף היומי, עולם מחקר התלמוד האקדמי ועולם הרשתות החברתיות.
במרכזו של הערב עמדה מי שיזמה את הקמת קבוצת הפייסבוק, כלת פרס ישראל לחקר התלמוד לשנה זו, פרופ' ורד נעם. את אירוע הסיום יזמה פרופ' נעם עוד לפני שפורסם דבר זכייתה בפרס, אך לאחריה נוסף לאירוע עוד נופך. מי שנהנתה גם היא מהזכייה היא קבוצת הפייסבוק, שגדלה באורח ניכר בחודשים האחרונים, כפי שסיפר אחד הדוברים, אלון ברנד. בתחילת הדברים סיפר ברנד על ראשיתה של הקבוצה, לפני כשלוש שנים, אז התביישו חלק מהלומדים הצעירים לכתוב בה לצידם של פרופסורים מכובדים וחוקרים ידועים. השינוי הגדול באופייה התרחש, גם לדברי ברנד, בחודשים האחרונים.
אין מותר ואסור
"כשהקבוצה רק התחילה, לפני קצת יותר משלוש שנים, היה לי, ולא רק לי, חשש אמיתי שמי שלא מילא גיליונות של 'תרביץ' במאמריו לא רשאי להציע את דבריו לפני הגדולים שבקבוצה. בקבוצה היו אז הרבה פחות חברים, רוב הכותבים היו חוקרים מובילים או תלמידי מחקר מתקדמים, ואנחנו הקטנים לא ראינו את עצמנו מתאימים לפרסם יחד עם אנשים שקוטנם עבה ממותנינו. לקראת סיום הש"ס הדף היומי הפך מותג נחשק והקבוצה מילאה צורך כמעט אקוטי של הלומד הבודד לקשר עם קבוצת לומדים יסודיים ומעמיקים.
"הקבוצה מאפשרת להרגיש שאדם לא רק גומא את הדף כמו שניים מקרא ואחד תרגום, אלא קורא עליו משהו חדש, שואל איזו שאלה טובה או מצטרף לעיון ומחקר יחד עם אנשים אחרים ונוצר בית מדרש תוסס. עם זכייתה המשמחת של 'ריש מתיבתא' שלנו, פרופ' ורד נעם, אחת ההשלכות המיידיות הייתה ששמו של בית המדרש הזה יצא בעולם, ובו ביום נוספו לקבוצה 250 חברים".
את הקבוצה מנהל, יחד עם פרופ' נעם, גם פרופ' ישי רוזן צבי מאוניברסיטת תל אביב, גם הוא חוקר תלמוד. רוזן צבי מספר שהיוזמה לפתיחת הקבוצה הייתה של פרופ' נעם. "דף יומי זה דבר נורא תובעני ובודד, והיא התחילה לכתוב את החידושים שלה בפייסבוק כדי לייצר לעצמה קהילה ולתת ביטוי לחידושים שעלו במהלך הלימוד, ואז עלה לה הרעיון לפתוח את הקבוצה. היא גייסה אותי, ואני הצטרפתי. לא היה לי מושג איך זה ייראה וזה דבר שנוצר תוך כדי הליכה. זה משהו שצריך לעניין לא רק חוקרי תלמוד, אלא גם חוקרי פייסבוק. אי אפשר להפריד כאן את החומר מהצורה".
למרות התחושה שביטא ברנד, פרופ' רוזן צבי מציין כי אחד העקרונות שהנחו את הקבוצה כבר מראשיתה היה השוויוניות, והעובדה שאין מי שמותר לו לכתוב בקבוצה ומי שאיננו ראוי לכתוב בה. "אין מותר ואסור. זה דבר נורא עקרוני אצל ורד ובחוג שלנו בתל אביב, ואני חושב שגם פרס ישראל שוורד מקבלת נותן הכרה לכך. ידענו שיהיה לזה אופי מחקרי במובן הרחב של המילה, אבל באמת לא ידענו לאן זה ילך, ואני חייב לומר שזה מדהים אותי, אלפיים חברים בקבוצה כזו.
"לא כולם כמובן לומדים כל יום, אבל נכנסים לזה ומחפשים, וזה יושב על פרדוקס שאני לא יודע לפתור אותו. גמרא היא אחד הדברים הכי קשים שיש. הדברים שצריך לדעת כדי להבין דף גמרא, השפה, הסטרוקטורה, המבנה הזר והמוזר. וזה דף יומי, אתה לומד מה שאתה מגיע אליו. אם זה פרק 'הרואה' במסכת ברכות זה נחמד, ואם זה פרק 'העור והרוטב' במסכת חולין אז זה שונה. זה נורא קשה. מצד שני, הקבוצה לא הייתה יכולה להתגבש סביב שום דבר אחר, כי אין טקסט מגניב כמו הגמרא, ואני לא אומר את זה רק כי זה המקצוע שלי. זה לא דומה לכלום. זה מין בעבוע כזה שרק התלמוד יכול לייצר".
השוויון שעליו מדבר רוזן צבי יוצר שבירה מאוד מעניינת של היררכיות בקבוצה, כאשר פוסט של חוקר תלמוד ותיק ופוסט של סטודנט צעיר מקבלים יחס שווה לחלוטין בתוך הקבוצה. "פייסבוק מזמן את זה, וזה טוב", הוא אומר, "הרי כולנו יודעים רק את אפס קצהו של התלמוד, אז אין באמת סיבה שיהיה הבדל. ועם זה, כמובן שאין מקום שלגמרי חף מכל היררכיות. אבל נוצרה באמת תחושה של קהילה חופשית ברוחה של ורד, יחד עם איזו שהיא תחושה של מכובדות. אנשים לא זורקים סתם הרהור והולכים. לפני שאתה כותב אתה עושה שיעורי בית. אבל כן, זו קהילה חופשית של לימוד שהיא סוג של מסלול עוקף אקדמיה, בלי כל המשחקים, ישר אל הלימוד עצמו".
עם זאת, המרחב הלימודי החדש שהרשת מאפשרת למחקר התלמוד לא יכול, גם לדעתו של רוזן צבי, להיות תחליף לאקדמיה. "איפה אנשים רכשו את הכלים? איפה הם למדו לעשות פילולוגיה, ביקורת נמוכה וגבוהה? איפה הם למדו להשוות בבלי וירושלמי? באקדמיה. לכן היצירה יכולה להתרחש בהחלט גם מחוץ לאקדמיה, אבל את הכלים לומדים וגם יוצרים באקדמיה. לכן, זה לא יהיה תחליף לאקדמיה. אבל כן יש כאן קהילה לומדת ותחושה של שמחה של שיתוף.
"לאקדמיה יש הרבה יתרונות, ואני כאיש אקדמיה לא מתכחש להם, אבל יש לה גם חסרונות. למשל, הקנאות למה שלי ומה שלך ואל תיקח לי מה ששלי. אין את זה בקבוצה. יש חדוות שיתוף, ובמובן הזה מדובר באלטרנטיבה. ומעבר לכך, יש כאן גם יכולת להביא את התובנות שיוצאות לנו מהמחקר גם למי שלא מצויים בתוך העולם הזה, בטח לא ביום־יום. מהי בסופו של דבר המטרה של כל כלי המחקר? מה השכר שלהם? הפרשנות. הדברים האלו אכן יוצרים פרשנויות חדשות, וזה נפלא. היום הכתיבה בקבוצה היא חלק אינטגרלי מהלימוד שלי, ואני מאוד מקווה שיחקו את זה בעוד תחומים במדעי היהדות. זה מודל דמוקרטי, זה מודל טוב ואין לזה כללים מוגדרים, ולכן אני לא יודע מה באמת מאפשר את זה, אבל קורה פה משהו טוב".
אין־סוף וספירות בשש דקות
על אופן אחר שבו הרשת פורצת את הגבולות המוכרים בלימוד מדעי היהדות מספר ד"ר יועד קדרי, איש אוניברסיטת בן גוריון בנגב והתוכנית ללימודי תואר ראשון במיסטיקה ורוחניות במכללה האקדמית צפת. את הדוקטורט שלו כתב קדרי על קבלת הרמ"ק ועל היחסים בין קבלה עיונית וקבלה מעשית, מלאכים ושדים, וטכניקות מיסטיקות ומאגיות. לצד ההוראה הרגילה, בימים אלו הוא מסיים שנה שלישית של הנחיית הקורס הבינלאומי Introduction to Kabbalah ("מבוא לתורת הקבלה") המתקיים ברשת מטעם אוניברסיטת בן גוריון בנגב.
למרות שקבלה היא לכאורה תחום יהודי מאוד, קדרי מספר שהקורס הוא הצלחה מסחררת מבחינה מספרית. בשלוש שנות קיומו נרשמו אליו למעלה מעשרת אלפים סטודנטים המתגוררים בלמעלה מ־130 מדינות. החיבור של קדרי לפרויקט הייחודי נבע בין היתר מהרקע האישי שלו, שאיננו אקדמי גרידא. "את התואר הראשון שלי עשיתי באוניברסיטת תל אביב, את התואר בשני בירושלים ואת התואר השלישי בבן גוריון. במקביל ללימודי התואר הראשון למדתי גם בבית הספר לטלוויזיה ומדיה 'כותרת'. אחר כך עסקתי במשך הרבה מאוד שנים בתחום התקשורת, בערוץ 2, בתוכניות תחקירים, בכתיבה בעיתונות, היה לי טור עיתונאי בתקופת ההתנתקות. כך שבנוסף לרגל באקדמיה יש לי רגל נוספת בתחום של המדיה.
"ואז, לפני כמה שנים, יצא קול קורא של המל"ג יחד עם גוף שנקרא 'ישראל דיגיטלית', שהציע לאוניברסיטאות ולמכללות לפתוח קורסים דיגיטליים שישבו על פלטפורמה שפותחה באוניברסיטת הרווארד וב־MIT ונקראת EDX. הפלטפורמה הזו התחילה באנשי חינוך שרצו לאסוף 'ביג דאטה' על תהליכי למידה, להבין איך אנחנו לומדים. כדי להבין איך אנחנו לומדים צריך לבדוק מיליוני אנשים. אז הם בנו פלטפורמה שבאמצעותה הם יכולים לעקוב אחרי תהליכי הלמידה של הלומדים ולשפר ולייעל את העשייה בתחום".
ד"ר יועד קדרי: יש עניין גובר בקבלה כדרך רוחנית שחורגת מגבולות היהדות. זה קורה לא רק בארה"ב. גם סטודנטים שלנו שמגיעים ממדינות מוסלמיות לומדים על הקבלה מתוך התעניינות במיסטיקה בכלל, כאשר הקבלה היא עוד אופציה לצד המיסטיקה האסלאמית
הקול הקורא קרא לאוניברסיטאות ולמכללות לא לבנות סתם קורסים, אלא דווקא קורסים מהסוג של MOOC (Massive Open Online Courses), כלומר קורסים שפתוחים באופן עקרוני לקהל ענק של לומדים פוטנציאליים מכל העולם. "הרעיון הוא לקחת את ההוראה הפרונטלית, מה שעושים בסמסטר של 13 עד 14 שבועות, בכל שבוע מפגש של שעה וחצי עם הסטודנטים, ולהבין שאפשר לספר את כל מה שאתה מספר באופן המסורתי בצורה אחרת לגמרי. זו המשמעות של הוראה מקוונת. זה לא להעלות ליוטיוב הרצאות של שעה וחצי כך שגם מי שלא יכול להגיע לבאר שבע לקמפוס שלנו כי הוא נמצא בטוקיו יצפה בהן, אלא להבין שכל האופן שבו אנחנו לומדים כיום משתנה. רמת הקשב והריכוז שלנו, של דור שלם, הלכה והשתנתה. תחומי העניין שלנו משתנים. יכול להיות מישהו שמתעניין בקבלה נוצרית. הקורס שלנו הוא לא על קבלה נוצרית, אבל הוא מגיע לקורס שלנו כי מעניינים אותו שלושה סרטונים שעוסקים בקבלה הנוצרית, והוא ממשיך הלאה בדרכו. וגם זו אינטראקציה לגיטימית".
קדרי, יחד עם פרופ' בועז הוס, שניהם מהמחלקה למחשבת ישראל ע"ש גורן־גולדשטיין באוניברסיטת בן גוריון, פיתחו יחד את הקורס. "לא העלינו בדעתנו בכלל לאן זה יתגלגל ומה יקרה מהדבר הזה", אומר קדרי, "אבל מבחינתי, זו הייתה דרך לשלב שני דברים שאני מאוד אוהב לעשות. גם עבודה של מדיה, לחזור לאולפנים, לערוך, לכתוב תסריטים, ופתאום מהוראה פרונטלית של שיעורים אתה לומד לזקק את המסר שלך במנות הרבה יותר קטנות. סרטונים שהאורך שלהם מגיע מארבע־חמש עד גג תשע דקות. משיעור אחד של שעה וחצי שעוסק בכל עולמות הספירות, פתאום יש לך סרטון של שש דקות שמסביר על הזכר והנקבה בספירות, עוד סרטון שמסביר במשך חמש־שש דקות את היחסים בין אין־סוף לבין הספירות, ועוד סרטון של שש דקות שמסביר את היחס בין עצמות וכלים לספירות וכך הלאה".
בעקבות התשובה החיובית שקיבלו להצעתם נכנסו קדרי והוס לשנה אינטנסיבית מאוד של פיתוח הקורס, ובעקבותיה באו שלוש שנים של הרצת הקורס, שמסתיימות בימים אלו. נתוני החשיפה לסרטונים הפתיעו גם אותם. "נרשמו לקורס הזה למעלה מעשרת אלפים סטודנטים, מלמעלה מ־130 מדינות שונות בעולם", אומר קדרי, "ממדינות ערב כמו איראן, סוריה, מצרים, לבנון, אלג'יריה, תוניס ומרוקו, דרך מדינות שפתאום גילינו שיש בהן התעניינות עצומה בקבלה, כמו ברזיל. הדבר המרתק הוא שהפלטפורמה שעליה בנוי הקורס מאפשרת גם מפגש דרך הפורום. כלומר, חוץ מהרצאות הווידאו הלומדים בעצם מקבלים חומרים לקריאה, הפניות לאתרים חיצוניים שמשלימים את התמונה וגם פלטפורמה לנהל דיונים בין הלומדים באמצעות שאלות מנחות שאנחנו מעלים וניתוב של הדיון".
מאחר שהקורס מוצע גם לסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון כקורס בחירה שניתן לקבל עליו נקודות זכות אקדמיות, ישנה מטבע הדברים קבוצת לומדים משמעותית מישראל. אולם לדברי קדרי, המרכז המשמעותי ביותר של לומדים בקורס נמצא בארה"ב, שם מדובר גם ביהודים, אך בעיקר בלא־יהודים שמתעניינים בקבלה. "יש עניין גובר בקבלה כדרך רוחנית שחורגת מגבולות היהדות", אומר קדרי, "זה קורה לא רק בארה"ב. גם סטודנטים שלנו שמגיעים ממדינות מוסלמיות לומדים על הקבלה מתוך התעניינות במיסטיקה בכלל, כאשר הקבלה היא עוד אופציה לצד המיסטיקה האסלאמית. זה דבר שקרה גם בהיסטוריה, מפגשים בין מקובלים לבין חכמים שתרגלו תרגולות מיסטיות מסוגים שונים התרחשו גם בעולם הנוצרי ובעיקר בעולם המוסלמי.
"היום הרבה מהסטודנטים שלנו מגיעים מעולמות הניו־אייג', מתרגלים כל מיני פרקטיקות נוספות, ומבחינתם הקבלה היא עוד עולם עשיר שיש לו מקום גם בהיסטוריה וחלקם מעוניינים לקבל גם את הרקע האקדמי של הדברים. מה שמייחד את הקורס שזה לא עוד 'קבלה סנטר' או 'בני ברוך', מרכזים שרוצים לצרף מאמינים לקבוצה שלהם. הקורס מבקש לתת את היסודות ההיסטוריים והתרבותיים ומתוך גישה אקדמית וביקורתית לתחום הזה".
ההתנסות של ד"ר קדרי ללא ספק מרתקת, אך הוא לא ממהר לצאת במסקנות נחרצות על הרשת כאפיק המרכזי של מדעי היהדות בשנים הבאות. "אני חושב שאנחנו בתנועה שאנחנו עדיין לא מבינים אותה עד הסוף. משהו גדול קורה כאן, ומותר לנו להגיד: 'בואו נתבונן רגע במציאות ונישאר גם בסימני שאלה'. קורה כאן משהו דומה למה שקרה לעיתונות לפני כשני עשורים, כאשר פתאום היא נאלצה להגיש לקורא בחינם תכנים שעד אז היא גבתה עליהם כסף. יש כאן שאלות גדולות מאוד על המודל הכלכלי של כל זה. איך האוניברסיטאות יתמודדו עם מציאות שבה כל אוצרותיהן הרוחניים מוגשים לקהל הרחב בחינם. מעבר לכך, אם נדבר על ההיבט הספציפי של מדעי היהדות, יש כאן שני צדדים. מצד אחד, יש כאן פוטנציאל מדהים להרחבת מעגלים וללמידה משולבת. הפלטפורמה יכולה להביא את הידע ברמה גבוהה לקהלים שמעולם לא חלמנו עליהם. אבל לפלטפורמות הדיגיטליות הללו יש גם מגבלה. מי שרוצה להעמיק, מי שרוצה להיכנס לדברים באופן משמעותי יותר, לא יוכל לוותר על המפגש האנושי, על יחסי המורה והתלמיד. לכן אי אפשר להתייחס לרשת כאל האופק הבלעדי של התחום".
ספרייה על הרשת
לא רק קבלה אפשר ללמוד ברשת ברמה אקדמית, פתוחה לכל דורש. אחת מרשימות ההשמעה האקדמיות המרתקות ביותר ביוטיוב בעברית היא סדרה של 75 סרטונים באורכים משתנים של בין רבע שעה לכחמישים דקות, תחת הכותרת "מבוא למחשבת ישראל". מדובר בחלק האודיו־ויזואלי של הקורס "מבוא למחשבת ישראל" באוניברסיטה הפתוחה, שמעניק סקירה מאלפת על תולדות המחשבה היהודית, מהמקרא וחז"ל ועד לרב סולובייצ'יק וישעיהו ליבוביץ. המרצה, פרופ' משה הלברטל מהאוניברסיטה העברית, לוקח את הצופים למסע ארוך, מפותל ומלא עניין – מהמקרא, דרך ספרות בית שני, ספרות חז"ל, ענקי המחשבה של ימי הביניים כמו הרמב"ם, ריה"ל ואחרים, העת החדשה, העידן המודרני והתגובות היהודיות השונות למודרנה. לא מדובר במסע קליל, ממש לא. למרות זאת זכו הסרטונים השונים במצטבר ללמעלה מ־200 אלף צפיות, מספר מרשים ביותר כשזוכרים באילו נושאים מדובר.
פרופ' אבריאל בר לבב מתחום מדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה, שהיה היועץ האקדמי של הסדרה, רואה כאן שלב חדש בהפצת הידע היהודי. "הקורס הזה זכה לצפיות בכל העולם, ובעקבות הביקוש אנחנו עכשיו עובדים על יצירת כתוביות באנגלית לכל ההרצאות. התגובות היו נפלאות, גם אלו שאנחנו קיבלנו וגם אלו שפרופ' הלברטל קיבל. מבחינתנו זו בעצם עוד קומה במפעל שאנחנו באוניברסיטה הפתוחה עמלים עליו כבר למעלה מעשור – פא"ר, ראשי תיבות של 'פתיחת אוצרות רוח'. במקור היה מדובר בהעלאת ספרי הלימוד שלנו לרשת, אבל אין ספק שהפלטפורמה הזו היא סוג של עליית מדרגה בהפצה של הידע האקדמי לקהלים רחבים מאוד".
בר לבב רואה בנוכחות ההולכת וגוברת של מדעי היהדות ברשת האינטרנט, לצד המשך קיומו של הלימוד האקדמי הקלאסי, עוד ביטוי של תופעה יהודית ותיקה מאוד. "היהדות תמיד התעניינה בטכניקות חדשות, אבל שימרה לצידן את הפורמטים הוותיקים. צורת ארגון הטקסטים הקדומה היא מגילה, כמו שנראים עד היום ספרי התורה שלנו והמגילות. כאשר מגיע הקודקס לעולם, יהודים עוברים לכתוב בשיטה הזו, שהיא נוחה מאוד ומאפשרת חיפוש ולימוד קלים יותר, אבל לא זונחים את המגילות. וכך, לצד כתבי יד של ספרים שנכתבים בצורה של קודקס, ספרי התורה והמגילות ממשיכים להיכתב בצורה של מגילה. כך גם עם המצאת הדפוס. יהודים מהר מאוד מגלים את הדפוס ומתחילים להדפיס ספרים בכמויות גדולות, אולם אחרי דיון הלכתי הם מחליטים לשמר בכל מה שנוגע לכתיבת סת"ם את הכתיבה ביד. תמיד רגל אחת מטפסת למדרגה הבאה ורגל שנייה עומדת יציבה על הקרקע.
"הגישה הזו אפשרה ליהודים לאמץ מאוד מהר חידושים טכנולוגיים, וכך קרה גם עם פרוץ העידן הדיגיטלי. פרויקט השו"ת, למשל, היה אחד המפעלים הראשונים של אחזור מידע כתוב באופן ממוחשב. יהודים תמיד התלהבו מהאפשרויות החדשות והעידן שלנו לא שונה מהבחינה הזו. הרשת מספקת כיום אופקים חדשים ובכל מה שקשור ללימוד העולם היהודי ברובו מיהר לאמץ אותה", מציין בר לבב.
לדברי פרופ' בר לבב הרשת שינתה גם את תודעת הספרייה היהודית, ובכך שינתה במידה רבה גם את עולם המחקר במדעי היהדות: "היום הספרייה היהודית היא על הרשת. הכל זמין בכל מקום שבו ישנה תקשורת. בחניה של הסופר וגם בבית מלון באפריקה. התפיסה שלנו היא שהכול צריך להיות נגיש מכל מקום. מה שלא נגיש בכל מקום למעשה כמעט לא קיים. אף אחד לא מכיר אותו ולא מגיע אליו. לא מדובר רק בספרים שנדפסו. קח למשל כתבי יד. עד לפני 20 שנה הדברים הללו היו בעיקר בחדר אחד באוניברסיטת קיימברידג' ובאוניברסיטאות אחרות, או במכון לתצלומי כתבי יד בספרייה הלאומית, והיית צריך לעבור תהליך לא פשוט כדי שייתנו לך לחקור אותם. היום בפרויקט פרידברג אתה מקבל נגישות לקטעי גניזה ולכתבי יד שפעם הנגישות אליהם הייתה בעצם כמעט בלתי אפשרית. זה משנה את מדעי היהדות לא רק בצד של הלימוד והפצת הידע אלא גם באופני המחקר והפקת הידע".
