אנו קוראים בספר ויקרא, ונדמה לנו ששפתו היא שפת דיבורנו, ומילותיו הם מילים רגילות שבהן אנו משתמשים בחיי יום יום, ואין הדברים כן. שפת ספר ויקרא היא שונה ומיוחדת, ושפתו המיוחדת מרמזת אל סודו, אל מה שמעבר למילים, אל מה שלא ניתן לתאר במשפטים ובמילים.
המילה קָרְבָּן שגורה בפינו בשפת יום יום: פלוני הוא קרבן של החברה, חייל פלוני הוא הקרבן הפלוגתי, ועוד כיוצא באלו. המילה קָרְבָּן באה כארבעים פעמים בספר ויקרא – "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (א, ב), "בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל… וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ (ז, טו־טז), ועוד רבות. למרבה הפליאה, אותה מילה שכל כך שגורה בפינו לא הופיעה בתורה עד כה, ולאחר ספר במדבר לא תופיע שוב עד ספר יחזקאל. אפשר, אם כן, לומר שהמילה קָרְבָּן היא "המצאה" של ספר ויקרא. אך מדוע? מדוע בחר ספר ויקרא שפה חדשה?
לא מתנה לא־ל
בספר בראשית נקרא קרבנו של הבל "מִנְחָה" – "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית ד, ד). המילה מִנְחָה משמשת כציון למתנה לרצות אדם (ראו לדוגמה בראשית לב, יד), לרוב מלך בשר ודם (ראו לדוגמה שופטים ג, טו; שמ"א י, כז), ואם כן, משמע המילה מִנְחָה – מתנה לא־ל.
ספר ויקרא שלל מכול וכול את האפשרות לתת לא־ל מתנה, והוא מצמצם את השימוש במילה מִנְחָה רק לקרבן מן הצומח. המשורר בספר תהילים מבטא את הרעיון במשפטים ארוכים (נ, ח־יג):
לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד.
לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים.
כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף
יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי
אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ.
הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.
משפטים באותה הרוח באים בדברי נבואה פעם אחר פעם, והם מלאי פאתוס ומושכים את הלב. ספר ויקרא, לעומת זאת, שותק, ובמקום המילים הגבוהות משתמש בשפה חדשה כדי להביע בה את עולמו. אין בו מינוח משותף לנתינה לאדם ולמעשה ההקרבה, ובכך הוא מבדל מבחינה לשונית את עולם המקדש מעולמם של בשר ודם.
רבים מתארים את היחס בין עולמות הנבואה ועולם המקדש כיחס של ניגוד, שאין מגע רוחני ביניהם. אכן, ספר ויקרא אינו בוחר לדבר בשפת הפאתוס הנבואית, אך כפי שראינו עולמות הנבואה בוערים ביסוד עולמו. את תשובתו לביקורת הנבואה על הקרבנות והמקדש הוא מספק בשפה החדשה. אחת מן המילים החדשות של שפה זו היא "קָרְבָּן". גם הפועל המתייחס לקרבן – "להקריב" – בא רק בכתובים המשתמשים במילה קָרְבָּן.
ומה פשר המילה החדשה "קָרְבָּן"? האם האדם מתקרב לאלוהיו או אולי הקרבן קרב לאלוהיו? אין אני רוצה לענות על שאלה זו אלא להסתפק באמירה הברורה: השפה החדשה מנסה ליצור עולם חדש, שבו אין ה"קרבן" מהווה מתנה לא־ל! פִשרה ומובנה של המילה החדשה אינו חד משמעי, ואולי דווקא חוסר החד משמעיות הוא הוא עיקרה של השפה החדשה – שפת הסוד.
הופעת השלמים
בניגוד למילה "קָרְבָּן", שהינה ייחודית לעולמו של ספר ויקרא, ישנן מילים שאין הן ייחודיות לספר ויקרא, ואף על פי כן יש להן תפקוד ומשמעות מיוחדים בספר. המילה "שְּׁלָמִים" נזכרת גם מחוץ לספר ויקרא, אך רוב הופעותיה בתנ"ך הם בספרי ויקרא־במדבר. הצירוף הלשוני "זבח השלמים" – "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז, יא), בא בתנ"ך מחוץ לספרי ויקרא־במדבר רק פעם אחת. ומה פשר החידוש הלשוני הזה שמופיע לראשונה כאן?
המילה "זֶבַח" באה במקראות ככינוי לקרבן שלמים – "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם" (דברים יב, ו), "עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי" (ישעיהו נו, ז), "עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם" (ירמיהו ז, כא). המילה שְּׁלָמִים אינה מופיעה כאמור בחלק מספרי התנ"ך. אין היא מופיעה בספרי ישעיהו וירמיהו, וגם ספר דברים כמעט אינו מזכיר מילה זו אלא רק "זֶבַח". המילה "זֶבַח" הייתה כנראה הכינוי בפי העם לזבח שאותו אוכלים גם הבעלים, וגם שימשה ככינוי כללי לקרבן.
ספר ויקרא נמנע מלהשתמש במילה זֶבַח כשם כללי לקרבן, והוא מצמצם את השימוש בה רק לקרבן שלמים שבני אדם אוכלים, וגם אז כמעט תמיד נמנע מן השימוש בה לבדה אלא הוא משתמש בצירוף "זֶבַח הַשְּׁלָמִים". נראה שהסיבה לכך היא שמכיוון שהמילה זֶבַח והפועל זב"ח משמשים גם לאכילת בני אדם, הספר רצה לבדל את שפת הקודש משפת החול והשתמש רק בצירוף "זֶבַח הַשְּׁלָמִים". המסר הגלום בצירוף זה הוא – אין זה זבח ואכילה כדרך בני אדם, אלא עניין של קודש – "זֶבַח הַשְּׁלָמִים", שפירושו כנראה הוא אכילה של שלום, בין אדם לאדם ובין אדם למקום.
אנו לא זכינו לבוא אל אוהל מועד, משכן ה', אך אנו באים בשערי מקדש ספר ויקרא שיריעותיו הן מילותיו, ואנו מבקשים ומתפללים שמילותיו של ספר ויקרא יגלו לנו את אשר מעבר למילים – "מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ־לוֹהִים".
