הר הבית ריק כמעט מאדם וההמונים המוסלמים אינם פוקדים אותו. גם יהודים אינם מורשים לעלות אליו מאז ראשית השבוע שעבר, אבל מי שמתנחם בצרת הרבים הזו טועה. עשרות אם לא מאות מאנשי הווקף סובבים עדיין בהר, וכך גם עובדי מחלקת "השיפוץ" הענפה שהוא מפעיל שם. כפי שהוכח בדפי הפייסבוק האסלאמיים, הם אינם נחים לרגע וכבר השבוע פורסמו תמונות של חפירה חדשה באדמת ההר, לכאורה לצורך תיקון צינור, אבל כבר ידענו בעבר שערוריות גדולות בהר שהחלו בדיוק כך. עובדות העבר מוכיחות שאין די במשטרה כדי להגן על הר הבית מפני יצר הרס העתיקות של הווקף. כשיהודים רחוקים מההר – הוא נתון לסכנה חמורה של מחיקת ההיסטוריה שלו.
אבל לא בזה העיקר. המואזין מוסיף וקורא בהר חמש פעמים ביום, ובאל־אקצה מתקיימת תפילה מוסלמית – מצומצמת אמנם, אבל בהחלט מתקיימת. שר הפנים אריה דרעי טרח השבוע להחריג את הכותל מגזירת איסור המניינים והתיר לקיים שם שלוש תפילות במניין מצומצם. שיחת טלפון מאורית סטרוק הביאה לכך שגם מערת המכפלה הוחרגה והדבר הותר גם בה. רק הר הבית ננטש ונשכח כתמיד. אין כמו ימי קורונה כדי לגלות שוב את העובדה הכואבת הזו.
מה שמרתיח עוד יותר הוא התנהלות הרשויות הישראליות בעניין נעילת ההר בפני יהודים. אף שכמעט שבועיים חלפו מאז, משטרת ישראל לא טרחה עד כה לשגר הודעה כלשהי לתקשורת העברית על נעילת ההר ללא הגבלת זמן בפני יהודים. מאז הסגירה היא לא תלתה אפילו שלט קטנטן בשער המוגרבים־הלל המודיע על כך. מבחינת המשטרה, יהודים העולים להר אינם אזרחים שווים שרגשותיהם ראויים לתשומת לב. גם הר הבית בעיניה אינו אתר המצדיק התייחסות. יחסה בימים כתקנם כלפיו כיחסה אליו בימי קורונה.
אגב, שופט השלום אלעזר ביאלין נזף בשבוע שעבר במשטרה על שבניגוד לתקנות החירום הייתה לחוצה מאוד להביא חמש קטינות יהודיות, שנעצרו בעוון הקפת שערי ההר מבחוץ, לדיון משפטי בדרישה להרחיקן מהמקום למשך 180 יום, לא פחות. ביאלין דחה את הדרישה הזו על הסף.
במהלך השבוע החולף נסגרו בתי הכנסת בארץ וגם ברחבי העולם. מערת המכפלה ננעלה לכניסת מתפללים, רחבת הכותל ננעלה באופן שהוא כמדומה חסר תקדים מאז מלחמת ששת הימים. דלתות מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון אפילו רותכו זו לזו למניעת כניסה.
החזות הקשה הזו, שלפני חודש לא היינו מאמינים שתתרחש, משקפת את הנהלים המוחלים על יהודים באתר הקדוש בעולם גם בימים כתיקונם. תחת שליטת מדינת ישראל הר הבית הרבה יותר נעול בפני יהודים מאשר פתוח בפניהם. אם לא סגור לחלוטין, אז סגור כמעט לחלוטין. אלא שכעת גורלם של יהודים בהר, הגבלותיהם הבלתי אפשריות, הפכו נחלתו של כל אזרח וכל תושב בכל מקום, בארץ וגם בעולם הרחב.
עד השבוע, מניין שמתקיים בלחש ובהסתר מאימת המשטרה היה נחלתו של הר הבית בלבד. היום הוא גורלו של כל מניין ברחבי ישראל, למעט מתי המעט שהוחרגו מכך. פתאום בכל מקום בארץ ולא רק בהר, השוטרים משגיחים שלא תתקיים חלילה תפילה.
תרגול קרבן פסח ההמוני, שהפך כבר לחלק מהנוף הדתי בשמונה השנים האחרונות, לא ייערך השנה מסיבות מובנות. ביום רביעי, ערב הפסח, המצווה עצמה ולא אירוע הדמה הייתה אמורה להתקיים בהר הבית.
זה המקום להזכיר שמבחינה הלכתית וטכנית בהחלט אפשר להקריב את קרבן הפסח בהר גם בתנאי ימינו, וזאת בלי לפגוע לרעה בשום מבנה מוסלמי. אם לא הקרבנו את הפסח עד היום זה רק כי לא רצינו. בהחלט יכולנו לעשות זאת.
השנה לא רק הטקס הזה מנוע מלהתקיים. גם ברכת הכהנים המסורתית בכותל בחול המועד לא תישמע. טקסי יום הזיכרון הממלכתיים לא יתקיימו כנראה ואפילו טקס הדלקת המשואות, אם ייערך, ייערך באופן מצומצם ביותר. לא רק הר הבית נעול השנה, גם הר הרצל נעול.
כל הדלתות הולכות ונסגרות.
מה כל זה אמור לאותת לנו? בימים הארוכים שנגזר עלינו לבלות בבית במהלך חג הפסח במקום לחגוג בחוצות הערים או בחו"ל, זו נקודה שחשוב לתת עליה את הדעת. וגם להסיק מסקנות.
