תכלית המכות הייתה לחנך את ישראל

שתי פרשות בספר שמות מתארות באריכות עשר מכות שניחתו על המצרים בזו אחר זו עד שהצליחו להכניע את מלך מצרים, עד שזה מיהר לגרש את בני ישראל ולשחררם משעבוד ארוך. פרשנים וחוקרים עסקו רבות בשאלת אופיין של המכות וסדרן, והציעו אפשרויות שונות לחלוקתן. הפסוקים השזורים בינות לתיאורי המכות, המתארים תהליך הדרגתי של הכרת פרעה בה', שימשו בסיס מרכזי לפרשנות מטרתן:

כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' (ז, יז)

לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלוֹהֵינוּ (ח, ו)

לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (ח, יח)

בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ (ט, יד)

ואולם יש מקום לתהות על ההנחה שעל פיה היעד המרכזי של המכות היה בניין אמונתו של פרעה באל אחד. אנו קוראים בספר בראשית על פועלם של האבות בקריאה בשם ה', אולם מפעל זה התרחש בארץ ישראל כהכנה לקליטתו העתידית של העם, והתמודד בעיקר עם הלקויות המוסריות של עובדי האלילים ולא התפלמס עם תפיסתם התיאולוגית. האם הבשילו התנאים להפצה אוניברסלית של יסודות האמונה בא־ל אחד? האם הגיע זמנו של מימוש הייעוד של אברהם "ואתנך לברית עם לאור גויים" (ישעיהו מב, ו)? האם תפיסתו הפוליתאיסטית של פרעה היא הצרה האקוטית של נתיניו הישראלים?

חלל תיאולוגי בעם

הנה כי כן, הוויכוח המר שמתנהל בין הקב"ה ובין משה במעמד הסנה עוסק בשאלת בשלותו של העם לקליטת מסרי הישועה העתידית של הקב"ה. משה מביע הסתייגות ממילוי שליחות שזו מטרתה, ומביע פקפוק באפשרות של החדרת יסודות אמונה בליבו של העם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלוֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם (שמות ג, יג).

החלל התיאולוגי באמונת העם איננו מפתיע לאור הסביבה האלילית שבה הוא חי במשך שנות העבדות במצרים, והעדרם של אנשי דת שיכוונו את העם לאמונה בא־ל אחד. תשובת ה' איננה מבטלת את חשדו של משה. אדרבה, הקב"ה נותן בפי משה נאום שיציג בפניהם את קדמות הא־ל ונצחיותו, ואת פעולותיו העתידיות למען העם (שם, יד־יז). משה אינו מתרצה וחרף ניסיונות חוזרים ונשנים של הקב"ה לצייד את משה בתיאורי הצלה מופתיים הוא מסרב ליטול על עצמו את השליחות:

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' (ד, א).

משה נעתר לתחנוניו של הקב"ה רק לאחר שהקב"ה מצייד אותו באותות שיוכל לעשות לעיני העם, ובאהרן אחיו שיעביר לעם את דברי הא־ל.

דומה אם כן שמשה תופס את עיקר שליחותו בהבניה הדרגתית של אמונת העם באלוהיו, והכרה בו כמי שפועל למען פדות עמו וגאולתו. כיצד משתלבים בשליחות זו הפסוקים המתארים את פעולת משה ואהרן במצרים כמכוונת לטעת בלב פרעה את ההכרה בא־ל ("בזאת תדע"; "למען תדע" וכיו"ב)? יש לברר גם מהי משמעותם של הפסוקים המתארים את תהליך רישומם של המופתים על תודעתו –

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' (ז, יג)

וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת (ז, כג)

חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים (ט, כז)

יש להעיר שעל האבסורד לכאורה שבציווי האלוהי לבקש מפרעה לשחרר את העם בשם ישות אלוהית עומד כבר משה עצמו, כשהוא משמיע את טיעוניו בניסיונותיו להימנע מהשליחות: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (ו, יב).

מהי אם כן מטרתה של השליחות? האמנם פרעה ואמונתו ניצבים במוקדה? האם האמונה בא־ל אחד אמורה להיות כבר בשלב מוקדם זה נחלתם של כל העמים? ובמה ייבדל אם כן עם ישראל ויזכה למעמד של עם סגולה?

התחלה מנקודת האפס

נראה שאמנם תכלית מעשי משה ואהרן בארץ מצרים היא להוביל את העם לתהליך של אמונה בה'. משה יודע שדיבור על כוחו וגבורותיו של הא־ל לא יחולל שינוי ממשי, והוא נדרש לאמצעים אחרים שיובילו את העם למטרה. האמצעי שנבחר להשגת המטרה הוא פרעה. כך שאמנם פרעה הוא שעומד במוקד ההתרחשות מרגע המפגש עם משה ואהרן, אולם הוא לא המטרה. הקהל הצופה, עם ישראל, הוא מטרת ההתרחשות כולה.

אמונת פרעה בה' מתחילה מנקודת האפס, שבה הוא משמיע דברי כפירה נחרצים: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל. לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (ה, ב). נקודת התחלה זו, עקשנותו וסירובו לראות במופתים הנעשים לנגד עיניו הוכחה לקיומו של א־ל השולט בבריאה הם ההופכים אותו למודל הרצוי עבור בניית אמונת העם נדבך על גבי נדבך. הקב"ה חושף את פרעה לתהליך ארוך של הכרה הדרגתית בכל כוחותיו, אולם לא התקדמותו של פרעה מעניינת את הקב"ה, אלא השפעתם של המופתים על בניין האמונה של העם.

ההתבוננות בשליט קשה עורף המעניק לעצמו מעמד של אל, ומגיע אט אט להכרה כי מעל כל מה שהאמין בו מסתתר א־ל ממשי השולט על היקום כולו, ויכול לשחק בו כרצונו, תחזק בקרב עם ישראל את האמונה באלוהי ישראל כא־ל הבלעדי שבו תלויה גאולתם. הכרה מוקדמת מדי של פרעה בה' תפריע כביכול לקב"ה לחשוף את המשך כוחותיו בפני העם, ולכן דווקא בשעה שפרעה מגלה סוף סוף ניצני הכרה בה' מתרחשת התערבות אלוהית חסרת תקדים הבולמת את קצב ההתקדמות של פרעה על ידי חיזוק ליבו, ומאפשרת את המשך התהליך.

מופתי ה' וניסיו במצרים מתוארים כסרט תיאולוגי החושף לקהל בהדרגה את שליטתו המוחלטת והבלעדית של ה' בבריאה. השחקן הראשי המקדם את העלילה הוא דמותו הסרבנית של פרעה, שעקשנותו והכבדת ליבו מאפשרות את המשך חשיפת כוחות ה' בטבע.

שלב החשיפה הראשון של כוח הא־ל מוצג בתיאור מטה אהרן ההופך לתנין ובולע את מטות החרטומים (שמות ז, י־יב). כבר כאן, בשלב החשיפה הראשון, מתגלה יתרונו של הא־ל כישות השולטת על מי שמוחזקים במצרים כבעלי כוחות על־טבעיים. אדישותו של פרעה – "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (שם, יג) – מאפשרת התקדמות לעבר השלב הבא.

מכת דם מתקדמת שלב בחשיפת הכוח האלוהי. הנס לא מתרחש בחפציהם של מחוללי הנס, אלא באוצר הטבע המרכזי של מצרים, שנתפס כאלוהות בפני עצמה – היאור. מות הדגה הוכיח כי אין מדובר במעשה להטוטים כי אם בשינוי טבע ממשי.

מכת צפרדע חושפת את יתרון כוח האל בשליטתו על המקום והזמן. הכתוב מתאר את פגיעת הצפרדעים בכל מקומות המסתור של בית פרעה ובתי עבדיו, אולם למרבה הפלא הם אינם מסיגים את גבולות ארץ גושן (שמות ז, כח־כט).

בפעם הראשונה פרעה אינו נשאר אדיש למראה הפגיעה המכוונת בו, ומבקש להסירן. משה מתגרה בפרעה ושואלו: "הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה" (ח, ה). ופרעה הסובל נופל בפח שהציב בפניו משה, ובמקום לענות את התשובה המתבקשת מאליה הוא בודק את שליטתו של הא־ל, שזה עתה נוכח בממשותו. וכך מבאר הראב"ע:

"ויאמר למחר" – אמר רב שמואל בן חפני, אין מנהג האדם לבקש רק שיסור המכה ממנו מיד. וחשב פרעה כי מערכת כוכבי השמים הביאה הצפרדעים על מצרים, ומשה הוא יודע זה, וחשב פרעה כי עתה הגיע עת סור הצפרדעים, על כן נסהו להאריך ואמר למחר.

עקשנותו של פרעה מאפשרת למשה לחשוף בפני העם מרכיבים נוספים בכוח הנהגת האל.

שליטה במקום ובזמן

במכת כינים אמונת פרעה נסוגה אחור, וזאת על אף העובדה שבפעם הראשונה חרטומי מצרים אינם מצליחים לבצע חיקוי של המכה ומגיעים למסקנה כי "אצבע אלוהים היא". הנסיגה לאחור של פרעה מקדמת את העלילה ומאפשרת למשה לחזק את עקרון השליטה של הא־ל במקום ובזמן, באופן שלא ניתן יהיה לתלות זאת ביד המקרה:

וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. (ח, יח־יט)

המכה עשתה את שלה, ופרעה נענה לדרישת הזבח של העם. אין ספק שמדובר בהתקדמות, אולם נראה שמשה עושה הכול כדי שלא להתפתות לחלון ההזדמנויות שנפתח על ידי פרעה. בתחילה הוא מתווכח איתו על מקום הזביחה, ולאחר שפרעה נעתר לבקשה זו, במקום להתארגן ליציאה הוא דוחה את הסרת הערוב ליום שלמחרת, ונותן לפרעה פנאי להתחרט, כפי שאכן קורה.

מכות דבר ושחין מחזקות את כל הפרמטרים: השליטה על המקום, השליטה על הזמן, ומעשה בלתי ניתן לחיקוי אף למי שבידיו כוחות על טבעיים (ט, ד־ו; יא). פרעה מתואר כמי שמתחיל להפנים את רעיון השליטה של הא־ל על המקום, אולם מכביד את לבו. "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (ט, ז).

על תהליך ההבשלה של פרעה בהכרת כוחו של הא־ל מעידה העובדה שבפעם הראשונה לאחר מכת שחין מתוארת התערבות אלוהית המונעת מפרעה להיעתר לבקשת שילוח העם: "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה" (ט, יב).

השפעת המכות על תפיסתו התיאולוגית של פרעה מביאה לחשיפת המורכבות של מטרת האותות:

כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ. כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ. וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (ט, יד־טז).

מהפסוקים עולה כי מכת דבר יכולה הייתה לסיים את תהליך ההכנה לגאולה אילו מטרתה הייתה להשמיד את מצרים, להוציא את עם ישראל מתוכה ולהוכיח לפרעה את יד ה'. אולם למכות מצרים ישנה מטרה נוספת ועיקרית: "וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" – פרעה שחווה את המכות באופן אישי כבר הגיע להכרה חלקית, אולם הקהל המתבונן בנעשה זקוק להמשך התהליך שיטמיע בקרבו באופן בלתי ניתן לערעור את האמונה באלוהי ישראל.

המכה הבאה, מכת ברד, משמשת להנחלת רעיון תיאולוגי נוסף – עקרון הגמול המנווט את דרכי ההשגחה האלוהית. פרעה מקבל אפשרות להציל את האנשים והרכוש שיכניס לביתו, ובכך להצילם מהפורענות (ט, יט־כא). רעיון זה פעל את פעולתו והביא להתפרצות תקדימית מצד פרעה, המשמיע לראשונה דברי הכרה בייחודיות הנהגת אלוהי ישראל: "חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (כז).

פגיעה מדויקת

גם קריאתו זו של פרעה לא מסיימת את תהליך ההטמעה הרצוי. שני מרכיבים בתהליך ההסרה של מכת הברד מעוררים ספק במחשבת פרעה על כוחו של הא־ל ומובילים להכבדה מחודשת של ליבו. הספק הראשון נובע מהפער בין האיום שהתלווה למכה לבין מימושה בפועל. האיום בִּישר השמדה של כל האדם, החי והצומח שיוותר בשדות, ואילו בפועל מתוארת התבואה שלא ניזוקה: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (ט, ל־לב).

הספק השני נוצר מחמת הפער שבין בקשת פרעה ותפילת משה לבין היענותם:

הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ־לֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ… וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה. וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו (ט, כח־לד)

הפער בין האיום למימושו ובין התפילה להתגשמותה מעלה ספקות חדשים בלב פרעה לגבי כוח שליטתו של הקב"ה בפרטים, וספקות אלו מכשירים את הקרקע לקליטת הארבה ומסריו התאולוגיים. הכבדת הלב מאפשרת גילוי היבט נוסף של הכוח האלוהי במכת הארבה שתפריך את הספקות.

המאפיין המרכזי של מכת הארבה הוא השליטה האלוהית בפרטים (בנוסף לשליטה במקום ובזמן). הכתוב מדגיש כמה פעמים בתיאור המכה את פגיעתה המדויקת בחללים הפורחים שהותירה מכת הברד:

וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד (י, ה)

וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד (י, יב)

וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (י, טו).

הסרת המכה מדגישה את השליטה המוחלטת בפרטים:

וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם (י, יט).

המסרים של שתי המכות האחרונות מתאפשרים מכוחה של ההתערבות האלוהית המחזקת את לב פרעה.

מכת חושך מעצימה את עוצמת השליטה האלוהית גם בחוקי הטבע ואת היכולת לשנותם בהתאם לרצונו של הא־ל.

בחינה אחרונה

המכה האחרונה, מכת בכורות, היא בעלת שתי מטרות. המטרה הגלויה היא הגמול לנוגשי מצרים על שנות העינוי והסבל שהביאו על עם ישראל. המטרה הסמויה היא בדיקת דרגת האמונה של עם ישראל ובחינת מידת הקליטה של המסרים התיאולוגיים שנלוו לכל אות ומופת שנעשו במצרים.

פרטי הציווי מציבים את מבחן האמונה של העם: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יב, יג). נתינת הדם על המשקופים מבטאת אמונה בשליטתו של הא־ל על הזמן: "לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (כב); על המקום: "וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח" (כג); ועל היותו גומל לאיש כפרי מעלליו: "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (כג).

תוצאות הבחינה בשלב זה אינן חד משמעיות. ישנם הפועלים על פי ההנחיות ונותנים דם על המשקוף: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ", אולם בקרב מרביתם דומה שתהליך ההבשלה טרם הושלם. דברי חז"ל "'וחמושים עלו בני ישראל' – אחד מחמישה" (מכילתא דר"י בא, יב) מוכחים מפסוקי מפקד העם יוצאי מצרים וממניינם הזעום של הבכורות.

ביטויי ההכרה הדתית של יוצאי מצרים ינבעו במלוא עוצמתם כעבור שבעה ימים, למראה המצרים הטובעים בים:

וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (יד, ל־לא).

*

תהליך ההכרה של פרעה באלוהי ישראל, הנראה כמטרה מרכזית של מופתי ה' במצרים, אינו אלא אמצעי מוחשי לתהליך מקביל שאמור להתחולל בצופים המביטים בקשיות עורפו שהולכת ומתרפה בקרב החרטומים והעבדים הסובבים אותו, ונסדקת גם בפרעה עצמו. מראה הפגיעה בארץ הציוויליזציה המפותחת ביותר, וההתמוטטות ההדרגתית של השליט רב העוצמה כתוצאה של אותות ומופתים הנעשים על ידי מי שמציג עצמו כשליח הא־ל לפעולת שחרור עבדים, אמורה לעורר ניצני הכרה באמיתות תוכן השליחות המבשרת גאולה קרובה.

השלבים הרבים של התראה מפני הפורענות, ביצוע הפורענות והמשא ומתן על הסרתה היו נחוצים לצורך בניין רכיבי האמונה של עם ישראל נדבך על גבי נדבך, באופן שבו כל הספקות על מידת ההשגחה ועצמתה הופרכו, וגדולת שליטתו של הא־ל הפכה לבלתי ניתנת לערעור.