בעשרים ושבעה באוקטובר 2018 שלוש קהילות התכנסו לתפילת השבת בחלקים שונים של בית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג, פנסילבניה. בשעה תשע וחמישים גבר חמוש נכנס לבית הכנסת, צעק "כל היהודים האלה צריכים למות", והחל לירות לכל עבר. הטבח נמשך עשרים דקות והותיר אחריו אחד עשר קרבנות וקהילה מזועזעת. במחי מטח כדורים אחד, תחושת הביטחון של אחת הקהילות המבוססות והעשירות בעולם – קהילת יהודי אמריקה – התערערה קשות.
"ביליתי את רוב חיי בחופשה מההיסטוריה", כתבה ברי וייס, עורכת וכותבת מצליחה בניו יורק טיימס, שגדלה בקהילת עץ החיים וחזרה לסקר את האירועים אחרי הטבח. "בסופת כדורים אחת, ההיסטוריה חזרה".
התגובות הצפויות לא איחרו לבוא. הדמוקרטים גינו. הרפובליקנים גינו. הליגה נגד השמצה גינתה. והפוליטיקאים הישראלים, כמנהגם אחרי מתקפות אנטישמיות בעולם, קראו לאחינו שבגולה לעלות ארצה.
שיר הלל לחסינות היהודית
מנקודת המבט של האתוס הציוני, זו קריאה הגיונית ונחוצה. קמנו, כמדינה, על הריסות השואה, וגיבשנו את זהותנו סביב האמונה שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להסתמך על חסדם והגנתם של עמים אחרים. רבים מאיתנו חיים בארץ כי אנו, אבותינו או סבינו חווינו על בשרנו את העובדה ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". הגיוני שנחשוב על עליית האנטישמיות בעולם החופשי במושגים דומים, ונקרא לפתרון שהציל מאות אלפי יהודים בדורות האחרונים: לצאת מהגרסאות החדשות של מצרים ולעלות לארץ שבה יש לנו צבא, משטרה וריבונות משלנו.
אך מנקודת מבטם של רבים מיהודי העולם החופשי, זו אינה פרשנות משכנעת של מצבם. אף שהם מודאגים מעליית האנטישמיות, הם אינם רואים את ישראל כפתרון היחיד למצבם. כך, למשל, רבים מיהודי צרפת החליטו לעלות ארצה בעקבות החרפת האנטישמיות בעשור האחרון. אך הם לא עשו זאת כי ישראל היא המקלט הבטוח היחיד עבורם. יהודים צרפתים רבים בחרו להגר במקום זאת לאנגליה, לקנדה, לארה"ב ולאוסטרליה.
היהודים שהעדיפו את ישראל על פני יעדים אחרים עשו זאת כי הם הרגישו שישראל מציעה להם הזדמנות לחיים יהודיים איכותיים ומשמעותיים יותר. במילים אחרות, היתרונות של החיים במדינת היעד עניינו אותם יותר מהאיום במדינת המוצא שלהם. מכיוון שמדובר בעלייה מבחירה חופשית ולא מצורך, גם שאלות פרגמטיות על משכנתאות והכרה בתארים אקדמיים השפיעו על בחירתם של רבים אם ומתי לעלות. אם אנחנו באמת רוצים להניע את יהודי צרפת להצטרף אלינו בארץ ישראל, אנחנו צריכים לעשות יותר מלהציע להם מקלט בטוח: אנחנו צריכים לשכנע אותם שישראל אכן תהיה בית טוב עבורם, ושהם יוכלו להצטרף לחיים הישראלים וליהנות מהם בלי לאבד את התארים, הנכסים והערכים שהם צברו ויצרו כל חייהם.
אך הבעיה בקריאה לעלות אחרי מתקפות אנטישמיות אינה רק שהיא לא משכנעת. הבעיה האמיתית היא שהיא מרחיקה את יהודי העולם מאיתנו במקום לקרב אותם. עבור רוב יהודי ארה"ב, אמריקה אינה מצרים חדשה. הם אינם רואים את עצמם כמיעוט רדוף התלוי בחסדי הריבון אלא כשותפים מלאים לריבונות ולזהות האמריקאית. בימים שאחרי הטבח בפיטסבורג, אלפי יהודים אמריקנים עמדו כתף אל כתף עם שכניהם הלא־יהודים בעצרות מחאה ותפילה. הם נשאו שלטים עם סיסמאות כמו "אנחנו לא ניתן לרוצח להרוס את ארצנו", או "אנחנו מסרבים לאפשר לאדם מלא שנאה לעוות את האידאלים שעליהם ארצנו בנויה".
הדוברים בהפגנות אלו לא התייחסו לטבח בפיטסבורג רק כמתקפה נגד יהודי ארה"ב, אלא גם – ולפעמים בעיקר – כמתקפה נגד ערכי החירות והשוויון האמריקניים. המסקנה של ברי וייס מהטבח, למשל, לא הייתה לארוז מזוודה, אלא לכתוב ספר על המאבק באנטישמיות של ימינו, שכל כולו שיר הלל לחסינות היהודית – וקריאה להילחם על דמותה של אמריקה.
להקשיב אלו לאלו
מנקודת המבט של אנשים כברי וייס (שהיא, דרך אגב, בין תומכי ישראל הפעילים והרהוטים ביותר בארה"ב, ובעלת ברית מרכזית במאבק נגד הדה־לגיטימציה של ישראל בעולם), הקריאה לעלות ארצה מייד אחרי הטבח אינה נתפסת כהושטה של חבל הצלה, אלא כאי הבנה של זהותם במקרה הטוב, ועלבון צורב במקרה הרע. כשאנו אומרים "זה הזמן לברוח מאמריקה", הם שומעים "זה הזמן להיות פחדנים ולהפקיר את הארץ שאתם אוהבים – הארץ שנתנה לכם כל כך הרבה, שבה אתם שווי ערך לכל אזרח אחר – לאנשים שירוקנו אותה מהאידיאלים שהפכו אותה לנמל בטוח עבור אבותיכם וסביכם". כשאנו אומרים להם "זה הזמן ליציאת מצרים", ומדמיינים מלך רשע, נוגשים אלימים, שעבוד וסבל, הם מרגישים שאיננו מבינים את מציאות חייהם – או אותם.
כאשר אנחנו ממהרים לקרוא להם לברוח ארצה אחרי התקפות אנטישמיות אנחנו מפחיתים מערכם של יהודי העולם אך גם מערכנו. אנו מציגים אותם כמי שמעוניינים רק לשרוד, ובכך מתעלמים מעושר הערכים והרצונות שמניעים אותם, ואנו מציגים את מדינת ישראל כאילו כל מה שיש לה להציע להם הוא מקלט בטוח.
הגיליון הנוכחי שואל אם הגיעה העת ליציאת מצרים עכשווית. בסופו של דבר זו שאלה תאורטית, כי אין לנו יכולת לשלוט בבחירתם של יהודי העולם לעלות, להישאר בארצות מגוריהם או להגר לארצות אחרות בעולם החופשי. אך יש לנו יכולת להשפיע על שאלה אחרת, מהותית לא פחות – האם נצליח להישאר עם אחד בדורות הקרובים. אם נמשיך להתעלם מאמונותיהם וערכיהם של יהודי העולם החופשי, ולהתייחס אליהם רק כפליטים פוטנציאליים ממצרים חדשה, אנו עלולים לפגוע בקשר בינינו, וזו סכנה חמורה בהרבה מעליית האנטישמיות בעולם. אנו עומדים, כעם, בפני סכנות קיומיות רבות: איומים ביטחוניים על מדינת ישראל, בעיית ההתבוללות בעולם, וכן – גם האיומים האנטישמיים בעולם החופשי. יכולתנו להתמודד עם איומים אלו גדולה יותר כשאנו עובדים יחד. כך, לדוגמה, יהודי העולם עומדים בחזית המאבק נגד הדה־לגיטימציה של ישראל בעולם. מהכיוון ההפוך, קשר עם מדינת ישראל הוא פקטור מרכזי בהצלחתן של משפחות יהודיות בעולם להילחם נגד סכנת ההתבוללות. הרצל טען שאחרי הקמת מדינת היהודים אלו שיישארו בגולה יתבוללו, והתבדה. אך סטטיסטיקות מהשנים האחרונות מראות שמי שאינו רואה בישראל מרכז משמעותי בחייו אכן נמצא בסיכון גבוה יותר להתבולל.
יכולתנו לעזור אלו לאלו תלויה ביכולתנו להקשיב אלו לאלו, לכבד אלו את אלו, ולקבל בהבנה את ההבדלים בין נקודות המבט שלנו. אינינו יכולים לגרום ליהודי העולם לעלות, אך יש לנו יכולת להשפיע על תחושת השותפות והקשר שיהודי העולם חשים כלפינו. כל עוד אנו מתעקשים להטיף בלי להקשיב תחילה, ובלי להבין, לדוגמה, את נקודת המבט של אנשים כברי וייס, אנחנו סוגרים דלתות ולא פותחים אותן. זכינו לחיות בעשור שבו רוב העולים מגיעים ארצה מבחירה ומרצון להגיע לארץ ולא כי הם נאלצו לברוח ממצרים כזו או אחרת. ככל שנכבד יותר את בחירתם החופשית של אחינו ואחיותינו ירבו הסיכויים שהעם היהודי יישאר מאוחד בעשורים הקרובים – ושיותר ויותר יהודים יבחרו, מאהבה ולא מכורח, להצטרף אלינו בארץ ישראל.
נתן שרנסקי הוא אסיר ציון, יושב ראש הסוכנות לשעבר וחתן פרס ישראל לקליטת עלייה לשנת תשע"ח; בתו, רחל שרנסקי דנציגר, כותבת ומרצה על תנ"ך ואמנות הסיפור
