יציאת מצרים היא סיפורו המכונן של עם ישראל. היא משקפת את האמונה בגאולה האישית והלאומית וכן יוצרת תקווה לקיומו הנצחי של העם היהודי. יציאת מצרים היא לא אירוע היסטורי חד פעמי. היא לא הסתיימה ולא תיפסק לעולם, היא לובשת צורה ופושטת צורה לאורך הדורות. לא בכדי הפוסקים ובעלי ההגדה מלמדים אותנו את החובה הקיומית לחזור אל סיפור יציאת מצרים במחשבה ובחוויה – "בכל דוד ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים". כלומר, כדי לצאת ממצרים צריך לחזור למצרים.
הרעיון הציוני החזיר את עם ישראל לארצו, ושירת התקווה להיות עם חופשי בארצנו הפכה מחלום למציאות. אולם התגשמות החלום היא חלקית, שכן עדיין רובו של העם היהודי לא יושב בציון.
העם היהודי חזר מגלויות שונות לארץ ישראל והחל תהליך של קיבוץ גלויות מתוך תקווה וגעגוע, מתוך חלום ותפילה. אבל אמונות אלו לא נפסקו עד היום. גם יהודים שלא עלו לארץ ישראל מצויים בתהליך רוחני של געגוע לארץ, של רצון למפגש עם ארץ ישראל, גם אם לא כממשות גאוגרפית – כחלום רעיוני בלבב פנימה. הלאומיות היהודית נולדה במצרים, במדבר, בגלות. דווקא הריחוק מהארץ המובטחת הוא המאפשר לדמיין את נוף המולדת, לעצב זהות לאומית ולחלום על ארץ ישראל ועל האומה היהודית. כלומר, סיפור יציאת מצרים הוא הסמל למורכבות של החלום הלאומי. מדינת ישראל נולדה מתוך חלומם של יהודים בגלות, החלום של שיבת ציון. לולא דמסתפינא הייתי אומר שהעם היהודי בגלות שומר על החלום של ארץ ישראל, והעם היהודי במדינת ישראל שומר על ארץ ישראל, אבל איבד את החלום.
אינני רוצה לסנגר על הגלות, אבל אין לשכוח שהעם היהודי צמח רוחנית ותרבותית בארץ העמים. קהילות יהודיות, מנהגי ישראל, תקופת תור הזהב בספרד, ספרות ובתי דפוס יהודיים התהוו בהיות עם ישראל בגלות. גם אם קשה לומר זאת, הגלות הייתה תקופה בעלת משמעות לעם היהודי. כמובן, גם ההתבוללות ואיבוד הזהות היהודית, הסבל היהודי והאנומליה של החיים היהודיים מקורם בגלות. יש בגלות ישראל ממד של צמיחה וממד של טרגדיה, זה לצד זה.
חיזוק הקהילות
אין צורך להאריך בחשיבותה של העלייה למדינת ישראל. לא רק מההיבט הציוני, אלא גם ממבט חברתי, כלכלי ודמוגרפי. העלייה תורמת לחוסן הלאומי של מדינת ישראל ומהווה ערובה להמשך קיומה. דא עקא, מיליוני יהודים אינם נוהרים למדינת ישראל והם נאחזים במקומות שונים בעולם או נודדים לחיפוש פרנסתם ורווחת משפחתם. לצערנו, האנטישמיות הפכה להיות הגורם היוצר מוטיבציה לעלייה בקרב יהודים רבים בעולם.
עליתי לארץ בגפי בגיל צעיר ואני מגדיר את עצמי ציוני, אבל במשך השנים הבנתי שהציונות איננה מתחילה ומסתיימת בעלייה לארץ, אלא בדאגה לקיומו ולעתידו של העם היהודי. גם בתוך התנועה הציונית היו עמדות שונות בשאלה מהי הדרך הראויה לשמור על העם היהודי וכיצד מדינת ישראל צריכה ליישם מטרה זו. אבל הציונות גרמה גם לראייה חד ממדית הטוענת שציוני ויהודי טוב הוא מי שעלה לארץ ישראל.
העם היהודי הוא עם יצירתי ודינאמי, הוא צריך לייצר את עצמו בכל דור מחדש על פי המציאות שבה הוא חי ועל פי הצרכים הקולקטיביים, ולכן גם אם בדורות קודמים היה ברור שעלייה היא הדרך היחידה לקיומו של העם היהודי, אפשר לדעתי להגדיר היום גם את חיזוק הקהילות היהודיות, החינוך היהודי, הזהות היהודית והמשפחה היהודית כגורמים מרכזיים לשמירה על "עמיות יהודית" וכיציאת מצרים מודרנית. אינני מעלה על נס את קיומם של חיים יהודים בגלות כערך ואידיאל, אלא כמציאות מוכתבת שעלינו להתייחס אליה ולא להתעלם ממנה.
באופן פרדוקסלי, גם יציאת מצרים והעלייה מבבל לארץ ישראל לא נועדו לכל העם. המדרש מספר שיהודים רבים נשארו במצרים: "לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת" (שמות רבה בא יד, ג). גם בשיבת ציון עלו לארץ ככל הנראה בעיקר עניי העם ויהודים רבים החליטו להישאר בבבל מסיבות כלכליות.
בנוסף, חלק מתפקידו של מלך המשיח יהיה לקבץ נידחי עמו ישראל, ללמדנו שנועדה לו עבודה גם בתחום זה, ולא כל עם ישראל ישוב לארצו לפני ביאת הגואל. כדברי הרמב"ם: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נידחי ישראל" (הל' מלכים יא, א). יהודים טבעיים
במשך אלפי שנות היסטוריה יהודים שמרו על זהותם ויהדותם ולא נדרשו לשאלה הפשוטה: מדוע להיות יהודי. הם היו יהודים בטבעיות, כפי שהם נשמו ואהבו, ללא שאלות פילוסופיות. הם היו יהודים כיוון שאבותיהם היו יהודים, ירשו את האמונה היהודית והרגישו צורך להוריש אמונה זו לבניהם אחריהם. אולם בתקופתנו השרשרת מתחילה להינתק. ההמשכיות היהודית איננה מובנת מאליה. העברת האמונה והמסורת היהודית מדור לדור אינה טבעית ופשוטה אלא דורשת הסבר ושכנוע. השאלה מהי יהדות ומדוע עליי להמשיך לקיימה בחיי האישיים והמשפחתיים הופכת לשאלה לגיטימית הדורשת תשובה רלוונטית.
נדמה שכיום כל יהודי צריך לשאול את עצמו יותר ויותר את השאלה הפשוטה: מדוע אני יהודי? אנו צריכים לעורר את השאלה ולעודד יהודים להשיב עליה: מדוע להיות יהודי באוסטרליה? מדוע להיות יהודי בגוואטמלה? מדוע להיות יהודי בפולין אחרי השואה? מדוע להיות יהודי בצרפת? התשובות יכולות וצריכות להיות שונות ממקום למקום, אבל בעיקר עלינו לעורר את השאלה. התשובה לא מובנת מאליה. התשובה לשאלה מדוע אני יהודי לא יכולה להיות אותה תשובה לילד ולזקן, לאדם מאמין ולמי שאינו מאמין, לאדם עם שורשים משפחתיים ענפים ולאדם שמגלה את יהדותו. כל אדם צריך לבנות ולעצב את התשובות לשאלות היסוד של היהודי המודרני.
נדמה לי שחלק מתפקידן של הציונות המודרנית ושל מדינת ישראל הוא חידוש החשיבה והשיח בנושאים אלו ובעיקר חידוש הדו שיח עם יהדות התפוצות מתוך אתגר משותף לקיומו ועתידו של העם היהודי. יש לחשוב על פרדיגמות חדשות לחיזוק העם היהודי בנוסף לעלייה לארץ. הפיזור הגיאוגרפי של העם היהודי על פני יבשות ומדינות שונות, והמודלים השונים של החיים היהודיים, גורמים לקשיים ואתגרים רבים – אבל בעיקר מעוררים שאלות רבות בדבר הדרך לעיצוב עולם יהודי לנוכח מצבים אלו.
מדינת ישראל הפכה להיות המרכז הדמוגרפי של העם היהודי, אבל לצערי לא קיימה את הצוואה של אחד העם להיות המרכז הרוחני או התרבותי של העם. אין ספק שיש תורה, תרבות, ספרות ויצירה יהודית בציון, אבל הדבר לא מקרין על כל העולם היהודי. מדינת ישראל צריכה להפוך לבית המדרש של העם היהודי. היא צריכה ללמד את הקהילות זהות יהודית מהי ולא רק זהות לאומית או ישראלית. מדינת ישראל מייצגת את הזהות הלאומית של העם היהודי וזהות זו לא מתאימה לכל יהודי בגולה. בעבר מדינת ישראל הצילה את היהודים ונתנה להם בית ומקלט. כיום תפקידה של מדינת ישראל הוא להציל את הזהות היהודית.
שליחות דתית לאומית
הדרך לפעול ולהציל יהודים רבים בעם ישראל ולדאוג לעתידו של עם ישראל היא על ידי "שליחות". יציאה מבתי הכנסיות ומבתי המדרשות אל עם בני ישראל, יציאה אל אחינו אשר רבים מהם בבחינת נידחים ואובדים. לא תמיד באופן גיאוגרפי, אלא מבחינה רוחנית וזהותית. זו הציונות המודרנית וזו יציאת מצרים העכשווית.
נדמה שלציבור הדתי לאומי אין משנה סדורה בנושא השליחות. השליחות אינה מרחפת כמושג מכונן ומוביל בחיינו. השליחות מהווה לרוב מושג חד פעמי של מעשה שיש להתחיל ולסיים ולא דרך חיים. השליחות היא בדרך כלל שליחות לשנים ולא שליחות לחיים. אשר על כן נדרשים אנו לבנות תשתית מחשבתית ומעשית להפוך את השליחות לדרך חיים ולחזון. אני מאמין שבכוחו של הציבור הדתי לאומי לפעול רבות למען יהדות התפוצות, מתוך רגישות ומתוך שימוש בתוכן ובשפה הרלוונטיים ליהודים אלו. במכון שטראוס עמיאל מבית רשת אור תורה סטון אנו עוסקים בהכשרת רבנים ומחנכים בעלי תודעת שליחות לפעול בקהילות ובבתי ספר ברחבי העולם מתוך משנה דתית וציונות ואחריות לאומית לעתידו של עם ישראל. עם הפנים לכלל ישראל.
הרב אליהו בירנבוים הוא ראש מכון שטראוס עמיאל מבית רשת אור תורה סטון, דיין בבית הדין לגיור וכותב המדור "רב עולמי" במוסף שבת של מקור ראשון
