בני ישראל יצאו ממצרים כולם, אך לארץ ישראל לא נכנסו כולם. כמאה אלף מהנפקדים בערבות מואב, בני השבטים גד, ראובן וחצי שבט המנשה, נותרו בעבר הירדן: ״שֶׁהָיוּ עֲשִׁירִים וְהָיָה לָהֶם מִקְנֶה גָּדוֹל, וְחִבְּבוּ אֶת מָמוֹנָם וְיָשְׁבוּ לָהֶם חוּץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״ (במדבר רבה). היו שמצאו בזה צד מועט לשבח: זכו בני גד וקברו של משה בחלקתם. אך בעיקר נמצא בזה צד לגנאי, ״שהיה ממונם חביב עליהם יותר מגופם״. כך או כך, זה המעשה שנחרת בזיכרון המשותף. טרם נכנסו בני ישראל לארץ ישראל, וכבר נמצאו מהם מי שבחרו להישאר מחוצה לה, וגם קיבלו היתר לעשות זאת.
כל הרהור לאחור על יציאת מצרים ומשמעותה לדורות הבאים צריך להיעצר גם על המעשה הזה ועל משמעותו המובנת מאליה: כבר מימי קדם, אם היו באמת או רק משל היו, ניתנה לגיטימציה לחיים מחוץ לארץ. כבר מימי קדם, אם היו באמת או רק משל היו, הכירה התורה שבמסע ליעד נכסף יש מי שמגיע ויש מי שנתקע בדרך, לעיתים לזמן קצר ולעיתים לזמן ארוך יותר, לעיתים מסיבות מגונות ולעיתים מסיבות בנליות. ומי שנתקע, לעיתים יהיה ראוי לעונש אך לעיתים גם יקבל "אחוזה לפני ה".
הלגיטימציה לחיים מחוץ לארץ ישראל ניתנת על תנאי: ״אם תעשון את הדבר הזה… ואם לא תעשון כן״ (במדבר לב). חז"ל, ובעקבותיהם הפוסקים, מוצאים בפרשה זו את המפתח לכל תורת התנאים. ״כל תנאי צריך להיות בו ד' דברים ואלו הן: שיהיה כפול ושיהיה הן שלו קודם ללאו ושיהיה התנאי קודם למעשה ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו״ (שולחן ערוך, אבן העזר, לח). על השבטים המבקשים לחרוג מהיעד המקורי מוטלת חובה: להשתתף בפרויקט המרכזי של עם ישראל באותה עת, כיבוש הארץ המובטחת. אם יעשו כן, יבורכו גם בישיבתם מחוץ לארץ. אם לא יעשו כן, ״הִנה חֲטָאתֶם״.
ישב כל אחד במקומו
הנה הצעה הנשענת על הסיפור המקראי, לתורה שהיא גם תורת תנאים וגם תורת תפוצות. מכיוון שניתנה לגיטימציה לחיים בחוץ כבר אז, אין סיבה לשלול את הלגיטימציה היום. מכיוון שנקבע תנאי כפול לחיים בחוץ כבר אז, אפשר להיאחז בתנאי גם היום. ובתרגום פשוט לשפת ימינו: ישב כל אחד במקום שיבחר, ובלבד שרוב העם יושב בארץ (זה יעד שטרם הושג, אך יושג כנראה בתוך שנים לא רבות), ובלבד שכל העם שותף לפרויקט המרכזי של בניין הארץ (זה יעד שהושג במובנים רבים, לפחות ככל שמדובר במוסדות המאורגנים של יהודי התפוצות).
ישנה כמובן גם הריאליה המושפעת הן מפערים בהבנת החזון, הן משיקולים של נוחות אישית והן משאלות של אסטרטגיה לאומית. אין עכשיו, וספק אם תהיה בעתיד, הסכמה של כלל העם היהודי על הנוסח, על היעד ועל התנאי. ומה בכך? המסכימים יעשו את מלאכתם, והלא מסכימים יספקו אלטרנטיבה חתרנית, שתאתגר את הכלל ותחדד את ערנותו. שהרי ארץ ישראל נקנית בייסורים, בהם גם ייסורי המחלוקת.
ועוד: אין עכשיו, וספק אם יהיה בעתיד, רצון אקטיבי של כלל היהודים להתיישב בארץ ישראל. ומה בכך? ישבו חלקם במקומות אחרים, ויעשירו את העם היהודי בזווית ראייה ייחודית, בהתמודדות עם אתגרים אחרים, במבט בוחן וביקורתי.
ועוד: אין בהכרח יתרון משמעותי לישיבת כל היהודים במקום אחד. שהרי ישיבתם במקום אחד מחזקת אותם אך גם מסכנת אותם. רק דמיינו מה היה קורה אילו כל העם היהודי היה יושב באירופה באמצע המאה הקודמת. רק דמיינו מה היה קורה אם לא היו קהילותיו מפוזרות במקומות רבים נוספים.
סכנת הדוגמטיות
חלום השיבה לארץ היה חלום יפה, שעוצמתו רבה. וכדרכם של חלומות מהסוג הזה, בשלב האוטופיה נדרשת מהם סוג של טוטליות. אם באים – כולם באים. אם ישראל – רק ישראל. אם ציונות – שלילת מה שלא ציונות. אם קיבוץ גלויות – קיבוצן עד שיבוא היהודי האחרון. אלא שיש להישמר מהסכנה הגלומה בהשלטת החזון האוטופי על המציאות המעשית. זו הסכנה האורבת לכל גישה דוגמטית המסרבת להתגמש למול תנאים משתנים ומציאות חיה.
בראשית דרכה של הציונות נדרש החזון האוטופי, נדרשה הדוגמטיות. זו אותה דוגמטיות מנומקת של משה בשאלה־נזיפה המופנית לבני גד ובני ראובן בתחילה: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ". בטרם כיבוש הארץ, בטרם בניין הארץ, יש מקום לתביעה כוללת, מחייבת. אם לא תבואו, אם תפגינו מורך לב, תבהילו את עם ישראל ותקלקלו את תוכניותיו. אך כפי שמשה מבין, לאחר הכיבוש המצב משתנה. יש מקום לגמישות. היושבים בארץ כבר התיישבו, מעמדם הוסדר, ביטחונם התעצם. הם יכולים להרשות לעצמם לוותר על מי שנדרש להם מקום למקנה רב ועצום מאוד.
גם אנחנו יכולים לוותר. מי שרוצה יבוא, ומי שלא רוצה – שיישאר היכן שיישאר. גם מעמדנו הוסדר. קהילת יהודי ישראל היא החזקה יותר, המרכזית יותר, מקרב קהילות העם היהודי. זה מטיל עליה עול של אחריות, וגם חובה של רוגע ונדיבות. אין עוד צורך לתבוע מיהודי התפוצות לבוא. אין עוד דחיפות להטיף להם. אין עוד צורך לשלול את עמדתם, או להתלונן על מחדליהם. טוב להציע. ראוי להשאיר דלת פתוחה. אך בעיקר, אפשר לשמוח על כך שרוב היהודים יכולים לחיות כיום ברווחה היכן שירצו, ועוד יותר לשמוח על כך שמדינת היהודים כבר חזקה דיה, משגשגת דיה, בטוחה בעצמה דיה, כדי לאפשר להם לעשות זאת בלי מרירות הנובעת מייסורי מצפון. לשנה הבאה בירושלים הבנויה? בוודאי. אבל לזה נוסיף: מי שבא, ברוך הבא. ומי שלא, הפסד שלו. #
שמואל רוזנר הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ומחברם של ארבעה ספרים על יהדות זמננו. ספרו האחרון, עם פרופ׳ קמיל פוקס, הוא #יהדותישראלית, דיוקן של מהפכה תרבותית
