סיפור מכונן ששמעתי בילדותי מספר על אודות ביקורו של הרצל ב־1896 בבית הכנסת בסופיה. קהל גדול וחגיגי מילא את בית הכנסת והוא הוזמן לבימה לשאת את דבריו. אך הוא חש שלא בנוח לשאת דברים כשגבו לארון הקודש, ואז מתוך הקהל נשלחה לו הקריאה: "מותר לך לדבר, אתה חשוב יותר מארון הקודש".
אבל כדי להגיע למעמד כזה היה צורך בדורות רבים של יהודים החולמים על ארץ ישראל וחיים את השפה העברית. השאלה כאן היא האם יכול לקום היום הרצל ליהודי ארה"ב החווים אנטישמיות והתנכלות. האם יכול לקום מנהיג בעל כריזמה ומסירות ולהוליך תפנית היסטורית לעבר ארץ ישראל? בימינו, בעולם היהודי בכלל ובארה"ב בפרט, נוכחותה של השפה העברית או של אחת משפות היהודים (יידיש או לאדינו) אינה קיימת. ואין ספק שללא שפה משותפת קשה לעורר תנועה לאומית או ציונית. אולי גם נדמה שאין צורך, כי הוקמה כבר מדינת ישראל. השאלה היא מהי "מצרים" שממנה יש לצאת היום, והיכן נמצאת "ארץ ישראל" בחוויה של יהדות התפוצות, אם אינה בשפה ולא בהכרח בתנועות הנוער. האם בתי הכנסת הם מקום מספיק?
תנועות הנוער הניעו
ברגעים אלה אני כותבת מתוך הוויה של סגר והסגר. על שולחני מונחים מספר ספרים העוסקים ביהדות הבלקן, בהעפלה הבלתי לגלית לארץ ישראל , בעצורי קפריסין, בתנועה הציונית ותנועות הנוער בבולגריה, יוון, סרביה. וכשאני פותחת את הדוא"ל, שרשרת התכתבויות עם חבריי לבית המדרש "בבלי ירושלמי", המעידים בשפתם (אנגלית) על חייהם ועל הלימוד המשותף שלנו על היצירה היהודית באנדלוסיה במאה האחת עשרה והשתיים עשרה, ועיונים בספר שמות שאותו אני לומדת עם החברותא שלי בתל אביב. צירוף הספרים המקרי על שולחני מעיד שנושא הקשר בין ארץ ישראל והגולה, או בין מדינת ישראל והתפוצות, הוא חלק מרכזי בחיי, בלתי פוסק.
יציאת מצרים הגדולה התקיימה באופן דרמטי במהלך המאה העשרים ולמעשה מאז אינה פוסקת והיא ממשיכה קמעא קמעא, טיפין טיפין. יציאת מצרים של המאה העשרים אינה פחות מרשימה מיציאת מצרים המקראית. בעיניי אף אולי יותר, כי הייתה זו יציאת מצרים ללא התגלות אלוהית ומתוך הסתר פנים גמור. יציאת מצרים התקיימה מאז אמצע המאה העשרים באמצעות תנועת ההעפלה ו"הבריחה". בתנועה הסטיכית הזאת לארץ ישראל, עם ישראל היה לבדו, ללא משה. זו הייתה שארית פלטה, פליטי מחנות הריכוז ושאר רדיפות הגרמנים והעמים משתפי הפעולה. זו הייתה תנועת הגירה המונית של יחידים ומשפחות ולא היה שם משה, לא היה מנהיג נבחר שקיבל על עצמו את השליחות שהוטלה עליו, אלא שילוב של מנהיגות מקומית יהודית באירופה, בצפון אפריקה, בדרום אמריקה ובמזרח התיכון ושל מנהיגות ישראלית, מנהיגות מתחדשת בארץ ישראל.
לאחר שבתאי צבי ופעילותה של התנועה השבתאית ולאחר הופעתו של הרצל, ואחריהם דוד בן גוריון, אין יותר דמות של אדם אחד שיכול ליצור תפנית כיציאת מצרים. ומי שנענה והניע את התהליך הציוני ואת התנועה העממית המופלאה הזאת הוא דווקא תנועות הנוער הציוניות בקהילות השונות: השומר הצעיר, בני עקיבא, החלוץ הצעיר, מכבי ועוד. תנועות הנוער היו הכלי האידאולוגי והארגוני עבור בני הנוער, זו הייתה הדרך להפעיל אותן ולהוות בסיס לקשר בעת היציאה להכשרה ולהתיישבות בארץ. היום מעמדן של תנועות הנוער השתנה ובני נוער יהודים נפגשים במסגרות שונות ואחרות ולא בהכרח תחת המטרייה של האידאולוגיה ציונית.
ממצב אל מהלך
עם ישראל חוגג כל שנה את חג הפסח וזוכר ומזכיר כל שנה את ימי עבדותו וגאולתו, ואולי הופנמה העובדה שיש ביכולתו לשנות מצב היסטורי למהלך היסטורי ולוותר על חיי בשר, שומים ובצלים במצרים, על הנהר שאינו יבש לעולם, ולנוע לעבר המקום המיתי, המדברי, מקום ההתגלות וההבטחה האלוהית לאברהם, ליצחק וליעקב ולהפכו למקום של חולין, מקום של התיישבות, של בניית ערים, ריבונות והתמודדות בלתי פוסקת עם חקיקה חדשה, עם גבולות בוערים.
זוהי אינה תקופה של מנהיגים גדולים, או מנהיגים רוחניים גדולים. התקופה שלפני עידן הקורונה התאפיינה בחופש תנועה, בשמים פתוחים, בביטול הגבולות האירופיים, ביכולת לבחור דרכון שלא על פי הלאום. במרד גדול בכל פאתוס או ציווי קולקטיבי, ברתיעה ממנהיגות שיכולה להשתמע כטוטליטרית. המדיה כמו הטלוויזיה והאינטרנט מגמדים כל מנהיג שאינו עובר מסך או שאינו רהוט, ולכן השאלה מיהו מנהיג, מה תפקידו בעת הזאת ובאילו תנאים יצמח מנהיג היא אחת השאלות של הזמן הזה.
העולם היהודי על פי טבעו בנוי מריבוי קולות, מוויכוח פנימי. אין סיכוי להוציא מתוכו מנהיג שיורה על כיוון אחד חד משמעי. אבל יש צורך במנהיגות רוחנית מתוך בית מדרש של רבנים ופילוסופים, כפי שצמח בפאריס בשנות השישים לאחר "מרד הסטודנטים", ובו היו עמנואל לוינס, ז'אק דרידה, אלך פינקלקראוט, ברנארד אנרי לוי ועוד. ההתכנסות הייתה סביב מקורות יהודיים ושאלות אתיות הנוגעות לזמן, בחינת תנועה רוחנית שהתמודדה עם משמעות החיים היהודיים לאחר החורבן היהודי באירופה.
בשנים האחרונות עלו כ־30,000 מיהודי צרפת לארץ ישראל ומכך יש ללמוד כי בתקופתנו שינוי יכול להתחולל כאשר קבוצות או צוותים נפגשים כדי ליצור תנועה חדשה בתוך העם היהודי, תנועה שתשאל את השאלות הנכונות לזמן הזה, שבו יש כבר למעלה מ־70 שנים מדינה ליהודים, המחויבת לסט ערכים שעליו ועבורו הוקמה ומאידך מתמודדת עם המשמעות של מדינה "ככל הגויים". בית מדרש או תנועה פילוסופית יהודית ששותפים לה ישראלים ויהודים מארה"ב ואירופה, ודנה במושגי יסוד של העם היהודי בעת הזאת.
מנהיג יחיד, כריזמטי, עובר מסך ומייצג את הרוב, לא יצמח בעידן הזה. עכשיו זה הזמן לחזור לתנועות נוער אידאולוגיות, ולהתארגנות של צוותים וקבוצות להנהגה. להעיר את המילים: "מחויבות", "אחריות" ו"אהבה" הן בהקשר המשפחתי האינטימי והן בהקשר חברתי ולאומי. אלה המילים שיוציאו את כולנו מ"מצרים" שמשמעותה היום היא המצוקה הרוחנית, האנטישמיות הבלתי פוסקת ואתגר ההישרדות של מדינת ישראל כמדינה מחויבת למוסר וערכים. אין לי ספק בהמשכיותו של העם היהודי ואין לי ספק בהמשכיותה של התנועה מהארץ ליצירת גולה חדשה ושיבה מתמשכת מהתפוצות לארץ ישראל. התנועה הזאת היא סוד קיומו של העם היהודי. אך יש לצייד את הדורות הבאים בכלים מתאימים לבנות את זהותם ולהבין את שייכותם.
השפה העברית חייבת לחזור ולקבל מעמד של גשר לאומי ותרבותי בין החלקים השונים של העם היהודי בארץ ובתפוצות; יש לעודד את לימוד התנ"ך והמקורות היהודיים, ואת הקמתו של מדף חדש של ארון הספרים היהודי, מעודכן לזמן הזה – שיכלול קולנוע יהודי, מוסיקה יהודית, אמנות יהודית, אדריכלות וספרות עברית ויהודית. זה הגשר המוצק ביותר שנשא אותנו על משברי ההיסטוריה וימשיך לשאת אותנו גם הלאה.
חוה פנחס־כהן היא משוררת, סופרת ומתרגמת. כתבה תריסר ספרי שירה. המייסדת והמנהלת האמנותית של כנס "כיסופים" – כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודים מכל העולם
