באחת מרשימותיי הצגתי בפניכם את הרעיון שמצוות הפסח וליל הסדר הינן ביטוי לניסיון לנצח את הזמן והשכחה הבאה בעקבותיו. בשורות אלו רוצה אני להרהר לא בזמן, אלא במוקד נוסף – "המקום" , ולעשות זאת על פי קריאתו הנפלאה של ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברסלב.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה". המילה בֹּא נשמעת לי שלא במקומה. לֵךְ הייתה לכאורה מתאימה הרבה יותר. אנו אומרים "בוא" כשאנו מתכוונים ל"בוא יחד איתי", או בקריאה לאדם שיבוא למקום שבו אנו מחכים לו. כך אכן נוכל לפרש בעקבות ר' נתן, אולם קודם לכך עלינו להבין את אחד הכינויים שחז"ל נתנו להקב"ה: המקום. הרי כך אנו אומרים בהגדה של פסח: "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא".
המשמעות הסובייקטיבית
אין אנו יודעים בוודאות כיצד נולד ייחוס זה של השם "מקום" להקב"ה. בבראשית רבה נאמר: "ר' הונא בשם ר' אמי [אמר] למה מכנים שמו של הקב"ה… מקום? שהוא מקומו של עולם. אמר ר' יוסי בר' חלפתא… הקב"ה מקום עולמו ואין עולמו מקומו" – הקב"ה הוא למעלה מן המקום. זוהי אמירה פילוסופית חשובה ביחס לאלוהות, ויש הרבה מה לומר על כך, אך כאן נתמקד בהתייחסותו של רבי נחמן מברסלב ובית מדרשו למושג זה.
בפרקי אבות אומר בן עזאי "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". בספרו ליקוטי הלכות, מעין פירוש "קיומי" לשולחן ערוך, בחלק המוקדש להלכות ציצית, פירש ר' נתן תלמידו וסופרו של ר' נחמן מברסלב את דברי בן עזאי. בעקבות רבו (ליקוטי מוהר"ן תניינא א, יד) מעניק ר' נתן משמעות חדשה למילה "מקום": "מקום" מתייחס לא אל החלל החיצוני, אלא אל הפנימי, אל עולמנו הסובייקטיבי. לכל אדם יש מקום משלו, המבוסס על רקע היסטורי ומשפחתי, על גנטיקה וחינוך, על הלחצים החיצוניים והאופי הפנימי. אין לך דבר, ואף אין לך אדם, שאין לו מקום. מקום זה אמור לקבוע לכאורה את התנהגותו ומעשיו של האדם, אולם אף תחת אילוצי מקום זה של כל אחד, כך מאמינים אנו, יכול האדם לממש את חירותו.
מכאן נובעים דברי הלל (אבות ב, ד): "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – דהיינו לסיטואציה שלו, למקומו הסובייקטיבי. כיצד יכולים אנו לשפוט בן אדם, אם אין אנו מכירים, אם אין אנו חיים, את מקומו הסובייקטיבי? ולכן, רק הקב"ה יכול לשפוט באופן הוגן בני אדם: "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלוֹהִים הוּא".
מעתה, יכולים אנו להבין את השם מקום שאנו מייחסים להקב"ה. הוא נמצא עם כל אדם במקום הסובייקטיבי שלו. הוא יכול לשפוט אותי כי רק הוא יודע באמת את הנתונים שעל בסיסם הפעלתי את חירותי: "ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו, כי אם ה' יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו".
ר' נתן מרחיב זאת (הלכות שותפים בקרקע, ה): "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ומי הוא זה שיודע להגיע למקום חברו כפי גבול הדעת של חברו שמשם נמשכו ונתגלגלו כל מידותיו ופעולותיו ומעשיו? ועל כן צריכין לקיים מה שכתוב… 'ועשו סיג לתורה' בחינת: 'סייג לחכמה שתיקה'". שתיקה! אך מה נעשה ובחיינו החברתיים אין אנו יכולים להימנע מלצעוק ולשפוט. אמנם עלינו ללמד זכות על אדם, אך אין זה אומר שנוכל להרשות לו, יהיה מה שיהיה מקומו, לצאת ממקומו הפרטי ולפלוש לעולמו הפרטי של האחר, לפשוע, להזיק, לאנוס או לרצוח. ולמרות זאת, חייבים אנו לנסות ולהבין כל אדם, במקומו הפרטי, עד גבולות האפשרות האנושית.
צרות וגלות
פגשנו במדרש חז"ל לעיל גם את הביטוי ההפוך, "אין העולם מקומו", המבטא את החירות האלוהית. אולם האם גם האדם יכול לצאת ממקומו, או שמא הוא נידון להישאר לכוד לנצח במקום שבו הוא נתון? לפי רבי נתן האדם אכן מסוגל להתרומם מעל למקומו. שינוי המקום הוא התשובה. וכך כותב ר' נתן: "תשובה קדמה לעולם, כי תשובה היא בבחינת למעלה מן המקום, בבחינת כיסא הכבוד, שהוא בחינת מקומו של עולם". ר' נתן מדבר על התשובה הדתית, אך לא רק. מוכרזת כאן התקווה והאפשרות הכללית יותר שיש לאדם לצאת ולהתרומם ממקום לא טוב שבו הוא שקוע.
מעתה יכולים אנו להבין למה רבי נתן קשר את שאלת המקום במצוות ציצית. ארבע הכנפות שבטלית מסמלות את ארבע כנפות הארץ. הלוא כך אנו מתפללים לפני קריאת שמע תוך רמיזה לפרשת ציצית: "וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ". לכאורה מדבר הפסוק על הגאולה העתידית, אולם לפי ר' נחמן מדובר על ה"נידחים", שעליהם כותב רבי נתן: "ואפילו מי שנפל לאיזה מקום לא טוב בחטאיו, ואפילו אם נפל למקום שנפל, למקום נמוך ומגושם ומלוכלך מאוד, חס ושלום רחמנא לצלן, אף על פי כן צריך שיזכור בה' יתברך שהוא מקומו של עולם ששם יש מקום של כל אחד ואחד, ועל – כן אין שום נפילה בעולם כלל, כי גם משם יוכל לחזור".
ר' נתן ממשיך ומפתח את עולם דימויים זה: אנו מכנים את הייסורים – צרות. לפי רבי נתן, צרות מלשון צר – "צר לי המקום". צרות המקום של האדם מביאות את האדם להיות נע ונד – בגלות, כדברי קין: "הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה… וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ". כך מבין ר' נחמן את מושג ה"גלות" שאליו מתווסף גם השעבוד – השעבוד להשפעה השלילית של נורמות החברה הסובבת. מקומנו האישי מושפע מאוד מהסביבה התרבותית שבה אנו חיים ולכן חייבים אנו לשמור היטב על האקולוגיה החברתית ועל המקום האישי שלנו.
זוהי הפרשנות החסידית הנפלאה לגאולה משעבוד מצרים. כעת, אם נמשיך בקו זה נוכל כעת להבין את השימוש בפועל "בא אל פרעה" – הקב"ה אומר כביכול: בוא יחד איתי, הקב”ה מלווה את האדם כשהוא עומד לפני פרעה ונאנק בשעבוד מצרים ומתווה לו את דרך הגאולה הפרטית שלו.
