הרב, הגאון: שלוש מאות שנה להולדתו של הגר"א

בווילנה, בירת ליטא, חיו בעידן המודרני רבבות יהודים. ביניהם גם יוצרים ידועי שם, כמו המשורר אברהם סוצקובר. אבל רק אחד מהם זכה להנצחה במטבע לאומי. זה רבי אליהו בן הרב שלמה זלמן קרמר, הידוע יותר בראשי התיבות הגר"א (הגאון רבי אליהו), או בפשטות הגאון מווילנה. השבוע, ביום הראשון של חג הפסח, מלאו 300 שנה בדיוק להולדתו של הגר"א, ולשם ציון המועד הזה הנפיקה ליטא כבר לפני כמה חודשים מטבע לאספנים, בשווי עשרה אירו. בפעם הראשונה באירופה גם יופיעו על המטבע אותיות עבריות: ש' הגר"א [=שנת הגר"א]. המטבע נוסף להנצחות הקיימות של הגר"א בווילנה: שלט על הבית שבו התגורר, ורחוב הנושא את השם "גאונו".

דמותו של הגאון מסעירה את העולם היהודי כבר קרוב ל־300 שנה. החזון איש מנה אותו בשורת הדמויות הגדולות ביותר של ההיסטוריה היהודית – לצד משה רבנו, עזרא הסופר, רבי יהודה הנשיא והרמב"ם. הפולמוס שלו עם החסידות היה כבד כל כך, עד שבעקבותיו נכנס מייסד חסידות חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי, לבית הכלא – ולמרות זאת גם החב"דניקים, לפחות אלה של היום, מדברים על הגאון בהערכה רבה.

הוא שלט בתלמוד הבבלי והירושלמי, בתנ"ך ובספרות הקבלה, ובעצם בכל שכבות הספרות התורנית. גם הידע המדעי שלו היה מרשים: הוא למד גיאומטריה ומתמטיקה, ועסק בכל ענפי המדע המוכרים בזמנו. בניגוד לרוב כתיבתו התורנית, שהסתפקה בדרך כלל בהערות ופירושים על גבי ספרים קיימים, דווקא במדעים הוא טרח לפרסם ספרים שיטתיים

פרופ' עמנואל אטקס, שחקר את סיפור חייו והשפעתו של הגר"א בספרו "יחיד בדורו", אומר שמעמדו נקנה בזכות שילוב יוצא דופן שהוגדר במלים "גאון" ו"חסיד". הכינוי גאון הוא כבר נדיר מאוד: אמנם ראשי הישיבות בבבל ובארץ ישראל, בתקופה שבין המאה השביעית והמאה ה־11 לספירה, כונו גם כן "גאונים" (כמו רב סעדיה גאון), אבל זה היה כינוי פורמלי שהוענק לכולם, כפי שקודמיהם כונו תנאים או אמוראים. גם השימוש האינפלציוני בכינוי גאון לכל רב בכיר בימינו הוא עניין טקסי בלבד. הגר"א הוא כנראה האדם היחיד בהיסטוריה היהודית שכונה ברבים כגאון, משום שכך באמת התרשמה סביבתו.

והיה לה על מה להתבסס: לפחות לפי הסיפורים על אודותיו, הגר"א אמר את חידושו הראשון בבית הכנסת כשהיה בגיל שש. בגיל שמונה הוא כבר עסק בסוגיות אסטרונומיות. בגיל תשע התחיל גם ללמוד קבלה, ובגיל 10 התחיל ללמוד בעצמו, בלי מורים. מאז ועד יום מותו למד כל חייו לבדו, בעצמו, ולמרות כל הבקשות לא הסכים לקחת על עצמו שום תפקיד רשמי: לא רב קהילה, לא ראש ישיבה; הכול כדי שיוכל להתפנות ללימודו. למרות העובדה הזו, קהילת וילנה לקחה על עצמה להעניק לו קצבה חודשית, מתוך הערכה ותחושת גאווה על עצם ישיבתו בתוכה.

גם היקף הידע שלו היה מרשים: הוא שלט בתלמוד הבבלי והירושלמי, בתנ"ך ובספרות הקבלה, ובעצם בכל שכבות הספרות התורנית. בפירושיו לתלמוד הוא תיקן לא פעם גרסאות שגויות – לא מתוך השוואה לכתבי יד מקבילים, אלא מניתוח טקסטואלי שגרם לו להבין את הנוסח הנכון, או מהשוואה למקבילות תלמודיות אחרות שהוא ידע בעל פה. המחקר המדעי, שלרשותו עמדו מאוחר יותר כתבי היד המקבילים, הוא שאישר לימים רבות מהסברות הללו. גם שיטת הלימוד שלו הדגישה את ההיקף ולא את הפלפול: הוא ציפה שתלמידיו יכירו קודם כול את כל התנ"ך, אחר כך את כל המשנה והתלמוד, ואחר כך את כל שאר הספרות התורנית הענפה.

גם הידע המדעי שלו היה מרשים: הוא למד גיאומטריה ומתמטיקה, ועסק בכל ענפי המדע המוכרים בזמנו. בניגוד לרוב כתיבתו התורנית, שהסתפקה בדרך כלל בהערות ופירושים על גבי ספרים קיימים, דווקא במדעים הוא טרח לפרסם ספר שיטתי מפרי עטו, "איל משולש".

חלק גם על הראשונים

למרות זאת, ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, חוקר יהדות ליטא מן האוניברסיטה הפתוחה, מדגיש שאין לראות בגר"א את המודל לתפיסת "תורה עם דרך ארץ" שהתפתחה בגרמניה כ־100 שנים לאחר מכן: "אצל הרש"ר הירש [מייסד התפיסה] המודרניות כבר הייתה חלק מעולמו ומאורחות חייו, ולכן הוא יצר אידיאולוגיה מפורשת של שילוב תורה ומדע. הגר"א לא ראה בלימוד המדעים ערך לעצמו. הוא כתב במפורש שזה נועד רק כדי לשרת את לימוד התורה שלו". משום כך טיקוצ'ינסקי גם לא מקבל את האופן שבו תנועת ההשכלה ניסתה להיתלות בגאון: "הם ניסו לטעון שהוא בעצם מהווה אסמכתא תורנית לשיטתם. אבל זו שטות. כי אצלו שמירת היהדות המסורתית הייתה עיקר, וכל החוכמות החיצוניות נועדו רק כדי לשרת את לימוד התורה".

אטקס מציין שחוץ מהמונח "גאון" זכה הגר"א עוד בחייו לכינוי מעריץ אחר: החסיד. זה לא היה במובן שאליו התכוונה תנועת החסידות, שהוא היה יריבה הגדול ביותר, אלא במובן המקורי של המילה: אדם המקפיד על עצמו ועל הנהגותיו הרבה יותר מהנדרש על־פי ההלכה בלבד. כך למשל בניו סיפרו באחת ההקדמות שכתבו לספריו שהוא נהג לישון שעתיים בלבד ביממה, וגם אותן חילק לארבעה חצאי שעות. במוצאי יום כיפור הוא נהג להמשיך בצום עוד כמה שעות מאוחר יותר, תוך כדי לימוד תורה, וזאת מחשש שבמוצאי הצום, כשכולם נוהרים לאכול, יישאר כל העולם ללא אף לומד תורה, ואז הוא עלול חלילה להיחרב.

אורח חייו של הגר"א היה צנוע מאוד. אבל הוא עצמו היה בעל תודעה בהחלט ברורה של ערך עצמי. הוא הרשה לעצמו לחלוק מבחינה הלכתית גם על השולחן ערוך, ואפילו על ראשונים מוקדמים בהרבה, אם השתכנע ששיטתם סותרת את מה שעולה מן התלמוד. זה נבע, בין היתר, מתפיסתו שכדי להגיע לאמיתה של תורה יש לחזור למקורותיה. ממילא, אם פסיקה כלשהי של השולחן ערוך אינה עולה בקנה אחד עם מה שהגר"א הבין מהתלמוד, התלמוד כמובן הוא זה שצריך להכריע.

זה היה נכון גם לגבי שיטתו הקבלית. הגר"א חשב שבסיסו ושורשיו של ספר הזוהר טמונים בספר קטן בהרבה, המכונה ספרא דצניעותא. משום כך השקיע במיוחד בפירוש הספר הזה, ופירוש זה אכן נחשב לאחד מספריו החשובים ביותר. יוסף אביב"י, שפרסם כבר לפני שנים ספר חשוב על קבלת הגר"א, לא היה מוכן לפרוש בשיחה לכתבה זו את תפיסתו הקבלית הייחודית של הגר"א, בנימוק שעניין כזה ראוי לסמינר של שבועיים ולפחות לשלושים עמודי ספר, ולא לפסקה קצרה בעיתון. עם זאת, הוא הדגיש שקבלת הגר"א אכן שונה מזו של כל מי שבאו לפניו או אחריו. לדבריו, הוא עצמו לא הבין בשעתו, כשכתב את ספרו, עד כמה קבלת הגר"א ייחודית, ולכן הוא כותב עכשיו ספר חדש לגמרי בנושא.

אטקס אומר שאחד ממקורות המחלוקת של הגר"א עם החסידות התמקד בעובדה שהחסידים, כמו כלל לומדי הקבלה, ראו באר"י את הפרשן האולטימטיבי של ספר הזוהר, ושיטתו בקבלה נחשבה לדבר שאין לסטות ממנו, בעוד הגר"א חשב שהאר"י אכן היה אדם גדול, אבל גם הוא יכול לטעות, והוא לא קיבל בהכנעה את מרותו. מנדי ברונפמן, חוקר תורני חסיד חב"ד, טוען שההבדל היסודי בין הגר"א לחסידים בעניין הקבלה קשור להבנת המושג היסודי של הצמצום: "מושג מרכזי בקבלת האר"י זה הצמצום. הקב"ה כביכול הצטמצם, כדי לפנות מקום לבריאה. בחב"ד פירשו את המונח הזה באופן סמלי ולא ריאלי. כלומר, הקב"ה הצטמצם אולי בכך שהוא נותן לעולם להתנהל באופן חופשי ועל־פי בחירת בני האדם, אבל בפועל, 'מלוא כל הארץ כבודו'. הוא נמצא בכל מקום ביקום. הגר"א תפס את מושג הצמצום כפשוטו: הקב"ה אכן לא נמצא במקומות נחותים".

אבי עולם הישיבות

לכתיבתו של הגר"א יש כמה מאפיינים מיוחדים: קודם כול, כאמור, הוא כמעט לא כתב ספרים עצמיים משלו. עיקר כתביו הם הערות ופירושים שכתב על מיטב הספרות התורנית לדורותיה – מהתלמוד ועד הזוהר. גם הפירושים האלה כתובים בחסכנות מרבית; משפט אחד יכול להסתיר עולם ומלואו. כמו שאומר אחד מחוקריו: "כשהוא כותב על משהו 'כמו שכתוב ב', אני יכול להקדיש עמודים רבים של כתיבה למה הוא התכוון בהשוואה הזו, שמבחינתו היא מובנת מאליה". יתר על כן: הגר"א כלל לא טרח לפרסם את ספריו בחייו. מה שגורם לאותו חוקר להסיק ש"למדנותו הייתה מכוונת לעצמו. הוא לא תיכנן כלל להעמיד תלמידים או תפיסת עולם ולייצר אסכולה".

אולי דווקא משום כך הוא הפך למעצבה המכונן של אסכולת הלימוד הליטאית. זה לא קרה באופן ישיר, כמובן, שהרי כאמור הוא לא פתח ישיבה ולא העמיד תלמידים במובן המקובל של המילה. אבל היו לו בכל זאת כמה תלמידים מקורבים, שהסתופפו בחברתו, בבית המדרש הקטן שהיה צמוד לביתו, ושמעו בצמא את תורתו. הבולט שביניהם היה ר' חיים מוולוז'ין, שלקח את אישיותו החד־פעמית של הגר"א וביקש להפוך אותה לאסכולה. מאז ימי הישיבות הגדולות של בבל בסורא ופומבדיתא, בתקופת האמוראים והגאונים, לא היו בעם ישראל ישיבות מרכזיות. אנשים למדו תורה בבתי מדרש קטנים שהתקיימו במקום שבו התגוררו. ר' חיים חידש את עולם הישיבות הגדולות, והשפיע בכך על כל העולם היהודי.

יש למודל שהציב הגר"א עוד תכונה ייחודית ומשמעותית. חסידיו הפיצו סיפורי מופתים על כך שפעמים רבות הופיעו לפניו "מגידים", מלאכים, וביקשו ללמד אותו את כל סודות התורה. אבל בניגוד לר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, שעליו סופר שמגיד היה לוחש לו את תורתו, הגר"א סירב בתוקף לעזרה הנדיבה הזו. מבחינתו ידע שלא הושג מתוך עמל אישי של הלומד לא באמת יוטמע בו.

טיקוצ'ינסקי מציין שמודל הגר"א הוא שעמד לפני ר' חיים והישיבה שלו, והוא למעשה המודל המכונן של כל האתוס של העולם הליטאי, שברבות השנים הפך למעצב דרכו של כל העולם החרדי: התמסרות מוחלטת ללימוד – החל מעצם עזיבת בית ההורים לטובת הישיבה, ועד טיפוח התפיסה שהלימוד מספיק חשוב כדי שאחרים יפרנסו אותך, ואין צורך שתטרח לעבוד. במזרח אירופה היו אלה הגבירים, שהתחרו ביניהם על שידוך בנותיהם לעילויי הישיבות. בישראל הציונית זו המדינה.

הזילברמנים

באיזו מידה נוכח הגר"א בעולם היהודי, לפחות הליטאי, של ימינו? כאמור, הוא בוודאי נחשב למודל המכונן של כל האתוס הלמדני. אבל ברור גם שרק מעטים, אם בכלל, הצליחו להתקרב לדרגתו. בהקשר הזה מעניין לציין שכמה מהמנהיגים היותר בולטים ונחשבים של הציבור הליטאי דמו לגר"א לפחות במובן זה שהתמקדו אך ורק בלימוד תורה ולא נשאו בשום תפקיד רבני פורמלי – מהחפץ חיים והחזון איש ועד הרב חיים קנייבסקי.

כשהגר"א התמסר כל ימיו ללימוד תורה בלבד, הוא עצמו ובוודאי סביבתו לא חשבו שמודל כזה יכול להפוך דרך לרבים. אבל דווקא במדינת ישראל הוא הפך לכזה. מודל "חברת הלומדים", שהתפתח בקהילה החרדית הישראלית מאז קום המדינה, לא נולד כמובן בהשפעה ישירה של הגר"א. הסיבה הרשמית שבגללה ביקשו החזון איש, ושאר ראשי הישיבות, את האפשרות לפטור את תלמידי הישיבות משירות צבאי ולאפשר להם להתמקד בלימוד, נבעה מחשש כפול: גם מהמכה הקשה שספג עולם הישיבות, והעולם החרדי בכלל, בשואה, ומשום כך היה רצון לשקם אותו. ושנית, היה חשש שאם ילכו הצעירים החרדים לצבא הם לא יצאו ממנו דתיים. מכיוון שאז היה מדובר במאות בודדות של אנשים, בן־גוריון נעתר לבקשה. הוא לא יכול היה לשער, וכמותו גם לא החזון איש, שהמאות יהפכו תוך כמה עשרות שנים לרבבות.

השפעה מסוג אחר קיימת לתפיסתו ההלכתית של הגר"א. אמרנו כבר שהגר"א לא נרתע מחשיבה עצמאית גם בתחום ההלכה, ולא היסס לחלוק גם על השולחן ערוך, ובוודאי על פוסקים אחרים. חוגים שונים בעולם הליטאי ממשיכים היום את פסיקותיו. עולם שלם של מנהגים, המכונים "מנהג ירושלים", נעוץ גם כן במנהגיו של הגר"א וחוג תלמידיו הפרושים.
מזה כמה עשורים פועלת בירושלים קהילה ששמה לעצמה למטרה לאמץ את דרכו ופסיקותיו של הגר"א בכל תחומי החיים. הם מכונים "הזילברמנים", על־שם מייסד הקבוצה, הרב יצחק שלמה זילברמן: יהודי חרדי שעלה לארץ מאנגליה בגיל צעיר. הוא התייתם משני הוריו וגודל על־ידי דודיו. הביוגרפיה הזו הפכה אותו לאדם עצמאי מאוד, המחפש את דרכו המיוחדת בעולם הדתי. אחרי שנים של חיפושים הוא גילה את שיטת הגר"א, והחליט לאמץ אותה ככתבה וכלשונה. הוא וקהילתו, המונה כיום כמה מאות משפחות, התבססו ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים. הם הקימו שם רשת של מוסדות חינוך תחת השם "אדרת אליהו" (שהוא כמובן שם אחד מספריו של הגר"א), שזכתה למוניטין ולחיקוי גם בקבוצות דתיות ובמוסדות שאינם חלק מהקהילה.

הרב צבי פסח דנציגר, המכהן כר"מ בישיבה הגבוהה של הקבוצה, אומר ש"אנחנו מקפידים על שיטת הגר"א מבחינת תוכנית הלימודים. כפי שכתוב בפרקי אבות: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן 15 לגמרא'. כך אנחנו נוהגים. בגיל 5 מתחילים ללמוד תנ"ך, ובניגוד למקומות אחרים אנחנו לומדים ברצף את כל התנ"ך, לא רק ספרים נבחרים. בגיל 10 מתחילים ללמוד משנה, וגם כאן, לומדים את כל המשנה. ורק בגיל 15, אם כי בפועל כבר כשמתחילים ישיבה קטנה, מתחילים ללמוד גמרא. וגם לגבי גמרא – היעד הוא לא פלפולים והתחכמויות, אלא ללמוד את כל הש"ס, מתוך התמקדות בפשט. זה יעד שמוצב לאנשים לאורך 12־10 שנים. לא כל המוסדות מצליחים לעמוד בזה, אבל באופן כללי יחידים רבים מצליחים".

"הדת הכי קרובה ליהדות"

ואיך אפשר לעסוק בגר"א בלי להזכיר את העימות החריף שלו עם החסידות. איתרע הגורל, ודווקא בימי חייו התחילה התנועה הזו לפרוח, בין היתר במחוזות ליטא. זמן קצר אחרי היווצרה, ואחרי שהגר"א הבחין בקיומה ההולך ומתפשט במהירות, הוא החל לנהל מאבק חריף באופן יוצא דופן כנגדה. זה לא היה מובן מאליו מבחינת הגר"א, שבגלל שאיפתו לרכז את כל ימיו בלימוד נמנע תמיד מעיסוק בנושאים ציבוריים. זה היה כנראה הנושא הציבורי היחיד שהצליח לעורר את תשומת ליבו. המשמעות הייתה עצומה: הגר"א לא היסס להטיל חרם על כל תנועת החסידות, וכשר' שניאור־זלמן מלאדי ביקש להיפגש איתו כדי להסביר לו מדוע הוא טועה בהתנגדות לחסידות, הגר"א סירב אפילו לפגישה.

מדוע תיעב כל כך את החסידות? יש לכך נימוקים רבים. אטקס מונה כמה מהם: "קודם כול, צריך לזכור שהוא חי בסך הכול 100 שנה אחרי משבר השבתאות, ובחייו התפרץ גם המשבר הגדול של הפרנקיסטים; אנשים שדיברו כמו השבתאים על עידן של גאולה ועל הצורך לבטל את המצוות לטובתו, וסופם שהתנצרו והפכו לגדולי השונאים של היהדות; כאלה שאומרים לשליטי פולין מדוע וכיצד עליהם לרדוף את היהודים. לא במקרה, הגר"א חשש אפוא מאוד שהחסידות היא וריאציה חדשה של אותה תופעה. היו גם דיבורים על זלזול של החסידים בחשיבות לימוד תורה וכנגד תלמידי חכמים גדולים, ובעיני הגר"א זה כבר נחשב מינות ממש". יש הטוענים שהגר"א התנגד לטיפוח דמות הצדיק בחסידות וראה בכך סוג של עבודת אלילים. ולבסוף, "צריך גם לזכור שרב ששקוע כמוהו בלימוד נעשה תלוי באופן שבו מדווחים לו על מה שקורה, ופעמים רבות הדיווחים האלה הם לגמרי מגמתיים".

ראוי לציין שר' חיים מוולוז'ין, תלמידו הקרוב של הגר"א, ניהל עם החסידים יחסים הרבה יותר קורקטיים. בימיו כבר החל להתברר שהחסידים לא מתכוונים להיות כת שבתאית חדשה ולבטל את המצוות, ולכן הוא הסתפק בניהול ויכוח אידיאולוגי עקרוני עם תפיסתם, אבל לא המשיך את החרמות והרדיפות.

ברונפמן אומר שכבר האדמו"ר הזקן, שנפגע כמובן באופן הקשה ביותר משנאת הליטאים, הקפיד מאוד בכבודו של הגר"א. בדורות מאוחרים יותר השתדלו החב"דניקים להתעלם לגמרי מהסכסוך. הם חגגו בכל שנה בי"ט בכסלו את "חג הגאולה", של שחרור הרבי מן הכלא, אבל לא טרחו להדגיש יותר מדי מדוע ובאשמת מי הגיע לשם מלכתחילה. לפי ברונפמן, העיסוק בזה חזר לכותרות רק בתקופת האדמו"ר השישי, ר' יוסף יצחק (הרי"צ): "אבא שלי עוד למד בישיבת 'תומכי תמימים' של חב"ד בלובביץ' עצמה. הוא היה אחד מזקני החסידים בדורו, וכשהגיע לארץ אחרי השואה ושמע אנשים מדברים על העימות הזה, הוא מאוד התפלא. הוא אמר ש'אצלנו מעולם לא דיברו על זה'. נראה לי שכל עוד החסידות הייתה במקומה, התייחסו לזה כאל דברים שהיו ונשכחו. אבל כשמרכז החסידות ניתק משורשיו ועבר לארה"ב, היה צורך לקשור מחדש את השורשים, ואז כל הסיפור סופר מחדש. הדור של הרי"צ, ובוודאי דורו של הרבי האחרון, כבר הכירו הרבה יותר את העימות".

האמת אפילו מורכבת עוד יותר. מאז ימי העימות בין החסידים למתנגדים, החסידות בכלל, ובתוכה גם חב"ד, נטמעו לגמרי בתוך העולם החרדי וקיבלו לגיטימציה מלאה. אמנם, כדרכה של ההפרדה הברורה הקיימת בעולם החרדי בין אשכנזים וספרדים, ואפילו בין חסידויות שונות, גם ההפרדה בין חסידים וליטאים בהחלט נשמרה. כמעט אין מקרים שזוגות משני החוגים מתחתנים זה עם זה, וכך גם מוסדות הלימוד נפרדים. אבל האנשים עצמם כבר פועלים במשותף בעניינים שונים. ייסודה של אגודת ישראל ב־1913, כגוף פוליטי מרכזי לכלל העולם החרדי, גם הוסיף לתהליך הערבוב הזה.

ואז, במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת, אירע המפנה. המנהיג הבלתי מעורער של העולם הליטאי באותם ימים היה הרב אלעזר מנחם שך. הוא התעמת עם חוגים רבים בעולם הדתי, ובין היתר החיה מחדש גם את העימות עם חב"ד, ועם החסידים בכלל. מקורביו סיפרו שהוא נוהג לומר ש"חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות". העימות עם חב"ד התרחב לסכסוך גם עם כלל העולם החסידי, על דמותו של עיתון התנועה "המודיע", על דמותה של מועצת גדולי התורה, ועוד. בסופו של דבר, פיצל הרב שך את המפלגה ואת העיתון גם יחד, והקים את מפלגת "דגל התורה" הליטאית, את העיתון העצמאי "יתד נאמן" ואת מועצת גדולי התורה הליטאית העצמאית, שבה לא כיהנו אדמו"רים. רק לאחר מכן הוא חזר לאיחוד טכני עם אנשי אגודת ישראל, תחת השם הפוליטי המשותף "יהדות התורה".

במותו של הרב שך הגופים העצמאיים כבר נשארו עצמאיים, אבל האיבה ביניהם פחתה, או לפחות עברה לגלים של קרבה והתרחקות, במקום עוינות מתמדת בזמנו. אבל קרה גם דבר מעניין נוסף: ברבות השנים, אבל במיוחד בעשורים האחרונים, לא רק שהחסידים הקימו ישיבות שחלקן בהחלט עומדות בסטנדרט למדני משמעותי, אלא שגם הליטאים השתנו. חצרות הרבנים הבכירים מנוהלות עכשיו במתכונת חסידית קלאסית: ההנהגה מועברת לעיתים קרובות מאב לבן, והנכדים הם לא פעם עסקנים שרק מבקשים להרוויח ממעמדה של החצר. הגיעו הדברים לידי כך שאנשים רבים החלו לפנות למנהיגים הליטאים, כמו הרב חיים קנייבסקי, עם בקשות אישיות לתפילה וברכה בשעת מצוקה. אפילו על קברו של הרב שך כבר אפשר למצוא "קוויטלך": פתקי בקשה מהסוג שממלאים את קברו של הרבי מלובביץ', ושאר קברים של אדמו"רים חסידיים. הגאון מווילנה מן הסתם מתהפך בקברו.