בית הכנסת הקראי "אברהם אבינו" בשכונה ד' בבאר שבע שוכן בבניין ישן, לבן, מוקף גדר, צופה לרחבה גדולה ושוממה. בדמדומי היום מתקבצים בו כמה מתפללים לתפילת הערב: הם חולצים את נעליהם בחדר צדדי, עוטים טליתות עם פתיל תכלת ונכנסים יחפים לאולם התפילה המרכזי, שאין בו כיסאות ושולחנות. התפילה, בהנהגתו של חכם משה פירוז, אורכת כחצי שעה, מורכבת מפסוקי תחנון ובקשה מן המקרא ומלווה בנשיאת כפיים ובהשתחוויה. אם מתעלמים מהסממנים הייחודיים של התפילה הקראית, הסיטואציה מזכירה תפילת מנחה בכל בית כנסת אורתודוקסי: מתפללים חובשי כיפה ממגוון גילאים מתכנסים אחר יום עבודה כדי להתפלל; על לוח המודעות – הודעות על אירועים בחיי הקהילה, ימי עיון ותורנויות בבית הכנסת; לוח זיכרון גדול מקדם את פני הבאים, עם נרות אדומים דולקים.
חכם משה פירוז, איש גבוה ונעים הליכות, לראשו כובע עגול והוא לבוש חליפה ועניבה, הוא החכם הראשי של העדה הקראית בישראל: בן 45, נצר למשפחה קראית ממצרים, מהנדס במקצועו. בשבע השנים מאז שנבחר לתפקיד מרכז פירוז את ענייני הקהילה הקראית, נאבק עם הממסד על הכרה בצורכי בני קהילתו, אך גם מתפקד כרב קהילה לכל דבר – עונה על שאלות, מייעץ, דורש דרשות ומלמד תורה, ומשתדל לתקן את הדימוי של היהודים הקראים בעיני חלקים גדולים בציבור הישראלי.
"יש תפיסה שגויה", הוא אומר, "כביכול הקראים הם כת נידחת, מיסטית ואזוטרית, ויש כאלה שמתפלאים שאנחנו עוד קיימים. האמירות האלה מצחיקות אותי, והן מראות על גודל הבורוּת. אנחנו כאן, אנחנו חלק מהחברה הישראלית, אנחנו זרם לגיטימי ביהדות. חבל לי שלא מכירים בכך".
אין אצלנו "ככה"
פירוז נולד באור יהודה למשפחה קראית ובבגרותו עבר לבאר שבע והחל ללמוד לתואר ראשון בהנדסה גרעינית באוניברסיטת בן גוריון, ומאז הוא חי בעיר. מזה עשרים שנה הוא עובד כמהנדס באוניברסיטה, לצד פעילותו בקהילה הקראית. כשהגיע לעיר הדרומית, הוא מספר, נקלט בבית הכנסת הקראי המקומי, החל ללמוד בבית המדרש של בית הכנסת והוסמך לרבנות. תהליך ההסמכה כלל בעיקר לימוד של המקרא עצמו: התעמקות במצוות, במשמעויות שלהן, בקשרים שלהן לשאר ספרי המקרא, לצד ספרי פרשנות קראית, ספרי פילוסופיה והיסטוריה. בהדרגה השתלב פירוז בהנהגת הקהילה. ב־2011 נבחר לרב הראשי של העדה, ולפני שנתיים נבחר לקדנציה נוספת.
את ההלכה האורתודוקסית, "הרבנית" בלשונו של פירוז, "כל ילד בקהילה הזו מכיר". מתוך ההיכרות הזו עמד פירוז לאורך השנים על ההבדלים בין היהדות הרבנית לבין היהדות הקראית. לדבריו, "צריך להבין שמבחינה עקרונית, הקראות הציבה איום אינטלקטואלי על הרבנות. אם התפיסה הרבנית מסתמכת על מסורת, על 'אבי לימדני כך' או 'רבותיי לימדוני כך', הרי שבתפיסה הקראית העניין הוא רציונליזם. השיטה הקראית בנויה על רציונל, על תשובה לשאלה למה אני מפרש כך וכך. אנחנו בני אדם רציונליים, והשאיפה היא שאוכל להסביר גם לאדם שאין לו רקע בתורה למה אני מפרש בצורה מסוימת, והוא יבין את זה באופן אינטואיטיבי, הגיוני, בלי 'ככה'. אין אצלנו 'ככה'.
"הבדל נוסף קשור למעמדם של מנהיגי העדה, החכמים. חכם קראי לא מכתיב לקהילה מה לעשות. הוא מפרש את התורה ומסביר אותה, אבל אין אצלנו פסיקות. האינדיבידואל אחראי על מעשיו. אם יבוא אדם וישאל אותי האם מותר לעשות דבר מסוים בחג המצות, אפתח את התורה, אסביר מה כתוב ואסיק את התשובה מתוך הפסוקים. אותו אדם יכול לשמוע את דעתי, ואחר כך לקרוא בעצמו ולהגיד: אני לא מסכים, ולהחליט אחרת. אני לא אראה בו כופר ולא אזרוק אותו מהקהילה, משום שהמטרה היא להסביר את הכתוב לפי הבנתי, ולתת את הידע הכי טוב שאני יכול לתת. אם הוא מחליט לעשות ההפך – זו בחירה שלו. החכם הקראי לא נכנס לחייו של האדם, ושום אדם לא יכול לצוות מצוות על אדם אחר. מעבר לכך: לי אין זכות להכריח מישהו או להגיד לו מה לעשות. אדם יכול בביתו לעשות משהו מסוים, כך הוא רואה את זה, זה חשבון שלו מול הא־ל".
אתה מתאר מחלוקת סביב פרשנות המקרא, לא סביב מנהג או מסורת קודמת.
"תיתכן גם מחלוקת שהיא על בסיס מנהג או מסורת אחרת. בבתי כנסת אני דורש בשבתות ומסביר, ואדם יכול לשמוע ולומר שבבית הוריו נהגו באופן שונה. כולנו חיים תחת מנהגים, וגם אצלנו יש מנהגים, אבל מנהג לעולם לא יחליף מצווה. במקרים נדירים של התנגשות בין מנהג לבין מצווה, לעולם המצווה תהיה עליונה למנהג, ואף פעם לא תמצא שהמנהג מכופף את המצווה. זה לא קיים.
"היהדות הקראית עומדת על שלושה עמודי תווך: המקרא, ההיקש הלוגי וסבל הירושה, כלומר, אופן קיום המצוות והמנהגים שהועברו מאב לבן במשך הדורות. הכלי להבנת המקרא הוא כללי השפה העברית. הדבר החשוב ביותר הוא שתהיה קוהרנטיות. אם אני מחליט שאני עושה היקשים בין מצוות שונות, לא ייתכן שבתחום מסוים, עריות נניח, לא אעשה היקשים. אין תפיסה כזו. אם זהו הכלי שבאמצעותו אני מנתח את התורה, והתורה ניתנה מאת הקב"ה שלמה ותמימה, הכלי הזה חל על כל התורה".
רב כמנגיש ולא כפוסק
פירוז טוען ש"התפיסה שלנו היא שבמעמד הר סיני כולם היו קראים. משה הוריד תורה אחת, לא שתיים. משעה שנפסקה הנבואה אבד הקשר הישיר שלנו עם הא־ל – למעט הקשר שמתקיים דרך המקרא. התפיסה הקראית אומרת שאם אין לנו נביאים, נחזור צעד אחד אחורה – למקרא. אנחנו לא מקבלים את התפיסה שיש פלוני או אלמוני שיש לו קשר עם הקב"ה והוא מדבר עם הא־ל. ולכן, מה שנותר הוא לעשות את רצון הא־ל, ואנחנו עושים את רצונו על פי מצוותיו בתורה. אנו מאמינים שהתורה שלמה ונצחית, ורצון האל הוא שנקיים את מצוותיו כפי שהן ניתנות בכתובים".
מה אם כן התפקיד של ספרי פרשנות קראיים מאוחרים יותר? אם הדגש הוא על הסקת מסקנות מתוך המקרא, מה הצורך בפרשנות מאוחרת?
"ספרי הפרשנות הקראיים נכתבו כדי להסביר את המצוות לקהילה. קח למשל את חג המצות: ספרי הפרשנות יסבירו מה הכתוב מחייב, מה צריך לעשות, מה ההלכה הרבנית פוסקת במקרה כזה ולמה אנחנו עושים אחרת. תפקידו של החכם הוא לקחת את הכתוב ולהנגיש אותו, להסביר את הדברים בשפה פשוטה. אבל חשוב להבין שההיררכיה של הקורפוס הדתי היא כזו שהתורה היא למעלה, ומתחתיה כל שאר הספרים. דברי פרשן לא יכולים לסתור את הכתוב. לא ייתכן מצב שבו חכם מסוים אומר משהו שעוקר את המקרא. יש דברים שאי אפשר לקיים בגלל עובדות במציאות, אבל ככלל המקרא בראש, וממנו נגזרות הפרשנויות האחרות".
אני רוצה לחזור לעיקרון שהצגת קודם לכן – הקריאה בתורה והסקת המצוות לפי היגיון. האם לא נכון יהיה לומר שההיגיון הוא דבר שמשתנה מאדם לאדם, ובין תקופות שונות?
"ממש לא. הפרשנות הקראית היא פרשנות פשט. אין דרש, אין סוד, אין רמז, זה לא קיים בכלל ואפילו אסור. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל, למעט מקרים מסוימים שבהם התורה כותבת באופן מטפורי. כשהעקרונות שלך הם רציונליות מצד אחד ופשט מצד שני, אין יותר מדי אפשרויות להבין את המקרא. לכן גם רוב הקהילות הקראיות מקיימות אותן פרקטיקות. תסתכל על קראים שנמצאים בתורכיה, במצרים, בארצות הברית – הכול נראה אותו דבר, אולי חוץ ממנהגים תרבותיים שונים. ברמה העקרונית, אין הרבה חידושים".
מה בנוגע למעמדו של החכם הקראי? אם מדובר בתהליך של הסקת מסקנות מתוך המקורות על פי היגיון פשוט, מה תפקידו של החכם?
"תפקידו של החכם הקראי הוא בעיקר ללמד ולהסביר. אם אדם מסוים שואל אותי שאלה, ואני עונה לו ומוכיח את התשובה שלי מהכתוב, ואותו אדם נותן הסבר משלו, וההסבר לא מדויק – אני צריך לנסות ולהגיב להסבר הזה: לומר, למשל, שהדברים נכונים רק במקרה מסוים, אבל במקרים אחרים בתנ"ך אנחנו מוצאים מציאות אחרת, וכן הלאה. לחכם הקראי יש הידע הרחב במקרא, שאין בהכרח לאדם ממוצע. זה הבדל של ידע והעמקה. כשאני למדתי לרבנות, החכם שלימד אותי ישב איתי ועברנו יחד על כל התורה, מילה מילה, ויצרנו קטגוריות של המצוות: מצוות מלחמה, מצוות חקלאות, חגים – וכך אפשר לראות את הקשר בין מצוות בתוך כל קטגוריה, ואת הקשר בין הקטגוריות עצמן. זה לא ידע שאפשר לצבור בשנה או שנתיים. יש כאן לימוד עקבי שעוזר לך לייעל את התשובות וההסברים שלך עם השנים, מה שלרוב האנשים אין זמן או יכולת לעשות".
מעמד לא מעוגן
בבית הכנסת הקראי, עם סיום התפילה, אני שם לב למזוזות הייחודיות שמוצבות על משקופי הפתחים: מעין גרסאות מוקטנות של לוחות הברית, ועליהן עשרת הדיברות. "בתורה כתוב 'וכתבתם על מזוזות ביתך'", מסביר פירוז. "מזוזה היא משקוף של פתח, והחכמים הקראים פירשו שלא צריך לכתוב את כל התורה על המשקוף, אבל עיקרי הדברים צריכים להיות על הדפנות. כשאתה נכנס לבית או לאולם, אתה צריך לראות את מצוות הא־ל, והרעיון הוא שאדם תמיד יהיה ירא א־לוהים. אין עניין בהסתרת הפסוקים מאחורי בית מזוזה – הרעיון הוא שאדם תמיד יסתכל על הדברים ויזכור את הא־ל".
אני שואל את החכם פירוז על החיים כמיעוט יהודי קראי בתוך מדינת ישראל, והוא מבחין בין הרמה האישית לרמה המוסדית. "רוב אזרחי מדינת ישראל, לצערי הרב, הם חילונים", הוא אומר. "לא מעניין אותם במה אתה מאמין או אילו מצוות אתה מקיים. הזיקה של רוב האזרחים במדינה למסורת היהודית קלושה מאוד. אנשים עושים על האש בשבת, נוסעים בשבת ועובדים בשבת. קח את מדינת ישראל בשבת, ותשווה אותה לכל אחת ממדינות אירופה – זה נראה ממש אותו דבר, ואני חושב שמשה רבנו היה עצוב מאוד אם הוא היה רואה את מדינת ישראל בשבת. בגלל שהמדינה איננה מדינה דתית, ברמה היומיומית אנחנו מסתדרים כאן מצוין – כל אחד הולך לבית הכנסת שלו, מתפלל וחוזר הביתה, ואין כל כך חיכוך. החיכוך נגזר מהתנהגות של בני אדם. ככל שאדם יותר בקיא במורשת שלו, ויודע מי הוא ולמה הוא עושה את מה שהוא עושה, יש פחות חיכוך".
וברמה המוסדית?
"כאן כבר יש בעיה. הקראים חיים במדינת ישראל מאז שנות החמישים, וככל שזה יישמע אבסורדי, המעמד האזרחי של יהודי קראי לא מעוגן בחוק עד היום הזה. דה פקטו יש לנו אוטונומיה דתית מוחלטת – שוחטים, חזנים, קברנים ואטליזים משלנו. אנחנו מחתנים לבד, מגיירים במכון גיור משלנו. אבל דה יורה, בחוק הישראלי לא תמצא שום פסיקה או התייחסות למעמדם של קראים. את המחוקק זה לא מעניין, כי אנחנו מיעוט, ואין לנו כוח אלקטורלי, ובג"ץ לא רוצה להכניס את הראש לעניין הזה, כך שזה נשאר תלוי ועומד. יש כל מיני נקודות חיכוך כאלה, שלא מוסיפות לנו הרבה נחת. אני אזרח המדינה, שירתּי שלוש שנים בצבא, שירתי במילואים, אני משלם מיסים ומקיים את כל חובותיי כאזרח, אבל אין זכויות".
מצבם של חיילים קראים בצה"ל, לעומת זאת, טוב בהרבה: פקודות מטכ"ל מאפשרות לחייל קראי דתי לצאת לביתו בשבתות ובחגים, מכיוון שבבסיסי צה"ל אין בתי כנסת קראיים. פירוז מספר על חוויה לא נעימה שחווה הוא עצמו כשהיה חייל בשירות סדיר: רב הבסיס התנכל לו בגלל אמונתו הדתית.
"הגיע יום תרועה, מה שמכונה בהלכה הרבנית 'ראש השנה'", הוא מספר. "הסברתי שאני צריך לצאת, ורב הבסיס לא היה מוכן לשחרר אותי. הוא ניסה להתחכם ולהתווכח איתי, והייתי בסך הכול חייל צעיר. נאלצתי להישאר בבסיס בחג, והגשתי קבילה נגדו. תוך זמן קצר הוזמנתי ללשכתו של הרב הצבאי הראשי אז, גד נבון, בקריה. הוא קיבל אותי בצורה מאוד מכובדת, התנצל, אמר שיש לו כבוד גדול לבני הקהילה, ועוד לפני שחזרתי לבסיס שלי התברר שרב הבסיס ננזף, ומאז לא היו עוד בעיות. היום המצב שונה לגמרי: אנחנו נמצאים בקשר עם הרבנות הצבאית הראשית, ואם יש בעיות פותרים אותן מיד. לכן אמרתי שחיכוכים אישיים בדרך כלל נגזרים מאופי. בני אדם הם בני אדם".
לא הולכים עם הראש בקיר
אילו דילמות מגיעות אליך כרב קהילה?
"כמעט אין שאלות של שחור ולבן. לא פעם יש שאלות על מצוות מסוימות שכבר לא קיימות בתפיסה הרבנית, בעיקר בנושאים של טומאה וטהרה, שנשמרות בהקפדה במסורת הקראית. אדם שהוא טמא טומאת קרי לא ייכנס להתפלל, והוא צריך לדעת איך להיטהר; כך גם יולדת. יש לפעמים שאלות סביב חג המצות, על מוצרים חדשים שיצאו לשוק והאם מותר לאכול אותם. ככלל, בחג המצות אנחנו לא מכניסים הביתה אוכל מתועש, אלא אוכלים ירקות, פירות, ביצים, חלב ובשר. יש גם מקרים של מוצרים שכוללים חומר שעשוי מעצמות של חיות טמאות, ובמקרה הזה התשובה שלי הייתה שמותר לאכול רק בד"ץ העדה החרדית".
מה עם שאלות אישיות יותר שמגיעות אליך?
"יש גם כאלו. מתייעצים איתי על בעיות בנישואין, על גירושין. אני מחתן זוגות, ועושה הדרכה לזוגות לפני הנישואין. אני מסביר מאיפה במקרא נובעים החובות של האישה והחובות של הגבר, מה היא חייבת ומה הוא חייב, ואני מנסה להציג את ההשלכות של הדברים לעולם המודרני, לתת להם כלים כדי שידעו לחיות את התורה בחיים המודרניים.
"בכלל, זה עיקרון חשוב אצלנו – אנחנו לא הולכים עם הראש בקיר, כמו שבדרך כלל חושבים. לפני כמה שנים קראתי מאמר של הרב בני לאו, שבו הוא תקף רב אורתודוקסי אחר, וכתב משהו בסגנון: 'אתם עיקשים כמו קראים'. פניתי אליו במכתב, והוא התנצל. זה נובע מתפיסה שכביכול לקראים אין פרשנות, כאילו כל מה שאני עושה הוא לפתוח את הספר ולראות מה כתוב. זו פרשנות מעוותת".
פירוז אומר שהוא לא חושש מהמשכיותה של הקהילה הקראית, ומספר על אנשים חדשים שמצטרפים לעדה כל העת. "אני לא עושה מיסיון", הוא אומר. "אני לא הולך ורודף אחרי אנשים שיצטרפו לקהילה. האמת היא אמת, והיא מונחת כאן. אני יודע שאני עושה את תורת האמת, ואין לי ספק שמה שאני עושה הוא נכון, ושלי ולשאר היהודים הקראים יש ברית עם הכוח הכי חזק בעולם. זה ברמה התיאולוגית. ברמה המעשית, אבותיי עלו ממצרים למדינת ישראל חסרי כול, והשתתפו בהקמת המדינה. היום אנחנו קהילה גדולה יותר, מבוססת ומשכילה יותר. הצעירים שלנו הם צעירים ישראלים לכל דבר, אנחנו מגיירים ומקבלים אל תוך הקהילה יהודים שרוצים להצטרף אלינו. האמת היא אמת, אי אפשר לשנות את האמת.
"מה שמפריע לי בעיקר הוא שבמדינת ישראל יש תפיסה כאילו יש רק דרך אחת להיות יהודי, בעוד שזה מעולם לא היה ככה. זה לא נכון היסטורית. במדינה שאמורה להיות מדינת היהודים יש פוליטיקה שמאלצת את היהודים שחיים כאן לחיות על פי צורת חיים מסוימת, אף על פי שזה מעולם לא היה. האירוניה היא שבגולה קל יותר להיות יהודי מאשר במדינת היהודים. הקהילה היהודית הקראית השנייה בגודלה בעולם נמצאת בקליפורניה. אף אחד לא אומר ליהודים שם שהם יכולים או לא יכולים להתחתן, או אוסר עליהם לכתוב 'כשר' באטליז, משום שזו מדינה שיש בה הפרדת דת ממדינה. אז או שהחוק יעבוד בשיטה של פלורליזם דתי, ותהיה ועדה שכוללת נציגים של כל הזרמים – או שתהיה הפרדת דת ומדינה. תנו לנו לחיות את חיינו, אל תאלצו אותנו לנהל מאבק יומיומי על הזכויות שלנו, כמו שקורה כאן כבר כמעט שישים שנה".
יש לך תקווה שהדברים ישתנו?
"כן. דיברנו כאן בעיקר על החיכוכים ונקודות המחלוקת, אבל חשוב לי להסביר שיש הרבה מן המשותף. אנחנו חוגגים את כל החגים שיהודים רבניים חוגגים, חוץ מחג החנוכה; אנחנו חוגגים את יום העצמאות, אנחנו אזרחי המדינה, דוברים עברית, משרתים בצבא. עד נקודה מסוימת רב המאחד על המפריד, והתפקיד שלנו, כאנשים דתיים, הוא להרבות אהבה בין בני אדם ולהצביע על נקודות ההשקה, ולא על הפירוד".
