חנוכת המשכן הייתה אירוע שיא בשנות הנדודים במדבר. "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כג־כד). האש היוצאת מלפני ה' מסמלת את השראת השכינה האלוהית על המשכן ועל העם. בני ישראל הגיבו בשמחה וביראה, ופָחַד ורָחַב לבבם.
רגע לאחר מכן אותה אש איכלה והמיתה את נדב ואביהוא בני אהרן: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (י, ב). קולות הרינה נדמו. האם התחלפו בקולות השבר והזעקה המצופים? התורה מספרת רק על תגובת משה ואהרן. אחרי הפסוק המודיע על מותם של בני אהרן פונה משה אל אהרן ומצטט את הקב"ה. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר, 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד'. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (שם, ג). נראה שאפילו למשה לא היו מילים משל עצמו שיוכל לומר לאחיו ברגע הנורא, והוא הסתפק בציטוט. ואהרן? האב ששני בניו מתו עליו ברגע אחד פתאומי ונורא, מה הוא אומר? את תגובת אהרן למוות הפתאומי של שני בניו ולדברי משה מתמצת הכתוב בשתי מילים מצמיתות: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
דממת אהרן מתפרשת בדרכים שונות, ואף הפוכות. אברבנאל בפירושו לתורה מסביר: "שנהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים. גם לא קיבל תנחומים ממשה כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו". פירוש אחר, הנשען על השוואות פילולוגיות לאוגריתית ולאכדית, גורס שהשורש דמ"ם מבטא לא שתיקה אלא אנחה כבושה, אנקה, מלמול תוך כדי בכי שקט. תרגום ירושלמי והרמב"ם בעקבותיו הולכים לכיוון אחר לגמרי. הם מפרשים "ושבח אהרן": אהרן הודה לא־ל על האופן שבו נלקחו בניו. כיוון דומה, אם גם מתון יותר, נוקט המדרש המובא בתלמוד הבבלי (זבחים קטו, ע"ב) ובמקומות נוספים ורש"י ההולך בעקבותיו. הם רואים בדממה של אהרן דווקא מצב של השלמה ונחמה, ומסבירים שאהרן קיבל עליו את הדין ואף התנחם בדברי משה.
ההצעות הפרשניות מזכירות את ההגדרות הפסיכולוגיות לשלבים בעיבוד אירוע של אובדן פתאומי. פעמים רבות התגובה הראשונה היא קיפאון (freeze): "שנהפך לבו והיה כאבן", כדברי אברבנאל. התגובה השנייה היא זעקה (fight): אלה הם אותם פרשנים המתארים אותה כבכי חנוק. התגובה השלישית היא הכחשה (flight), ונראה שאיש מן הפרשנים אינו מייחס אותה לאהרן. התגובה המאוחרת יותר היא השלמה וניחומים, "ושבח אהרן"; או כדברי המדרש: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן – אין שתיקה אלא תנחומין" (אבות דרבי נתן נוסחא א', פרק יד).
שלבים בעיבוד האבל
הרמב"ן ער כנראה לשלבים בעיבוד האבל, ומשלב בפירושו שניים מהם. הוא מפרש שתגובתו הראשונית של אהרן הייתה בכי מר. השתיקה, מסתבר, היא תגובתו השנייה, כנראה לאחר דברי משה אליו: "וטעם 'וידום אהרן' שהיה בוכה בקול ואז שתק" (רמב"ן ו, ג).
המשורר אברהם חלפי כתב על כך את שירו 'תחילה בוכים':
תְּחִלָּה בּוֹכִים.
אַחַר־כָּךְ הַבֶּכִי מִתְאַבֵּן.
אַחַר־כָּךְ זוֹכְרִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:
אֶת נְפִילַת הַבֵּן.
וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר.
אוֹ מְדַבְּרִים עַל גֶּשֶׁם וְעַל מַה־נִשְׁמָע.
וְעַל מַשֶּהוּ עוֹד. וְעוֹד עַל מַשֶּהוּ.
וְהָאֹזֶּן בֵּין כֹּה לֹא תִּשְמַע.
וְשׁוֹתְקִים.
וְקָמִים מִן הכַּסֵּא. וְיוֹשְבִים. וְקָמִים. וְשׁוּב.
וְיוֹדְעִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:
לֹא יָשׁוּב.
אך אפשר לשלב בין הפירושים גם בצורה אחרת: יש צעקה שהיא שתיקה. את הגשר הפרשני הזה מצאתי באחת היצירות החשובות ביותר במאה ה־20 – "הצעקה" (בנורווגית: Skrik) של אדוורד מונק. דמות אקספרסיבית נראית בו עומדת על גשר, ראשה דמוי גולגולת מת ופיה פעור בצעקה. ברקע נוף עוועים אדום־שמיים עם פיורד נורבגי שחור־מַים. נהוג לקשור את היצירה אל תולדות חייו של האמן, אך מונק כתב ביומנו בשנת 1892 על הרקע ליצירתו:
צעדתי לאורך הכביש עם שני ידידים. השמש שקעה. הרגשתי קורטוב של מלנכוליה. פתאום השמיים שינו את צבעם לאדום דם. עצרתי, נשענתי על המעקה, עייף לחלוטין, והבטתי בעננים הלוהטים שנתלו כדם וכחרב מעל הפיורד הכחול־שחור ומעל העיר. ידידיי המשיכו ללכת. אני נותרתי מאחור – רועד מפחד. ושמעתי צעקה חזקה, בלתי נגמרת, הבוקעת לתוך הטבע.
נראה מדבריו שהזעקה הבוקעת מהפה האילם של הדמות לא מבטאת אירוע מסוים אלא את החרדה הקיומית האנושית, שהיא מעל לזמן ומעבר למקום. ייתכן שזו גם הייתה דרכו של האמן לעבד את האבל האישי שלו. היצירה מטלטלת את לב כל רואיה.
אדוורד מונק (1863־1944) היה צייר אקספרסיוניסטי נורבגי, ואחד האמנים המשפיעים ביותר על צמיחת הזרם האקספרסיוניסטי של תחילת המאה ה־20. בילדותו היה מוקף חולי ומוות של בני משפחתו האהובים: אמו חלתה בשחפת ומתה כאשר היה בן חמש, ובהיותו בן ארבע־עשרה נפטרה גם אחותו האהובה שהייתה מבוגרת ממנו בשנה אחת בלבד. גם מחלות נפש ליוו את המשפחה, והאמן עצמו סבל מהתקפי חרדה. אין פלא שיצירתו עוסקת לא מעט בחולי ובייסורים.
רק הדומם שומע
"הצעקה" הוא שמה של סדרת ציורים והדפסים שנוצרה בין השנים 1893 ו־1910. בכל הציורים וההדפסים בסדרה נראית דמות אדם המצוירת בקווים מופשטים ניצבת על גשר עץ על רקע הפיורד של אוסלו, כפי שהוא נשקף מהגבעה של הפרוור אקברג.
הציור שלפנינו אינו ריאליסטי. הוא עשוי בצבעים עזים אך עכורים. שולטים בו גוני אדום וכחול וצבע שחור. השמיים הכתומים־אדומים משרים אווירה אפוקליפטית. ייתכן שהצבע האדום ביצירה מסמל את מחלת השחפת שבני משפחת האמן סבלו ממנה. משיכות המכחול המפותלות והעצבניות היוצרות את השמיים, את הים ואת הפיורד מחוללות תחושה שכל היקום בוער ונע סביב הדמות. נדמה שהטבע הסוער והמדמם משקף את מצבה הנפשי בעוד היא עצמה עומדת קפואה במקומה.
הדמות לבושה בגד שחור, אוחזת בידיה את פניה דמויי הגולגולת, אולי אוטמת את אוזניה כדי לא לשמוע את הצעקה הנוראה הבוקעת מפיה הפעור שלה. פיה, עיניה ונחיריה מעוצבים כחורים שחורים. קשה לדעת אם מדובר בגבר או באישה. הרחק מאחור צועדות שתי דמויות גבריות קטנות, שאף הן אינן ניתנות לזיהוי או אפיון. הן נראות נינוחות, ונדמה שאינן שומעות את הצעקה. המראה הרוגע של הדמויות, כמו גם יחסי הגודל בין הדמות הזועקת לבין הדמויות הקטנות שבמישור האחורי של התמונה, מדגישים את בדידות הדמות שבחזית.
הדמות הזועקת עומדת על גשר אלכסוני. גם גופה מתעקל ומתפתל. רגליה אינן מתוארות. היא נראית כמי שהקרקע נשמטת תחתיה והיא מחליקה כלפי מטה. הקומפוזיציה האלכסונית והחדה, וכמותה גם קווי הנוף המפותלים, יוצרים תחושת מתח וסכנה. הפרספקטיבה כל כך קיצונית, שנדמה שהדמות פורצת מתוך התמונה אל עבר החלל שהצופה נמצא בו וזועקת לעזרתו.
הצעקה מהדהדת גם בעולם המתואר בתמונה. כוחות הטבע חשים במצוקה, ומגיבים לה, כאמור, בקוויהם המתפתלים בסערה ובצבעיהם העזים. אפשר לדמות את הקווים החזקים האלה לתנועת גלי הקול. הצעקה מהדהדת בעולם, אך דומה כי רק הדוממים שומעים אותה. לא שומעים אותה האנשים המהלכים בנחת מאחור, אף לא הדמות הצועקת האוטמת בידיה את אוזניה. והצופה – האם הוא שומע? תמונה הוא רואה, אך קול אינו שומע. כך מנציחה התמונה את התחושה שהאבל גדול מנשוא והעולם אינו יכול או אינו רוצה להכילו – אך גם את הפורקן שבצעקה ואת השתתפותם של השמיים והארץ בצער הקיומי.
השמיים השרופים בצבעי אש הזכירו לי את האש שירדה מן השמיים ושרפה את נדב ואביהוא. אהרן לא רק דמם אלא גם דימם. הוא עצר את בכיו – אך בניגוד לתחושה העולה מן היצירה של מונק, היה מי ששמע את בכיו וגם את שתיקתו. משה ציווה על הכוהנים להמשיך בעבודתם במקדש הדממה, ועל העם ציווה לבכות: "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא י, ו). אהרן אמנם דמם, אך העם כולו דמע איתו באבלו.
ציורי "הצעקה" היו לסמל לייסורי האדם המודרני ולחרדה האקזיסטנציאליסטית. אחד מהם נמכר במכירה פומבית של סות'ביס ב־2012 במחיר שיא של כ־120 מיליון דולר. ההתקבלות המדהימה של ציור זה בתרבות המערבית מעידה כי גם בזמננו המנוכר יש שומע לצעקה: זעקת האבל והמצוקה של מונק נוגעת, מתברר, בליבותיהם של מיליוני בני אדם.
פרק מתוך "אמנות כפרשנות" חלק ב' שיצא לאור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים
