יום השמיני, יום חנוכת המשכן, הוא היום שבו באה התגלות השכינה בו. במספר מקומות בתנ"ך מסופר על חנוכת המקדש והשראת השכינה, ובדברינו הבאים נשווה את תיאור היום השמיני שבספר ויקרא לשאר החנוכות שבמקרא.
כל חנוכת מקדש באה עם התגלות, וכל תיאור של התגלות יש בו מן ההגשמה. סודו של ספר ויקרא הוא שתיקתו, ומילותיו הן גילוי שאינו אלא הסתר, בבחינת – אספרה כבודך ולא ראיתיך, אדמך אכנך ולא ידעתיך. כלל יסוד בלימודנו הוא שאין כל התיאורים שבמקראות שווים. כלל נוסף בידינו – לעולם ספרי התורה הם מעל ספרי הנ"ך, במיוחד בזיקוק תיאורי ההתגלות.
אין מרשם להתגלות
חנוכת מקדש שלמה מסופרת בספר מלכים א (ח, ג־יא): "וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹן. וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ… וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים… וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'". נסכם את הכתוב במילותינו: שלמה והעם העלו את הארון, ומיד שרתה שכינה.
המילים המתארות את השראת השכינה במקדש שלמה דומות למילות הסיום של ספר שמות (מ, לד־לה): "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". הפסוקים לפני כן בספר שמות מתארים את סיום מלאכת המשכן על ידי משה (שם, לג־לד): "וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה [פרשה פתוחה]. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד…" פסוקים אלה מתארים בצורה אחרת את סדר הדברים.
בספר מלכים, השראת השכינה הגיעה מיד לאחר הכנסת הארון. הייתה מעין "פעולה נכונה" שהובילה אליה. לעומת זאת, בספר שמות מספרים על סיום מלאכת המשכן, לאחר מכן יש פרשה פתוחה, ולאחריה, כמו בהפתעה, באה ההתגלות – משמע שאין תוכנית ומרשם קסם המביא להתגלות ולהשראת השכינה.
גם תיאור חנוכת המשכן של היום השמיני שבספר ויקרא שונה מתיאור ההתגלות במקדש שלמה. אין שם ארון ולאחר הקרבת הקורבנות גם אין התגלות מיידית, ושוב משמע שאין מעשה מסוים המביא את ההתגלות. יוצא אפוא שהן בספר שמות והן בספר ויקרא יש התעלמות מן הארון ובכך כתובים אלו אומרים בדממה את נבואת ירמיהו (ג, טז־יז): "וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד. בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם".
האש אינה הכבוד
היבט אחר שניתן להשוותו בין המקורות הוא תיאור ההתגלות. הן בספר שמות והן בספר מלכים תמונת ההתגלות דומה. בשתיהן ניתן ציור גרפי שלה: "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות); "כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (מלכים). בניגוד לכך, בספר ויקרא אין תיאור של העצמות האלוהית. כל שנאמר הוא "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ט, כג־כד).
מה ראה העם ומה תיאור ההתגלות? הכתוב בספר ויקרא אינו מספר על ענן או ערפל. האש שיצאה מגבוה אינה העצמות האלוהית אלא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'. אין בספר ויקרא אפוא תיאור של ההתגלות אלא רק אמירה שהייתה כזו. אין הפה יכול למצוא את המילים שיתארו אותה. ייחודו זה של ספר ויקרא יודגש גם בהשוואת פסוקי ההתגלות של היום השמיני לתיאור כבוד ה' בהר סיני:
"וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, יז).
"וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כג־כד).
המילים כמעט אותן המילים, אולם התיאור אינו אותו התיאור. בספר שמות ישנו תיאור של מַרְאֵה כְּבוֹד ה' שהוא כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת, ואילו בספר ויקרא אין תיאור אלא פועל – וַיֵּרָא כְבוֹד ה', ומה ראו? על כך אין תיאור. בספר שמות האש האוכלת היא תיאור של כְּבוֹד ה', ואילו בספר ויקרא האש יצאה מלפני ה' ואין היא כְּבוֹד ה', שהוא כביכול העצמות האלוהית. יוצא אם כן שהתיאורים בספרי שמות וְ־ויקרא, הדומים במילותיהם, שונים במהותם.
ספר ויקרא מתחילתו מוקפד והדוק במילותיו המתארות רק את אשר צריך לעשות, ואין ולו מילה של התעלות, והנה באים פסוקים אלו כהתפרצות, וההתרגשות של העם כולו אף היא התפרצות, כביכול אי אפשר היה יותר לעמוד מנגד: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ט, כג־כד). באותו רגע מפעים, שני בני אהרן לא ידעו את הגבול והתקרבו אל אשר אסור להתקרב. הם לא עמדו מנגד, ורצו להתקרב. המחשבה שקירוב מקום הוא קירוב לאלוהות חוטאת בהגשמת ההתגלות.
"מטי ולא מטי" – נוגע לא נוגע. אם יאמר לך אדם נגעתי באלוהות, כביכול אחזתי בה, הרי הוא כנדב ואביהוא. לעולם אנו עומדים אל מול ההתגלות. הכול מפעים ומרגש, אך איננו יכולים לתאר את אשר רואה האדם. אין לנו אלא לרקוד ולרון במקומנו, ולא להבין דבר.
