להגיד על "לחטוב עצים" שהוא טוב יותר או עמוק יותר או חלש יותר משאר ספריו של תומס ברנהרד שתורגמו לעברית, ובכלל לעמת ספר אחד של ברנהרד עם משנהו – יהיה מעשה לא אחראי. תומס ברנהרד, הסופר האוסטרי שמת ב־1989 והותיר אחריו 13 רומנים ועוד מחזות ונובלות, הוא תופעה ספרותית ייחודית. דומה כי כל ספריו הם בעצם יצירה ריבוזומית אחת גדולה, ואם אהבת את "ילד" או "מרתף", כלומר אהבת בכל נפשך ונשמתך, סביר להניח שתאהב כך את ספריו האחרים. וזאת בדיוק מאותה הסיבה, שהם בעצם מעין אותה יצירה. לכן להמליץ בפני אוהביו על עוד כותר שלו שיצא בעברית יהיה אלמנטרי מדי.
מתוך הנחה שיש ציבור קוראים שמראש פסל את ספריו, מסיבותיו הוא, מוצדקות ככל שיהיו – פטפטן שלא מספר סיפור ליניארי וחוזר שוב ושוב על מה שהוא כותב; מיזנטרופ אובססיבי שראוי היה לחיות בצינוק קיומי – דומה שכל ביקורת תהא מכוונת עבור "קולות ספרותיים צפים", כלומר עבור אלו שטרם ביצעו את הסלקציה המכוננת. אלה אולי עדיין תוהים איך לעכל את היציקות הספרותיות הרפטטיביות הללו, ואולי, כמו כל אנומליה ספרותית, הם רק צריכים מעין מפתח סול קריאתי, כי לפני שקוראים בברנהרד צריך לסנכרן את מערך הציפיות מחדש. כלומר, אם פוצחים בקריאה מתוך הנחה שמדובר בספר שצריך לשפוט לפי קריטריונים ביקורתיים קונפורמיים, כמו למשל עלילה או דמויות – מפח הנפש עלול לקרות כבר בעמודים הראשונים.
ולפני כן, חשוב לדעת, כניסה לתוך עולמו המיזנטרופי, האובססיבי, המצחיק והעצוב של ברנהרד היא כניסה לתוך טריטוריה טקסטואלית ייחודית. היא מרגישה כמו כניסה לתוך אגודה כמעט סודית (ודרור בורשטיין חשף טפח תחושתי מכך בספרו "הרוצחים"), מעין מועדון מפוקפק ופלאי, שלא זקוק כלל להחצנה, מותג או טקס עבור הדבר שמכונן אותו, אלא פשוט להיות בו, ובמידת מה להרגיש בר מזל, כי מי שנהנה מכתיבתו של ברנהרד הוא בר מזל.
זו הנאה שאין דומה לה, גם לא דרך סופרים מופלאים אחרים. אפשר לומר כמעט שזו הנאה שכרוכה בסבל מזכך, בצייקנות נפשית מסוימת, שאפשר לכנותה באופן די אוקסימורוני הנאה מרירה ומפוכחת. וגם הנאה אירונית, כי משום מה, דרך הקריאה בנפתולי השצף הברנהרדי, דרך פעולת הפורקן התת־אנושית הזו, אתה דווקא מסיר מעצמך רעלים נפשיים והופך לאדם טוב יותר ואוהב בריות. התחושה אחרי קריאה בו היא שבילית עתה שעתיים מול שק איגרוף והוצאת את כל האגרסיות, ועשית זאת תוך צחוקים פרועים ומביכים ומציצניים. אבל עתה הנך אדם מעט מטוהר יותר, נפשית ורוחנית.
המידע מוכמן בחזרות
ב"לחטוב עצים" מופיעה שוב דמותו של האני הדובר הברנהרדי הקלאסי, סופר שמהלך יום אחד ברחוב ראשי בווינה כדי לקנות עניבה, ולצערו פוגש זוג מכרים ותיקים מלפני עשרים וחמש שנה, התקופה שבה היה יותר תמים וקליל ופחות נוקשה, והם מבשרים לו – למרות שהוא כבר יודע זאת – שחברתם המשותפת יואנה תלתה את עצמה. בהזדמנות זו מזמינים אותו בני הזוג, מלחין ואשת חברה בוהמיינית, לסעודת ערב אמנותית בביתם, ושם מתנהל כל הרומן, כלומר בתודעתו ובמחשבותיו עת הוא יושב אצל בני הזוג, מוקף אנשים שהוא לא סובל המעוררים בו בחילה ודחייה, וכולם מחכים לאיזה שחקן תיאטרון מפורסם ומגלומני כדי שיוכלו להתחיל לאכול ארוחת ערב הרבה אחרי חצות, ועד אז לשתות שמפניה ובעיקר להתבשל בתוך המיץ של עצמם.
זו למעשה כל התנועה החיצונית ברומן שכולו מונולוג – הארוחה, ובסופו – סיום הארוחה. אבל תוך כדי שהוא יושב ומחכה כמו שאר המוזמנים לאותו שחקן – שאחר כך יגיע וינפק מופע מרהיב של פטפטנות אווילית, מלאת סתירות ומגוחכת – הוא מתחיל לנבור בהיסטוריה שלו עם בני הזוג המארח שאותם הוא שונא ומאשים שבגדו בו, וכן מספר את עלילותיו עם אותה יואנה שתלתה את עצמה. כאן הוא כמעט מרשה לעצמו להסיר את אותה אנרגיה מלאת ציניות ושנאת אדם ואפשר להבחין בקווים דקיקים, כמעט שקופים, של עצב ואבל.
לקראת הסוף הוא גם מפרק את דמותה של סופרת נוספת שנמצאת בסעודה, ג'ני בילרות. וכל העת הוא כמובן אינו שותף פעיל בשיחה, "יש לי כישרון מיוחד לגרום לאנשים להניח לי לנפשי כשאני רוצה בכך". בשלב מסוים הוא נרדם למשך חצי שעה, ובקיצור עושה לעצמו בושות, דבר שהוא כמובן רגיל לעשות. ובתווך צולף בכל הנוכחים שמהווים מעין תמונת רנטגן מחלחלת, גרוטסקית ועצובה של פוזת האמנות הווינאית, או כפי שהוא מכנה זאת מדי פעם: "עמקי בור הביוב הכללי של הזעיר בורגנות".
אז על פניו, נראה שהרומן הזה, כמו רוב הרומנים שלו, עשוי כחזרה רקורסיבית על אותם דברים, אפילו עד כדי רמת המשפט והניסוח, אבל זה בהחלט לא כך; יש בתוך התנועה הרפטטיבית הבלתי מרפה מהלך ספרותי. למרות התחושה שהוא חוזר על עצמו ומספק את אותם מידעים שהוא סיפק קודם לכן, וזה הסגנון הברנהרדי הידוע והמוכר, אם מקשיבים לו היטב קולטים שבכל גל מלל רפטטיבי כזה – למשל תיאור ההיסטוריה שלו עם בני הזוג המארחים שעליו הוא מספר שוב ושוב – הוא טומן מידע נוסף, כך שהפרספקטיבה על הדמויות, ההיסטוריה שלהן, היחסים בינם ובינו, הם משהו שמתהווה לאיטו. לכן חשוב לרכוב על הגל שנראה כמו שיבוט של קודמו, אבל צריך לשים לב דווקא לקצף, הוא מתפזר אחרת.
ג'ני בילרות הוא דוגמה מובהקת לכך; בתחילה היא נדמית כמו עוד דמות שהוא מכיר מהעבר, עת היה סופר תמים וצעיר בתחילת דרכו, והוא קוטל אותה וקוצף עליה על כך שהיא חושבת שהיא וירג'יניה וולף האוסטרית, והיא בעצם חסרת כישרון, אבל לקראת אמצע הרומן מתגלה סיפור נוסף בין השיטין, כלומר ההיסטוריה הפרטית שלהם, ואז כל אינטרקציה איתה מקבלת ממד נוסף; כל מחווה ביניהם, כל שתיקה ביניהם, פתאום הופכת טעונה יותר ורב משמעית.
הקיום כהעמדת פנים
המהלך הספרותי הנוסף של הרומן מתרחש בסוף. לא מדובר בדרמה או במהלך מלא קתרזיס, אלא פשוט בתמונת ראי חודרת של הדובר כלפי עצמו. אם לכאורה קיבלנו את דמותו לאורך הספר – למרות קושי אינהרנטי לאמץ לחיקך דמות שדומה כי כל מה שיש לה לומר על עצמה, על האנשים סביבה ועל החיים בכלל הוא מדכא לעילא – אבל האקסיומה הייתה שדמות הדובר לפחות שומרת על כנות מסוימת עם עצמה, אפילו מודעות עצמית, והנה מגיע הסוף והדמות כמו אומרת לקוראים – כל מה שאולי חשבתם עליי הוא בהחלט לא נכון. אני אמנם מקטר ומגדף ואומלל ומאמלל, ואתם עלולים לקבל את הרושם שאני חושב שאני טוב מהדמויות האחרות, אבל אני לא. אני בדיוק כמוהם. אולי אפילו גרוע יותר.
בכל הצונאמי התודעתי של הרומן, הדמות הזו גורמת גם לפרידריך ניטשה להישמע אופטימיסט חסר תקנה. המספר טוען שכל מופע הקיום הזה, שלו ושל החברה הווינאית, הוא הצגה אחת גדולה, "החיים שלך הם הצגה בלבד, מעולם לא חיית חיים אמיתיים, קיומך הוא העמדת פנים בלבד, אין בו שום דבר ממשי, כל מה שקשור בך וכל מה שאתה אינו אלא העמדת פנים". אבל פתאום בסוף מתגנבת נימה אחרת, דקה, כמעט שקופה. הדמות לפתע כמו מבינה שיש בכל זאת ערך כלשהו לקיום החברתי, שלא הכול הוא ניהיליסטי. אמנם אין אהבה בין הדמויות הללו לבינה, אבל בכל זאת גם בהיעדר אהבה יש משהו אחר שקושר אותם. והדובר, בניגוד לכל מה שאמר במהלך הסעודה, לא באמת רוצה שהקשר הזה יינתק.
ובהקשר זה, אולי בכל זאת, מה שמייחד במקצת את "לחטוב עצים" של ברנהרד ממרבית יצירותיו הוא שבנקודה מסוימת כמעט מפתה לקרוא לרומן "היצירה האופטימית ואוהבת האדם ביותר שלו", שזה משפט שיכול להיכתב על הרבה יצירות אבל לעולם לא על יצירה של ברנהרד.
