המפגש עם ספר איכותי הוא תמיד משמח. זהו מפגש המתקיים בפסגות ההרים ולא במדרונותיהם. "העשב" של קלוד סימון הוא רומן כזה. שושבינים נכבדים חברו כעת יחד להפקת הגרסה העברית שלו: לילך נתנאל ועילי ראונר בתרגומם היפהפה, והעורך ניר רצ'קובסקי, שהמתרגמים מודים לו בפתח הרומן.
"העשב" התפרסם לראשונה בשנת 1958 ונחשב אז לספר חדשני ופורץ מוסכמות. ידועה השפעתו של פרוסט על קלוד סימון, וחוויית הקריאה ביצירה היא גם קצת "פרוסטיאנית" בעומקה וברגישותה. הקורא העברי עשוי גם להיזכר בגנסין, הסופר שהקדים את זמנו בסיפורת העברית. המודרניזם המהפכני למדי של סימון מתבטא בין השאר בעלילה שמרכיביה אינם מגיעים לפיתוח מלא ופעריה רבים, ובהעברת הדגש לעולם הפנימי ולאווירה הנפשית. גם הדמויות מובאות באופן מקוטע וחסר.
לפנינו פייר, ראש משפחה זקן וחולני שבקושי נע מעומס המשקל, ואשתו סאבין שהייתה יפהפייה בנעוריה והפכה לזקנה פתטית. בנו ז'ורז' חדל האישים מתכחש למורשת האינטלקטואלית של אביו ומנסה באופן כושל להיות חקלאי כסבו, ואשתו לואיז בוגדת בו עם מאהב סמוי שאישיותו אינה ברורה. בבית שוכבת מארי, אחותו הגדולה הנוטה למות, מי שגידלה את פייר הקטן במסירות והקרבה קיצוניות ובוויתור על חיי נישואין, יחד עם אחותה המנוחה. בכך צייתו למצוות אביהן הפשוט והנבער שהאמין בכוחם של לימודים כדרך לניידות חברתית והיחלצות מהמעמד הנמוך. הבת מארי הפכה למורה, ואילו פייר גודל על ידה להיות מרצה באוניברסיטה.
מי שמחפש עלילה רציפה לא יקבל את מבוקשו. איננו יודעים מה גרם ללואיז להינשא לז'ורז' ואחר כך לבחול בו. יש לנו רק מקטעים בודדים בתיאור הקשר עם המאהב ורק רמז להחלטתה הסופית. איננו יודעים מה דרדר את חיי הנישואים של הזוג המבוגר וכיצד הפך המרצה הצעיר בעל המראה הקליל והמושך לאיש כבד שחייו הרוחניים אינם ניכרים בהווה, ובקושי הוא מהווה דמות. רב הסמוי על הגלוי.
חידת ההשתנות והבלייה
העלילה בפני עצמה והדמויות הנושאות אותה אינן אלא מרכיב לא מושלם לכאורה במרקם הספרותי. היא עשויה קרעים קרעים ומהווה פיגום רעוע במכוון להלכי נפש ורוח שפועלים ברומן ולנושא המרכזי העומד ביסודו. מה שהופך את הרומן לרלוונטי ועל־זמני הוא נושא הכיליון. תנועת הזמן בכיוון בלתי הפיך. בעת הקריאה אנו חשים שכולנו באותה סירה – סירת הזמן הנושאת אותנו אל ההרס הפיזי המוחלט. את הצונאמי הזה של הדעיכה עשוי להרגיש כל אדם ולא רק בגילים המבוגרים. גם טיפול שורש שמותיר בפה שן מתה, גם קמטוט ראשון וראשית ההתקרחות ושיער שהחל להאפיר ותופעות רבות נוספות שאותן פוגש בן אנוש במרוצת חייו.
אצל סימון, הדברים מלווים בתהייה המובעת מפי הדמות לואיז הצופה בחייהם של פייר וסאבין ומדמיינת את צעירותם. איך האדם שהיה הפך לאדם שהינו? אנו חשים את התהייה של המספר על עצם ההיתכנות ועל החידתיות של הבלייה הפיזית והאסתטית בעולם שסוגד ליופי. במקביל, מובא גם סיפור קטן על קבוצת צעירים מבטיחים שאי אפשר היה לשער שכולם עד אחד ייספו במלחמת העולם הראשונה. הרי הם היו כל כך חיים!
אבל לא המוות עצמו הוא הנושא של הספר, אלא התהליך הסמוי שבו כולם משתנים, עוברים תמורות, נהפכים לאחרים, כמו סאבין המיוסרת שהיו לה פני חרסינה עדינים, ויופייה היה מבחינתה עצם מהותה ויסוד עוצמתה הנשית. אני נזכרת בספר אחר, "בית בודנברוק" של תומאס מאן, שבו יוהן בודנברוק הזקן, איש קשוח ונטול רוחניות, תוהה בשלהי חייו על מאורעותיו המשפחתיים וטובע בתוך תמיהה ענקית שאין לה פשר, אשר מחלישה אותו ומבשרת את קיצו. המסע במורד הוא העומד בחזית הרומן, אם כי רק תחנותיו נראות לעין ולא הפרטים הקטנים שהובילו לתחנות האלה. הספר אפוף במסתורין נפשי שקשור לאותה עמידה מתפעמת וחרדה מול התמורות המתרחשות.
העשב צומח בחשכה
ב"אחרית דבר" מעניינת וחשובה, מציינים המתרגמים את המאפיינים הקלאסיים שעדיין נשמרים ברומן החדשני הזה, וביניהם עיצוב דמויות. באסכולת "הרומן החדש" שסימון היה קרוב אליה היו סופרים כמו נטאלי סארוט שכפרו בכלל בצורך בדמות ביצירה. ברומן שלפנינו הדמויות עזות מבע למרות היותן חסרות מאוד כדמויות ספרותיות. רובן אינן בעלות שיעור קומה אך הן לוכדות אותנו בחד פעמיות האנושית שבהן, במצבן הקיומי ובייסוריהן.
המעניינת ביותר היא מארי, אחותו הגדולה בשנים של פייר, שדאגה לו כאם. אישה שתקנית שגם דיבוריה המעטים הם סוג של שתיקה, אבל גסיסתה הארוכה מייצרת קולות חרחור רועשים במיוחד ומדריכי מנוחה שמחצינים את כל האימה המשפחתית ואת חרדת המוות. מארי מרתקת אותנו בתעלומת חייה, שגם אם הייתה בהם אהבה היא הוקרבה לטובת העול המשפחתי. בולטת אצילותה הטבעית למרות מוצאה הפלבאי המתבטא בידיה העמלניות. אותן ידיים שהביאו את פייר עד הלום. כשהיא וסאבין יושבות יחד ומשוחחות, זקנה מול זקנה, בולטים המאפיינים האישיים, וניכר שהזמן המכלה אינו מנצח את החוכמה והשקט הנפשי שלה ואת הרמה הגבוהה של אישיותה המיוחדת, לעומת הפטפטנות, האובססיביות, ההיסטריה ופריצת הגבולות של סאבין האלכוהוליסטית, המנוונת, המתייסרת בקנאה אובססיבית לבעלה המתרחק ממנה.
הספר מלא בקולות ומראות ועל כולם חולש מוטיב העשב שמביע את החיות, היופי והמסתורין שבטבע, ומובע בדרך תיאורית אימפרסיוניסטית מעודנת במיוחד. העשב גם מביע השקפת עולם המנוסחת במוטו של היצירה, בציטוט מבוריס פסטרנק: "איש אינו עושה את ההיסטוריה, אי אפשר לראות אותה, כשם שאי אפשר לראות את העשב צומח". משמע, האטומים הנעלמים של חומרי החיים, ההתהוות המסתורית של תהליכי חיים ומוות, גם בחיי האדם הפרטי וגם באירועים הגדולים.
לסיום, אביא דוגמה אחת מני רבות לאמנות הכתיבה של סימון: בעת פגישתה של לואיז עם המאהב, פגישה שיש בה מתח של הסתתרות ואולי גם ייסורי מצפון, מופיע החתול, שמתואר כמתמזג עם הדממה, האפלה והפחדים, ובהמשך מתקשרת דמותו עם הרכבת המאיימת. התיאור כה יפה ועמוק וכאן איאלץ להסתפק במשפט אחד נהדר: "וכמוה הוא, פראי, קר, זהיר, נשאר באותה תנוחה שדומה לתמצית הרועמת של המהירות (בדיוק כמו מקל דינמיט שמכניס בתוכו רעש והרס גדולים פי מיליון מנפחו), מאובן, נועץ בה מבט, עוקב אחריה דרך שני החרכים הצרים והמאונכים, אותם אישונים חתוליים קמורים, חדים, משוננים, שמעלים על הדעת נשק… כאילו מתעמתים פה שני פושעים זה עם זה" (עמ' 16). סימון, מעל לכול, מתייחד באמנות כתיבה עילאית, מופלאה, מוסיקלית, שאין בה צליל חורק אחד, בתוך המסגרת של מוטיב ה"כלום" שבפתיחה ובסיום ובמהלך הספר.
העשב, קלוד סימון. מצרפתית: לילך נתנאל ועילי ראונר, עם עובד, 2017, 207 עמ'
