"עלינו להבין שכבר איננו מיעוט וכי להתנהגותנו יש משמעות"

ההתנהלות הרשלנית של ההנהגה החרדית במשבר הקורונה שחררה את רסן השנאה כלפי בני התורה החרדים והגיעה לעיתים לממדים מפלצתיים.

בשורות הבאות לא אעסוק בסנגוריה על החברה החרדית, וגם לא אנסה לנקות את עצמי מאשמה. איני סבור שזה הזמן הנכון לסנגוריה, וודאי שאין ראוי לרחוץ את ידיי בנקיות ולהבחין בין "חרדים טובים" ל"חרדים רעים". ההאשמה הרובצת עלינו חמורה וכולנו שייכים בה. הזלזול הראשוני בהוראות לא אפיין דווקא פלג קיצוני בחברה הליטאית אלא נגע גם בשדרה המרכזית שלה, המתונה בדרך כלל. גם בישיבה שבה למדתי, ישיבת חברון, שאינה מאופיינת בקיצוניות, המשיכו הלימודים כסדרם עד שהמשטרה נאלצה לעוצרם.

מדובר בשעה קשה עבורנו – שונאינו מרימים כעת ראש, אבל לנו אין פתחון פה. קשה להגן כיום על התנהלות הציבור החרדי מבלי שהדבר יגרום דווקא להתלהטות יתרה של אש השנאה, משל ניסית לכבות מדורה עצומה עם פח קטן של מים. מה שאבקש לעשות הוא לברר את טיבו של מחדל המנהיגות. בכך אוכל להקהות אולי את עוצמת המשטמה, ולהפוך את המשבר להזדמנות לחשבון נפש ולכינון יחסים טובים יותר עם החברה הכללית, ולא חלילה להפך.

פרימיטיביות, בדלנות וציות עיוור

שלושה הסברים עיקריים ניתנים היום להתנהגות החברה החרדית: פרימיטיביות, בדלנות וציות עיוור. הנימוק הראשון מדגיש את היותנו חברה פרימיטיבית ומפגרת. החרדים, כך מסבירים לנו קטגורים וסנגורים כאחד, הם "חברה סגורה", כלומר נחשלת. הם עדיין תקועים אי שם בעידן של רופאי אליל, לחשים ותקשורת באמצעות יוני דואר. דרך ההתנהלות של מדינה מודרנית במאה ה־21 זרה להם, ולכן נדרש להם ולראשיהם כל כך הרבה זמן לאמץ את ההתנהגות הראויה.

נימוק נוסף להתנהגות החרדית הוא הבדלנות. החרדים חושדים במדינה ובמוסדותיה, אומרים יודעי דבר, ובכלל, לא אכפת להם מכל מי שהוא לא הם עצמם. על שני אלו, מוסיפים מומחים לענייני חרדים, ישנה בעיית הציות העיוור. הבעיה של החרדים, מסבירים לנו, היא שהם מצייתים באופן עיוור להוראות של רבניהם. הרבנים שלהם אינם חכמים במיוחד, הם שטופים באמונות טפלות כאלו ואחרות, והבעיה של הציבור היא שהם הולכים אחריהם כצאן לטבח. הרב מיכאל אברהם כלל הסברים אלו בפוסט שכתב:

העולם רואה מול עיניו עדר של שוטים אינפנטיליים מרצון ומבחירה, חסרי הבנה וחסרי סולידריות, ויחד עם זה נפוחים מחשיבות עצמית ונעדרים כל יכולת לביקורת עצמית. אוסף של ילדים קטנים וחסרי אחריות שמפריחים סיסמאות שהם עצמם לא מאמינים בהן וגם חיים על פיהן. אין פלא שאנשים חשים שהחברה הזאת תקועה אי שם בעידן הפרהיסטורי, והבעיה העיקרית היא שהם עצמם עושים מזה אידיאולוגיה.

תובנות חשובות אלו מביאות את אברהם לגלות הזדהות מפתיעה עם האיכרים האוקראינים שאנסו את אימהותיו וריטשו את ילדיהן. "אם היינו ברוסיה או אוקראינה של המאה התשע־עשרה" הוא כותב, "היו פורצים כאן מעשי טבח ופוגרומים. פתאום אני מתחיל להבין כיצד זה קרה אז (ולא לגמרי מבין איך זה לא קורה היום)". התנהגות החרדים מצדיקה למפרע את הפוגרומים שנעשו ביהודים. התורה היהודית היא בדלנית והיא מובילה אנשים אל בערות ואל ציות עיוור, ואלו בתורם גורמים לשנאה כלפיהם.

לא רק שונאי החברה החרדית מסבירים כך את ההתנהגות החרדית. נראה כי גם אלו שמנסים להגן עליה מאמצים את אותם הסברים, רק ברוח רכה יותר. יהודה יפרח, למשל, פרסם לאחרונה טור בעיתון זה, שבו הוא מוחה כנגד "הפוגרום הנאור נגד החברה החרדית". אולם גם הוא מאמץ את ההסברים האמורים. עלינו לגלות התחשבות בחברה החרדית, הוא אומר. היא אינה מתקדמת כמונו, מדובר "באזורים אורבניים צפופים כמו ג'בליה", ובאוכלוסייה חשדנית מאוד, שמונהגת בידי זקן כבד שמיעה "מנותק לחלוטין מהעולם, תלוי במידע סלקטיבי שמזרימים לו עסקנים בעלי מארג אינטרסים סבוך". התמונה המתקבלת היא אותה תמונה: חברה נחשלת, בדלנית, שמצייתת באופן עיוור למנהיגים לא חכמים שמובלים בידי בעלי אינטרסים.

הסקפטיות הראשונית של מנהיגים בחברה החרדית כלפי הווירוס מובנת. נטייה שמרנית זו מסבירה את התגובה הראשונית של רבנים חרדים, אך לא את העיקשות המתמשכת של החברה שלא לציית להוראות, גם כאשר נעשו מאמצים לשכנע אותה

המסקנה של הסברים אלו היא אחת: החרדים צריכים שהאח הגדול ידאג להם. מכיוון שמדובר בחברה נחשלת ומטומטמת שאינה מסוגלת לדאוג לעצמה, הם צריכים את חיבוק הדוב של המדינה שיהפוך אותם לפחות נחשלים ופחות מטומטמים. יהודה יפרח קרא לזה "סולידריות והכרה תרבותית". פרופ' ידידיה שטרן כתב גם הוא טור שבו חזר על ההסברים האמורים, וקרא לרתום את המשבר במנהיגות החרדית לטובת "שילוב החרדים בחברה הישראלית".

לא אידיאולוגיים אלא פרגמטיים

הבעיה בהסברים אלו היא כפולה. לא רק שהם מחזקים סטראוטיפים שגויים כלפי החברה החרדית, אלא שהם גם מעצימים את הקרע בינה לבין שאר החברה. החברה החרדית אינה נחשלת, ההנהגה שלה אינה מטומטמת והיא אינה מצייתת לה באופן עיוור. לא זו בלבד אלא שהיחס הפטרוני המופנה כלפיה לאחרונה השכם והערב אשם במידה רבה בהתנהגות הבדלנית שלה. כך שהעובדה שהקטגורים הגדולים של אורח החיים החרדי – אלו הפועלים נמרצות ל"שילוב" החרדים – מרימים כעת את הראש אינה תורמת רבות לשיפור יחסי החרדים והציבור הכללי. להפך, ייתכן שהיחס הפטרוני המתגבר עכשיו דווקא יעצים את ההתנגדות החרדית.

המחשבה שכביכול ההנהגה הליטאית קיבלה החלטה בהינף הוראה של ר' חיים קנייבסקי היא נאיבית. גם האמירה שכביכול היה מדובר בגחמה ארעית של נכד הרב קנייבסקי או איש חצר אחר שגויה. מנגנון ההנהגה החרדי הרבה יותר מורכב מכך והרבה יותר מתוחכם. מדובר באימפריה של מוסדות המתנהלת בדרך כלל באופן יעיל להפליא, ללא משרדים עם המוני פקידים בעלי תארים מתקדמים ותקציבים מנופחים. יתרה מזו, להנהגה החרדית אין כוח אכיפה ממשי. אין ביד הרבנים כוח, במובן הפשוט שלו, לאכוף הפעלה של המוסדות, כמו גם השבתה שלהם. ההנהגה החרדית כולה מבוססת על הסכמה וולונטרית של המשתתפים בה. הדבר היחיד שהנהגה זו יכולה לעשות הוא לנדות פרטים סוררים מתוך הציבור. מתוך כך, לא רק שהציות החרדי להוראות הרבנים אינו עיוור, אלא שהוא נשען באופן מתמיד על הרצון הטוב של כל חברי הקהילה.

הקהילה החרדית ומוסדותיה התפתחו באופן די מדהים בעשורים האחרונים. החרדים הפכו ממיעוט זניח לחתך משמעותי מאוד באוכלוסייה. דבר זה לא קרה מאליו, אלא הוא תוצאה של הנהגה יוצאת דופן בכישוריה. ההנהגה הליטאית, שהיא האחראית המרכזית למשבר הנוכחי, הייתה גם חוד החנית של הצמיחה החרדית. בעשורים האחרונים היא הצליחה להפיח רוח חיים בעולם המסורתי, למסד אותו, להציב לו כללים וגבולות ולהפוך אותו לאימפריה אדירה של מוסדות חינוך וערים ושכונות, שנשמעים כולם להנהגה מרכזית אחת, על אף שאין לה אף לא אחת מזרועות השלטון המוכרות: צבא, משטרה או בתי משפט.

באופן כללי, ההנהגה החרדית הייתה גם אחראית מאוד. הציבור החרדי ומנהיגיו אינם אידיאולוגים פנאטים ועיוורים אלא להפך, הם מתייחדים דווקא בגמישות פרגמטית ובגישה ריאלית מאוד. אפשר לראות זאת למשל בהתנהלות חברי הכנסת החרדים, כמו גם באמצעות היכרות עם כל עסקן חרדי גנרי. לרוב המלחמות שלהם נבררות בקפידה, והאנרגיה שלהם נשמרת עבור הדברים שחשובים להם באמת, כמו אוטונומיה חינוכית ותרבותית. ההתנהלות שלהם במשבר זה אומרת אפוא דרשני.

לדעתי, מה שהוביל את החברה החרדית להתנהלות הכושלת במשבר הנוכחי הוא שיכרון כוח. בניגוד לכל אותם פרשנים, קטגורים וסנגורים כאחד, החברה החרדית אינה מיעוט מפגר ונחשל. להפך, היא קבוצה בעלת כוח רב, אלא שהצלחתה גרמה לה לזחיחות. בעיה של החברה החרדית, שהיא גם הסיבה להתנהלותה הכושלת במשבר זה, היא היבריס.

אדוני הארץ החדשים

"לפני שבר גאון ולפני כישלון גבה רוח" (משלי טז, יח). הכישלון של ההנהגה החרדית בטיפול במשבר הנוכחי אינו תוצאה של טיפשות אלא של גבהות רוח. גבהות רוח זו אינה הנפיחות האינפנטילית שמתאר אברהם אלא שיכרון כוח, כאמור.

עצם הסקפטיות הראשונית של מנהיגים בחברה החרדית כלפי הווירוס מובנת בהחלט. סקפטיות זו אפיינה גם מנהיגים שמרנים אחרים בעולם, כמו טראמפ, ג'ונסון ובולוסנרו מברזיל. שמרנים נוטים להקשיב לשטח, ולא לקבל החלטות נמהרות בעקבות תחזיות של "מומחים". עם זאת, נטייה שמרנית זו מסבירה רק את התגובה הראשונית של רבנים חרדים. היא אינה מסבירה את העיקשות המתמשכת של החברה שלא לציית להוראות, גם כאשר נעשו מאמצים לשכנע אותם.

הסיבה שהביאה את החברה החרדית להתנהג בעיקשות מטופשת כל כך היא שיכרון כוח שהתפתח אצלם בעקבות המעמד הציבורי החדש שאותו הם הולכים ומקבלים לאחרונה. עד לפני לא הרבה זמן החברה החרדית הייתה מיעוט במדינה. היא חשבה על עצמה כמיעוט והתנהגה בהתאם. היא הבינה כי בתור מיעוט עליה להגן על האוטונומיה שלה בכל הכוח, אבל באותה מידה היא צריכה לוותר על מנעמי השלטון. היא צריכה להשאיר את השלטון לאחרים, ובתמורה אותם אחרים יניחו לה לנפשה. מסיבה זו, החרדים לא היו מזוהים לחלוטין עם המאבקים הפוליטיים במדינה. הם היו תמיד "לשון מאזניים". בתור מיעוט הם הצטרפו למי שהגן עליהם, מבלי להיות נאמנים מדי לצד זה או אחר. אלא שהציבור החרדי גדל בחסדי ה' ועם הצמיחה בא גם הכוח. בשנים האחרונות הציבור החרדי אינו עוד לשון מאזניים קטנה. הוא כבר משקולת כבדה ובעלת כוח.

צעירים חרדים מרגישים כבר אדוני הארץ ולא יאה להם ללכת להגיש דיחוי בצבא. מדובר אמנם בפלג קיצוני, אבל הוא מאפיין תודעת עומק. החרדים הבינו שיש להם את הכוח לעצור את המדינה, וזה נטע בהם גבהות רוח

מסיבה זו אנו רואים כיום חרדים שמוכנים לתקוע אצבע בעין ל"שלטון הציוני". צעירים חרדים מרגישים כבר אדוני הארץ ולא יאה להם ללכת להגיש דיחוי בצבא. לא. הם לא ישפילו את עצמם וילכו ללשכת הגיוס, וכאשר המשטרה הצבאית תבוא לעצור אותם הם יצאו להפגנות ברחובה של עיר ויעצרו את המדינה. נכון, מדובר אמנם בפלג קיצוני מתוך החברה הליטאית, אבל הוא מאפיין לדעתי תודעת עומק. החרדים הבינו שיש להם את הכוח לעצור את המדינה, וזה נטע בהם גבהות רוח.

המשבר הנוכחי הגיע בדיוק בשעה הנכונה, כאשר אחרי שלושה סבבי בחירות החרדים יודעים שאי אפשר להרכיב ממשלה בלעדיהם. יש להם הזדמנות חד פעמית להראות את הכוח שלהם: המדינה עוצרת, אבל אותנו לא יעצרו. מה יעשו לנו? "הם" אומרים שצריך לסגור? שיגידו! אנחנו יותר חזקים מהם. נכון, זה מסוכן, אבל בכל היבריס מעורבת סכנה. האם אנטיגונה לא ידעה שמסוכן לקבור את אחיה? האם אכילס לא ידע שמסוכן להתגרות מדי בבני טרויה? כל מהותו של ההיבריס הוא בחירה לגלות כוח במקום של סכנה.

יותר אחריות, לא פחות

יהיה מי שיאמר כי חטא ההיבריס אינו חמור פחות מחטא של ילדותיות וטיפשות. ייתכן. אבל חומרת חטאי החברה החרדית אינה הסוגיה כאן. השאלה שצריכה להעסיק אותנו היא מהו התיקון של החטא. מצד החרדים עלינו לחפש לתקן את דרכינו, ומצד החברה הכללית, עליה לבקש דרכים לכונן יחסים בריאים יותר עם החברה החרדית, ולא להעצים את המאבק. מסיבה זו, חשוב מאוד להבין נכונה את הסיבות למשבר החרדי.

הקולות שאנו שומעים סביבנו היום, התולים את הקלקלה החרדית בפיגור ובנחשלות, מקדמים פתרון של פטרונות. הם מבקשים שהמדינה תיקח סוף סוף אחריות על המגזר הילידי הזה, ותחזיר אותו אל הציוויליזציה. אולם מכיוון ששורש החטא החרדי הוא היבריס, צעדים אלו רק יעצימו את הנתק בין החברה החרדית לחברה הכללית.

התיקון של חטא ההיבריס החרדי אינו הכנעה של החברה החרדית, וודאי שלא פטרונות של המדינה עליה. ההכנעה והפטרונות הן העונש. הן הנמסיס. הנמסיס הזה קורה עכשיו, כאשר העיר בני ברק נתונה בידי משטר צבאי וכל שונאי החברה החרדית מרימים ראש וקוראים ל"שילובה בחברה הישראלית", כלומר הכנעתה וביטולה. קריאות אלו ישפילו אולי את החברה החרדית ויפגעו בה בטווח הקצר, אבל הן לא יתקנו את שורש החטא, וודאי שלא יובילו ליחסים בריאים יותר בין החברה החרדית למדינה. אם הקולות הללו אכן יימשכו, החברה החרדית תתכנס פנימה ללקק את פצעיה, וזה יתבטא בהתגוננות והסתגרות הדוקה יותר.

התיקון של החטא יקרה כאשר החברה החרדית תבין כי הגידול המבורך שלה מחייב אותה לגלות יותר אחריות. כיום היא משחקת משחק כפול. היא מדברת על עצמה כמיעוט, אבל מתנהגת כמו רוב. היא משתמשת בכוח שלה באופן לא אחראי. זהו תמצית חטא ההיבריס – שימוש לא אחראי בכוח. הלקח שהחברה צריכה להפיק מכך הוא הבנה שהיא אינה מיעוט יותר וכי להתנהגות שלה משמעות לעתיד הספינה כולה: משמעות כלכלית, ביטחונית ותרבותית.

החברה החרדית אינה ילד קטן שאינו מסוגל לדאוג לעצמו, וגם לא ילד סורר וחסר משמעת. היא זקן מחושב ובעל עוצמה, שגסה דעתו עליו מחמת הצלחתו. משום כך, על החברה הכללית להפנות אצבע מאשימה לחברה החרדית ולומר לה: קחי אחריות!

כולי תקווה שהחברה החרדית תצלח את המשבר הזה ותצא מחוזקת יותר ונחושה יותר לקחת אחריות לא רק על עצמה, אלא על עתיד מדינת ישראל כולה.