'4:33' היא יצירה מוזיקלית של ג'ון קייג' (John Cage), שבה עולה פסנתרן לבוש הדר על הבמה, יושב בדממה על יד הפסנתר במשך 4 דקות ו־33 שניות, קם, קד קידה ויורד מעל הבמה. יש שראו ביצירה טריק חסר משמעות, אולם אחרים חושבים שזו אחת היצירות החשובות בתקופה המודרנית, היוצרת חלל בזמן שבו אנו מתכנסים לתוך עצמנו. כשלעצמי, נראית לי יצירה זאת כאיור מוזיקלי לרעיון מופלא של פרנץ רוזנצווייג, שבספרו "כוכב הגאולה" מבחין בין מה שהוא מכנה "אישיות" לבין "עצמיות". האישיות היא המסכה שבה האדם מופיע בחברה. העצמיות היא פנימית יותר, היא בודדת ומבוטאת על ידי השתיקה. גדולתו של התיאטרון על פני הספרות והשירה נעוצה לדעתו באפשרות הקיימת לשחקן הטראגי לעלות על הבמה ולשתוק. "וכך הוא עושה בטראגדיה של אייסכילוס".
צעקה ללא קול
השנה שוב חל יום השואה אחרי שבת פרשת שמיני. תחושה של טרגדיה עוטה את פרשת שמיני – מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהוא. הכתוב מוסר לנו את דבריו הקצרים של משה ומסיים עם שתי מילים קצרות: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". תגובתו לטרגדיה הייתה דממה. וכבר אמר החכם שלפעמים "אין צעקה גדולה יותר מאשר הדממה".
צעקת האבל והסובל בוטאה במקרא במילה "אנקה": "בְּכִי וַאֲנָקָה" (מלאכי ב, יג). זאת צעקה אינדיבידואלית אך גם צעקה קולקטיבית, כנאמר בתהילים: "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶ־לוֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר". זאת הצעקה של השבויים והגולים. והנה כאשר יחזקאל מקבל את בשורת האיוב על החורבן, אומר לו הקול השמימי "הֵאָנֵק דֹּם". כדי להבין ביטוי זה לפי פשוטו יש להפכו: "דֹּם מלהֵאָנֵק". אבל המלבי"ם מתעקש לקוראו כלשונו, והוא מפרש אותו כמבטא את הצעקה שבדממה, צעקה שלא נשמעת על ידי אנשים אחרים, ואף על פי כן היא ממלאת את העולם כולו.
פרנץ רוזנצווייג הצביע על דממת הגיבור בטרגדיות של אייסכילוס. אצל ממשיכיו, סופוקלס ואבריפידס, "אינן מצויות שתיקות ארוכות אלה", אך "אין הם לומדים לדבר, לומדים הם רק להתווכח". לאורך ההיסטוריה היהודית, הסבל היה מלווה בוויכוחים מעין אלה. איוב־ישראל היה חייב להתווכח עם "רעיו", הנצרות והאסלאם, שטענו שייסורי עם ישראל הינם עדות לאי נכונות דתם ועונש על כך שאינם מוכנים לקבל את הדת ה"אמיתית". אולם בעקבות הסבל מופיע גם הוויכוח בתוכנו. אכן, גם בתוך מחננו נאמרים דברי הבל המנסים כביכול לתת סיבות לסבל היהודי ולשואה. על כך הדממה עדיפה!
לא להצדקת השואה
אוסיף ואומר את דעתי, שגם הנסיון להצדיק את הציונות על בסיס השואה שעלינו למנוע את הישנותה וכו' הינו מוטעה. כדי לעזוב את אירופה הספיק לי פוגרום קישינב. וזכותנו על הארץ לא נובעת מהכרזת בלפור ואף לא מהכרזת האו"ם. היא נובעת מהעובדה שהיינו כאן מזמן בממלכתנו הקדומה שבירתה הייתה ירושלים. וזו הסיבה שהערבים מתאמצים כל כך להכחיש זאת ולהשמיד כל ראיה ארכיאולוגית לכך. מבינים הם את כוחה של עובדה זו.
אך יותר מכך, פשע חמור הוא להשתמש בשואה בוויכוחים הפנימיים שלנו, כשאנו מטיחים בוץ איש ברעהו, לכנות את התנהגותם של צה"ל והמשטרה כהתנהגות נאצית, או אף לדמות "תהליכים" חברתיים כאלו ואחרים לגרמניה של שנות השלושים. זהו חילול השואה ונשיאת שמה לשווא.
הדבר נכון גם כשמשתמשים בשואה ללמוד מוסר כביכול. אכן, מוטל עלינו להפוך את הייסורים למקור לחשבון הנפש, לתשובה ולתיקון שגיאות העבר. אך אין לנו לטעון חלילה שאנו יודעים בגין איזה חטא באים על האדם ייסורים. סודותיה של ההשגחה נעלמים מאיתנו. וזהו הלקח החשוב של ספר איוב.
יתרה מכך, למדנו בתלמוד על איסור מדהים (בבא מציעא נח ע"ב): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ – באונאת דברים הכתוב מדבר". איסור האונאה מתייחס לפי פשוטו לעניינים כלכליים. אולם חכמים טענו שאיסור זה מתייחס גם לצער שאדם עלול לגרום לזולת בדבריו: "הא כיצד?… אם היו יסורין באין עליו… אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב: "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ [=משענתך] תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ. זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד?" [= הלא אדם צדיק לא אובד?!]. אולם נשאלת השאלה, הלא עיקר דברי הנביאים בנויים על הניסיון להבין את ההיסטוריה כתגובה א־לוהית למעשי עם ישראל?! אלא שחז"ל מלמדים שעלינו להיזהר. בהחלט יש מקום לחשבון הנפש, כי כולנו, אישית וקולקטיבית, עשינו שגיאות איומות בעברנו. אולם עלינו לעשות את חשבון הנפש שלנו ולא את חשבון העברות והייסורים של הזולת ואף לא של קבוצה אחרת בחברה שלטעמנו אינם צדיקים מספיק!
התגלות השטן
ואם מנסים אנו "להבין" את השואה כתגובה א־לוהית לחטאים של קבוצות אלו ואחרות (ציונים, חילונים, מתבוללים…) בכך עוברים אנו פעמיים על איסור אונאה, כי קורבנות השואה עדיין חיים איתנו, עד מאה ועשרים, ופצעיהם עדיין שותתים דם. אולם יותר מכך, לדעתי העושים זאת לא הבינו את מה שהוא המשמעות העמוקה ביותר של השואה: לא בגלל חטאינו נרדפנו. אלא כפי שאמר המשורר בתהילים (מד, כג): "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". נרצחנו על ידי השטן כי היינו יהודים.
ובעניין זה, לא אתעייף מלכתוב את מה שכתבתי לא פעם. אין הסבר הגיוני למעשי הנאצים אלא כביטוי להתגשמות השטני, הרוע המוחלט, המוותר לשם כך אפילו על אינטרסים חיוניים שלו. לא זכינו לראות בעינינו את השכינה יורדת על הר סיני, מצביעה עלינו ומכריזה "אהוביי אתם". אולם "זכינו" לראות את השטן, בדמותו הנאצית, יורד עלי אדמות ובוחר בנו, העם היהודי, בתור האויב המוחלט שלו. בכך, באופן פרדוקסלי, השטן עצמו הופך עֵד לכך שאנו העם הנבחר. את זאת הבינו היטב אלו שרצו לבנות מנזר באושוויץ. גם הם רצו להיות חלק מאלו ש"נבחרו" על ידי הנאצים. ואת זאת מבינים כנראה גם מהצד השני אנשי שמאל בארץ ובעולם המנסים להמעיט ב"לקח היהודי" של השואה ובונים את הנרטיב האומר שנרדפנו רק כי היינו "אחרים". ולכל אלו נאמר: לא נרדפנו על כי היינו חוטאים ולא על כי היינו אחרים. נרדפנו כי היינו יהודים.
